בביאור שני המחלוקות א. של קרח, ב. של נשיאי העדה.
[b]א.[/b] קרח ודתן ואבירם נחלקו על הכהונה בלבד [רש"י ט"ז, א'] שניתנה לאהרון, וקרח קנא וסבר שהוא יותר גדול מאהרון וע"כ הוא צריך להתמנות.
ולכן דווקא הוא נענש בעונש החמור שנבלע באדמה, וכמו שמפרש רש"י [פרק י"ז ובפסוק ה'] ומדרשו על קרח ומהו ביד משה ולא כתב אל משה רמז לחולקים על הכהונה שלוקים בצרעת כמו שלקה משה בידו שנאמר ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג וע"כ לקה עוזיה בצרעת. עכ"ד. ועי' גור אריה שמפרש שבליעת האדמה זה כעין עונש צרעת.
והנה כתוב [פרק ט"ז פסוק כ"ב] ויפלו על פניהם ויאמרו אל אל-הי הרוחות.
ופי' רש"י יודע מחשבות אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא.
ונראה הביאור של "אל-הי הרוחות" כלומר הקב"ה מכיר את הפנימיות של האדם, וע"כ יודע מי סרח, ודווקא בעונש הזה נענש קורח משום שחשב בדעתו שאין הקב"ה מכיר מי יותר גדול הוא או אהרון, ובעונש התגלה שהקב"ה מכיר ומחלק בדיוק כל אחד ואחד. [ועי' רש"ר הירש] [וע"ע במדבר פרק כ"ז פסוק ט"ז]
ואולי אפשר לומר שבנס של פתיחת פי האדמה שראו כולם שגלוי לפני הקב"ה מי החוטא בדקדוק, וזה יותר ממכת בכורות ששם נעשה ע"י הקב"ה, ואילו כאן ראו שגם האדמה החומרית מונהגת ע"י הקב"ה עד כדי ידיעה של מי החוטא.
[b]ב. [/b]הר"נ נשיאי עדה מקטריי הקטורת לא נחלקו על הכהונה ולכן גם לא נבלעו באדמה כמו קרח.
ויש להתבונן על מה נחלקו נשיאי העדה.
[שם, פסוק ה'] וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו.
ופי' רש"י וכן הרמב"ן וידע את אשר לו, לעבודת לויה. ואת הקדוש, לכהונה.
מבואר שהיה כאן מחלוקת גם על הלויה, ונראה שקרח חלק על הכהונה וכמו שפירשנו, ואילו הר"נ נשיאי עדה נחלקו על עבודת לויה.
ועדיין יש להתבונן מה היה טענתם על הלויה, והנראה שיש בזה מחלוקת רש"י והרמב"ן וכדלהלן, ונראה שיש כמה מחלוקות והולכים כל אחד לשיטתו.
א. רש"י [פסוק ט"ו] אל תפן אל מנחתם, לפי פשוטו הקטורת שהם מקריבין לפניך מחר אל תפן אליהן. עכ"ד.
וכתב הרמב"ן ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטורת לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן שחרה לו על דבריהם, וכו' אבל פשוטו כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן אמר משה אל תפן אל מנחתם אל קרבן שיקריבו לפניך, וגו'.
ב. רש"י [פסוק ל"ה] כי קדשו, המחתות ואסורים בהנאה שהרי עשאום כלי שרת.
וכתב הרמב"ן ולא ידעתי טעם לאיסור הזה שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ באיסור אינו מקודש, וכו', והנכון בעיני כי יאמר הכתוב כי הקריבום לפני ה' ויקדשו להיות לאות לבני ישראל כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל.
ג. רש"י [פסוק ו'] זאת עשו קחו לכם מחתות, מה ראה לומר להם כך אמר להם בדרכי עכו"ם יש נימוסים הרבה וכומרים הרבה וכולם מתקבצים בבית אחד אנו אין לנו אלא ה' אחד ארון אחד תורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד ואתם מאתים וחמשים איש מבקשים כהונה.
וכתב הרמב"ן [פסוק י"ט] וכל זה שהזכרתי על הבכורות הוא על דרך רבותינו שאומרים שהעבודה היתה לבכורות, אבל על דרך הפשט היו מתחלה כל ישראל ראוים לעבודת הקרבנות כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד ונבחר אהרון לעבודת המשכן והמקדש והיה קרח טוען על הבחירה הזאת ורצה להחזיר העבודה לכל ישראל כי כל העדה כולם קדושים.
ד. נשיאי עדה רש"י פירש [פסוק א'] ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן. אבל הרמב"ן כתב [שם] שהכוונה לבכורים שהייתה שייכת להם העבודה.
ונראה דשיטת רש"י שהר"נ נשיאי עדה ראשי סנהדרין דהיינו מחכמי עם ישראל, הם רצו ליצור מציאות בעם ישראל כמו שיש אצל העכו"ם כל חכם יקים לעצמו עדה ומזבח וכהן שיעבוד, ולא יהיה מקום שמאחד את עם ישראל וכולם כפופים אליו.
והם התכוונו בזה לגמרי לשם שמים, מצד ההכרה בגודל כוחו של כל תלמיד חכם ואינו צריך להיות כפוף והוא בעצמו יכול להקים מזבח ומקום לשכינה.
ולכן המחתות שהקריבו בהן היו קדושות ככלי שרת כי זה באמת צורת העבודה שכל חכם יכול להקריב קטורת ולהקים מזבח ולהקים מעון לשכינה, ולכן משה רבינו היה צריך להתפלל שלא יקבלו את הקטורת ושיהיה נס ויראו שהצורה של עם ישראל זה רק במזבח אחד ובכהן אחד וכדו', דאי נימא שחשיב קטורת זרה כהרמב"ן לא היה צריך משה רבינו להתפלל שלא התקבל. [ועי' רש"י סוף פסוק ו' שמשמע שמשה רבינו דרבן אותם להקטיר קטורת ע"כ שזה לא קטורת זרה.]
ולפי"ד לא קשה קושיית הרמב"ן שהובא באות א' שמה השייכות של הקטורת לדתן ואבירם, שדתן ואבירם חשבו שהם אינם מסתופפים תחת משה רבינו אלא תחת אחד ממקטריי הקטורת וע"כ לא יפגע בהם עונש מצד משה רבינו וע"כ התפלל משה רבינו כבר עכשיו לגבי דתן ואבירם שלא התקבל הקטורת.
שיטת הרמב"ן שהר"נ היו בכורים ורצו להחזיר את העבודה לבכורות או לפי מה שכתב בפסוק י"ט להחזיר את העבודה לכל ישראל.
ומאחר שבאמת אין הדין איתם ע"כ ס"ל להרמב"ן שהקטורת חשיבה כקטורת זרה ולא נתקדשו הכלים ולפי"ז נמי הרמב"ן [אות א'] לא יכול לסבור שמשה רבינו התפלל שלא יקבל את הקטורת שלהם, דגם בלי תפילה הקטורת לא תתקבל משום שהוי קטורת זרה.
עכ"פ בין לרש"י בין לרמב"ן עיקר המחלוקת הוא כנגד מה שנבחרו רק שבט לוי לעבודה וכל שאר ישראל פסולים ושבט לוי הם "בעלי השררה" והכבוד היחידים בעם ישראל. והם זכו לזה לא מצד השתדלותם אלא מצד סגולת נפשם, [וכמו שיובא להלן בסעיף ג' המלבי"ם בחילוק בין לויה לכהונה.] לעומת קרח שנחלק על הכהונה.
ואולי אפשר עוד להוסיף, דכתב הרמב"ן [פסוק כ"א] כדכתיב [שמואל ב' פרק כ"ד] ויוסף אף ה' לחרות בישראל וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה, ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית המקדש שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו כענין שנאמר לשכנו תדרשו, וכו' והנה דוד מנעו ה' יתברך מפני שאמר כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, וכו' אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא המבין הכל הוא היה הבונה והוא איש המשפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל וע"כ היה הקצף עליהם. וכו' עכ"ד, עי"ש.
נראה שיש כאן עוד מחלוקת לפי רש"י עם ישראל לא נתבע על בנין בית המקדש מכיון שעיקר החיוב הוא על המלך והוא הבונה ואם המלך לא ראוי ממילא אין חיוב על עם ישראל. אך הרמב"ן חולק וס"ל שיש חיוב על כל אחד מישראל לבנות גם בלי המלך וגם אם המלך לא ראוי.
ונראה דרש"י סבר שנשיאי העדה טעו זה משום שהגם שהבינו שהמקדש והמזבח תלוי בראש בני ישראל אבל הם חשבו שמספיק חכם מישראל ולא צריך דווקא מלך וממילא אפשר ליצור כמה מקדשים ומזבחות לכל חכם מישראל. והתשובה הייתה שהמקדש והמזבח תלוי רק במלך ישראל, ובמדבר משה רבינו היה לו דין מלך, ומלך יכול להיות רק אחד.
והרמב"ן סובר שעיקר החיוב הוא על כל ישראל לבנות, ומזה עם ישראל הגיע למחשבת טעות שכולם גם ראויים לעבודה. ורק אחר שמתו מקטירי הקטורת הבינו שאמנם הבנין שייך לכל כלל ישראל, אבל העבודה עצמה נתונה רק לשבט לוי. ודו"ק.
ג. כתב המלבי"ם [פרק ט"ז פסוק ה'] "את אשר לו", ר"ל מי שהוא מיוחד לה' מצד סגולת נפשו ששרשה ממקום נעלה וגבוה יותר משאר נפשות כמ"ש כי לי כל בכור והיו לי הלוים שזה מצד סגולת נפשותיהם ממקור מחצבתם. "ואת הקדוש והקריב אליו", יש מי שזוכה למדרגה זו מצד הכנתו שקדש את עצמו בקדושה יתירה והכניע כל כוחות החומריים והפשיט שמלותיו הצואים וילבש מחלצות הקדושה והרוחניות. ועי"ש ברש"י.
מבואר בדבריו בפשטות שקדושת לויה אינה באה מתוך בחירה אלא מצד סגולת הנפש ששרשה ממקום נעלה. לעומת זאת קדושת כהונה באה מתוך בחירה והתעלות עצמית, [ולכן רק אהרון נבחר לכהונה מכל שבט לוי.] [ולפי"ז מובן מה שזכה פנחס לכהונה מתוך מעשה של מסירות נפש.]
והנה כתב העמק דבר [פרק י"ח פסוק כ"א] חלף עבודתם לא כמתנות כהונה שמופרשים מתחילה לגבוה ומשולחן גבוה אתי לכהנים, אלא מתחילה לא בא המעשר רק חלף עבודתם.
ולפי המלבי"ם הנ"ל מובן שרק הכהן זוכה משולחן גבוה מכיון שהוא התאמץ לעלות בהר ה' ומתוך בחירה וע"כ גם משולחן גבוה קא זכי אבל הלוי שנולד עם נפש מסוגלת אין זה מספיק קירבת אלוקים כדי לזכות משולחן גבוה, ולכן כל מה שהוא זוכה זה רק בתורת שכר חלף עבודתם ולא משולחן גבוה. [ועי' דברים נפלאים בנדרים ס"ב עמוד א' הר"ן ד"ה אי הכי בסופו.]
ד. עי' רמב"ם ספר המצוות שורש י"ב, וברמב"ן שם, מבואר שיש דין נתינה של המתנות כהונה, והנראה לבאר ע"פ הנ"ל שיש דין ששבט לוי השתרר על בני ישראל ויהיה במעמד מרומם ומכובד וע"כ יש דין נוסף של נתינה כלומר שהישראל יתן ללוי ובזה הוא מכבד אותו. וצ"ע.
נכתב בעזרת אדון הכל. אשמח על כל הערה והוספה.