ראיתי בדברי יחזקאל על תהילים:
תעיתי כשה אובד בקש עבדך, ולכאורה קשה דלשון אובד משמע שהשה אבד איזה דבר והול"ל נאבד דמשמע שהשה נאבד מן הרועה וכו'
ובהשקפה ראשונה תמהתי שלכאורה שורש אבד בכל המקרא היא על דרך זה.
והסיבה היא לכאורה מדרך הדקדוק, דענין אבידה לא יתיחס לפעל כי היא אדרבא בא בלא פעולה על ידי היסח הדעת.
ואין נכון לומר ע"פ הדקדוק "ראובן אבד כלי" רק "נאבד לו כלי" וכאשר אבדתי אבדתי הנאמר באסתר הכוונה שאסתר עצמה היא האבידה ולא שנאבדה לה דבר. וכן היא בכל המקרא דו"ק
עד שמצאתי שבזוהר דייק על מקצת מהמקומות ונתן לה טעמים אחרים, וז"ל הזוהר דברים רסו:
פתח ואמר (ישעיה כז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו', והיה ביום ההוא מאן ביום ההוא אלא ההוא יומא דאתידע לקודשא בריך הוא כמה דאת אמר (זכריה יד) והיה יום אחד הוא יודע לד', תו ביום ההוא כמה דאת אמר (יחזקאל לח) ביום בא גוג על אדמת ישראל, יתקע בשופר גדול, מה לן ביה אי הוא רב או זעיר אלא ההוא שופר עלאה דביה נפקין עבדין לחירו תדיר והאי איהו יובלא דיובלא עלאה ורברבא הוא, וכד האי אתער כל חירו דעלמין מתערין ביה וההוא אקרי שופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, האבודים מבעי ליה או הנאבדים מאי האובדים האובדים ממש בגין דאינון בארעא אחרא ומאן דשארי בארעא אחרא יניק מרשותא אחרא וכאלו לא שריא במהימנותא בגין כך אובדים אקרון, אובדים אינון בכל סטרין, דכד ישראל שריין בארעא קדישא זכאין, זכאין תדיר בכלא זכאן לעילא ותתא, ד''א ובאו האובדים מאן אינון אלין צדיק וכנסת ישראל, דאקרון אובדים, מנלן כנסת ישראל דכתיב (ירמיה ט) על מה אבדה הארץ אבודה או נאבדת לא כתיב אלא אבדה הארץ דא כנסת ישראל, צדיק דכתיב (ישעיה נז) הצדיק אבד אבוד או נאבד לא כתיב אלא אבד והא אוקמוה, ואי תימא ובאו מאן אתר אתיין אלין אובדים אלא כנסת ישראל מן גלותא, צדיק כמה דאוקמוה דכתיב (תהלים קכו) בשוב ד'' את שיבת ציון בגין דייתוב לאתריה וייתי לאתחברא בכנסת ישראל, ועל דא ובאו האובדים בארץ אשור, והשתחוו לד' בהר הקדש בירושלם מאי קא מיירי אלא מלה דא דהנדחים בארץ מצרים כביכול ישראל לא יפקון מן גלותא אלא בשכינתא כמה דאוקמוה, ואינון נדחים השתחוו לד':
וגם בשאר מקומות בזהר דורש על מקצת מן הפסוקים.
ואולי גם בשאר המקומות שבמקרא יש לדרוש, ומזה יש להסיק, שאף שלכאורה אפשר לפי ראות עין ליתן טעם לדברים היוצא מן הכלל ע"פ הדקדוק, אעפ"כ יתכן לדרוש על כל המקומות, וזה מעומק סוד לשון הקודש והמקרא, ואפשר שזה דומה לדברה תורה כלשון בני אדם, שהיכא דאיכא למידרש דרשינן.