כתב רש"י [פרק י"ט פסוק כ"ב] ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן וזהו ויקחו אליך משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם, פרה אדומה משל לבן מלך שטינף פלטין של מלך אמרו תבוא אמו ותקנח הצואה כך תבוא הפרה ותכפר על העגל.
וכתב ה"גור אריה" [שם] ואם תאמר דמה ענין פרה אדומה שהיא מטהרת טומאת מת לכפר על מעשה העגל, ויש לתרץ דאלו לא חטאו בעגל היו חיים לעולם כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה אמר ר' יוסי לא קבלו ישראל את התורה אלא שלא ישלוט בהם מלאך המוות דכתיב למען ייטב לך ולבניך עד עולם, וכשחטאו בעגל אמר הקב"ה חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון, ולפיכך המיתה היא חטא העגל בעגל, לכך אמר הקב"ה תבוא אמו ותקנח וכו', ולפיכך מטהרין טומאת בה.
ויש להתבונן אם פרה אדומה מכפרת על חטא העגל שהביאה מיתה לעולם, א"כ מדוע יש מיתה בעולם.
והנראה שהנה כתב הרמב"ן [פרק י"ט פסוק ב'] מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר קורבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת, כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה, והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ.
וטעם טומאת מת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, וכו' ונתנה לאלעזר להעשות לפניו, אפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן. עכ"ד. [וע"ע ברמב"ן פרק י"ט פסוק ט"ז בסופו.]
מבואר שהפרה אדומה זה קרבן לריח ניחוח בחוץ כדי להעביר רוח טומאה והיא למעשה קרבן ציבור על כל ישראל, ואפילו המקום שכלל ישראל שורים בו דהיינו מחנה ישראל, הוא מספיק קדוש מצד אחדותם של עם ישראל לקרבן הזה, אע"פ שחסר בו את קדושת המקדש וזה נראה כאילו זובחים לשעירים.
והשתא אולי אפשר לחדש שפרה אדומה מכפרת על כלל ישראל, אבל אפשר שאדם יחיד יעשה חטאים שעל ידם ייפרד מהציבור וע"כ מעצם החטאים ומהיפרדות מהציבור הוא ימות.
ואיש אשר נטמא טומאת מת הוא מקבל מהמת את הטומאה והפירוד [עי' עקידת יצחק עמ' ע"ו:], ובהזאה של אפר פרה אדומה הולכת ממנו הטומאה והפירוד מהציבור והוא חוזר להיות חלק מהציבור. [ובאמת אם היה בו טומאה חזקה כמו שיש למת הוא היה צריך לצאת אפילו ממחנה ישראל, ומה שהמת עצמו לא יוצא מחוץ למחנה מכיון שגם בתוך המחנה הוא נחשב כאילו הוא מחוץ המחנה.]
ולכאורה הדברים הללו עולים מתוך דברי ה"תורה תמימה" [פרק י"ט פסוק י"ג] ודע דלפי הבאור כאן ממשכן ומקדש יש לבאר גם שינוי הלשון דכתיב כאן במשכן ונכרתה הנפש ההיא "מישראל" ולקמן בפסוק כ' במקדש כתיב ונכרתה הנפש ההיא "מתוך הקהל",
והוא יען כי המשכן היה רק במדבר ואז היו כל ישראל בקבוץ אחד ולכן כתיב מישראל שהיו כולם שם במעמד אחד, משא"כ במקדש לדורות שלא היו כל ישראל ביחד בירושלים במקום המקדש ורק קהילות קהילות בערי ישראל כנודע לכן כתיב שם מתוך הקהל כלומר מתוך הקהל שהוא נמנה בתוכו. עכ"ד. [ועי' משך חכמה פרק י"ט פסוק כ']
מבואר שטמא מת שנכנס למקדש אינו נכרת רק מה' אלא התורה מדגישה שהוא נכרת מהקהל שהוא חי וגר בתוכו, מכיוון שבכניסה למקדש הוא פוגע במקום שמקודש "לציבור" ומאחד את "הציבור" דייקא. [וע"ע משך חכמה הפטרת פרשת דברים.]
והנה מבואר בגמרא בבכורות דף כ"ט. הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה.
מבואר שבכח ההזאה לטהר רק אם "האדם המטהר" מחשבתו נקייה לשם שמים ואינו נוטל שכר.
וביאר הרש"ר הירש [פרק י"ט פסוק י"ז] נראה שזה ההבדל בין קידוש והזיה עדות דין ותלמוד תורה, לבין מצוות אחרות, הקידוש והזייה המעשה נעשה במהותו לצורך הזולת "ולקחו לטמא", "והזה הטהור על הטמא" כמו כן עדות ודין הם מעשים היכולים להעשות רק על ידי אחרים, וגם תלמוד תורה שבעל פה תלוי במקורו ובמהותו [ועי' רמב"ן ריש הפרשה] בקבלת מסורת שבעל פה ולפיכך אדם תלוי בחבירו כדי לקבל התורה. עכ"ד.
אך עדיין צ"ע מה איכפת לן שהוא תלוי בחבירו ואינו יכול לעשות לבד.
ונראה שממה שאין הדבר בר השגה בכוחות עצמו, מוכח שאין חשוב החפצא אלא העיקר חשוב ה"גברא" מי המטהר ומי מוסר את התורה וע"כ גם חשוב שמחשבתו של ה"גברא" תהיה מכוונת לשם שמים ולא בעד ליטול שכר.
ולפי"ד הנ"ל אפשר להוסיף ביתר ביאור שמכיון שהוא יצא בטומאתו מכלל הציבור ע"כ צריך שיבוא איש מתוך הציבור שיקרב ויכניס אותו לציבור ולכלל ישראל בחזרה.
סיכום: פרה אדומה קרבה לריח ניחוח והיא מטהרת את כלל ישראל מטומאת העגל, בשעה שאדם מת הוא נפרד מטהרת כלל ישראל, ואדם שנטמא בטומאת מת יוצא מטהרת כלל ישראל, וע"י אפר פרה והזאה ע"י אדם טהור הוא נכנס בחזרה לכלל ישראל ולטהרתם, נמצא שהפרה מטהרת את הכלל ישראל יחדיו, והאפר מטהר את היחידים שיצאו ונטמאו.
נכתב בעזרת ה' יתברך. אשמח על כל הערה והוספה.