א. איך הם רפאו ב. מה הם רפאו. ג. איך תוקן החטא.
א. כתב ה"משך חכמה" [פרק כ"א פסוק ט'] והיה אם נשך הנחש את איש וגו' וחי. פירוש משום שהשם יתברך אמר כל הנשוך וראה אותו וחי, לכן אף אם היה מסיבה טבעית והיה קרוב למות, אם נשך אותו נחש והביט אל נחש הנחושת היה מתרפא ושב אל בוריו לכן "היה" שמחה לאיש כזה אם נשך אותו נחש, לכן כתוב והיה לשון שמחה, ולא ויהי. ופשוט. עכ"ד.
כתב הרש"ר הירש, ויאמר ה' וגו' והיה כל הנשוך, נישוך הנחשים היתה לו רק מטרה אחת הוא הראה לעם את הסכנות האורבות לו במדבר על כל צעד ושעל, ורק כח הנס של ה' הרחיק אותן מעליו עד כה, והוא הרחיק אותן עד כדי כך שלא ניחשו ולא שיערו את קיומן,
ועתה כל הנשוך יקבע בלבו את דמות הנחש, למען יזכור אותו גם לאחר מכן, כאשר חסד ה' ירחיק את הנחשים, כך ירגיש תמיד בקיומן של הסכנות שהגנת ה' מעבירה אותנו על פניהן בכל יום ובכל שעה בלא שנהיה מודעים להן, ונמצא שכל נשימה של חיינו תהיה מתנה חדשה של כח ה' וטובו, ונהיה בכל עת בבחינת ניצולים.
והנה אדם עשוי להתפייס עם כל גורל גם עם השיגרה המביאה אותו לידי קוצר רוח משום שלא "זכה בפייס" של מתנה אלוקית מיוחדת, אם רק יראה את עצמו בכל עת כמי שניצל מן הסכנה בחסד ה' וחייו ניתנו לו במתנה וכו' ובכנפי נשרים של עוזו וטובו הוא מעביר אותו על פניה,
הוא יברך את ה' שגמלו כל טוב, אם רק יראה את הנחשים השרפים האורבים בדרכו כשהם נעלמים מן העין, ורק הגנת ה' בכל יכולה הופכת אותם מחוסרי אונים, ולפיכך זה היה עונשם של אותם כפויי טובה כפי שחז"ל כינו את החוטאים האלה וכו', וזו היתה רפואת הנשוך, יקבע בלבו את דמות הנחש וישווה אותו לנגדו תמיד. עכ"ד. [וממילא יראה את יד ה' כמה היא משפיעה כל טוב.]
ולפי"ז נראה לבאר את דברי ה"משך חכמה" שכאשר אדם הביט אל הנחש אז הוא השכיל שבכל עת ה' משגיח עליו ומציל אותו מהסכנות האורבות אליו, "וכאילו" מרפא אותו מכל מיני פגעים שיכלו לבא עליו, והוא אפילו לא יודע מהם, א"כ גם הרפואה היא מאת ה' יתברך וזה היה מה ששעבדו את לבם למקום והבינו שהקב"ה הוא הרופא לכל הפגעים, וא"כ ממילא זה ריפא אותם גם משאר המחלות שהיו לו.
ב. ואולי אפשר עוד להוסיף, שהרי הטעם שבאו "הנחשים" כתב רש"י [פרק כ"א פסוק ה'] ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, לפי שהמן נבלע באברים קראהו קלוקל אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא.
כלומר הם לא האמינו שיכול להיות דבר רוחני שזן את הגוף הגשמי, ואם המן מזין אותנו ע"כ שהוא גשמי ואם הוא גשמי ע"כ שאנו צריכים גם להוציא, ועכשיו שאיננו מוציאים מצטבר פסולת בגוף שנמות ממנה.
וע"כ גם הייתה רפואתם בזה ששעבדו את לבם לאביהם שבשמים, זאת אומרת הם האמינו שהרוחניות כמו השעבוד הלב לאבא בשמים בלי שום פעולה גשמית פיזית, היא תביא את הרפואה, ובזה הם תקנו והבינו שהרוחניות "לבד" בכוחה להשפיע על הגשמיות, וממילא אפשר שהמן הוא רוחני "לגמרי" ואפ"ה בכוחו לזון את הגוף הגשמי. [עי' נפש החיים שער ג' פרק י"ב ובהגה"ה, שמרחיב את הענין.]
נכתב בעזרת רופא כל בשר "ומפליא" [עי' שו"ע] לעשות. אשמח על כל הערה והוספה.