מנשה בן חזקיה טוגן בשמן?

[ושא_נס]

כתב ר' עמנואל חי ריקי בספרו חזה ציון (דפוס ראשון) מזמור ל דף כט ע"ב על פסוק ה' העלית וכו' מיורדי בור: "וזה היה בשעה שהורידוהו לבור שאין בו מים כי אם שמן כדי לטגנו, כמו שאמרו ז"ל, שאז קרא לה' אלהיו בכל לבו... בחמין הניחוהו לטגנו כדאמרן".
בירושלמי סנהדרין פרק חלק הלכה ב דף כח ע"ג: "אמר רבי לוי מולא של נחושת עשו לו ונתנו אותה בתוכה, והיו מסיקין תחתיו".
ובדברים רבה פרשה ב פיסקא כ: "עשו לו מולין של נחשת והכניסו אותו לתוכו, והיו מדליקים תחתיו והוא היה נשרף מבפנים".
ובפרקי רבי אליעזר פרק מג דף לד ע"א (סביוניטה שכ"ז): "ובאו שרי גדודי אשור ואחזו אותו במינקת ראשו והורידו אותו בבלה, ונתנו אותו במחבת אש".

עין רואה כי לא נזכר "שהורידוהו לבור שאין בו מים כי אם שמן כדי לטגנו", אלא בפשיטות נראה כי נתנוהו בכלי נחשת אשר הובערה תחתיו אש. ואף מים לא היו ב"מולא" או "מולין" וגם לא נזכר במקורות הנזכרים שהורידוהו למנשה לבור שאין בו מים, אלא למולא של נחשת שלפום ריהטא היתה ריקה.

שמא יש התייחסות לזה (אולי מ"מ נוספים?) בחזה ציון מהדורת תשס"ג עמ' צד, ואינו תחת ידי כעת. אודה למי שיוכל להעלות לפה.

[חלמישצור]

חיםשתי קצת ולא מצאתי. במהדורה החדשה (באוצר) הביאו אותו הנוסח ובהע' ציינו לשלושת המקורות שהבאת בלי לתרץ (בדקתי ובירושלמי מהד' האקדמיה ללשון אותו הנוסח). ועיי' 'אבות הראש' ג לרבי רחמים נסים יצחק פאלאג'י, דפוס שלוניקי דף כז, א, שהביא את לשון החז"צ ולא הקשה דבר.

עוד הובא הנוסח במדרש פסיקתא דרב כהנא, מהד' מנדלבוים, עמ' 365, "עשה לו כמין מולי של נחשת ועשה אותה נקבים נקבים ונתנו לתוכה והתחיל מסיק תחתיו". הלשון הזה מלמד לכאורה שלא היה בתוכה כלום, שהרי הייתה מנוקבת (אמנם ראה להלן מ'כלי החרס בספרות התלמוד'). וכן בתרגום לדברי הימים ב, לג, יא: "ואובלוהי לבבל, ועבדו כשדאי מולות (ס"א מולדות) נחשא, ונקבוהי נקבין נקבין דקיקין וסגרו יתיה בגוה ואציתו נורא חזור חזור ליה".

[ויש לציין ללשון 'ילקוט מדרשי תימן על חמשה חומשי תורה' ע"פ כת"י תימני עתיק, כרך א, ויקרא ז, פס' ט, עמ' קצו: "וכל נעשה במרחשת ועל מחבת. כיון שהביאו מנשה בן חזקיהו לשרפה על מחבת של נחש (נחושת?), וקרא בכל אלהיו...". וב'הספרים חיצוניים' מהד' כהנא, א, ב'חזון ברוך', עמ' שצז, סיפור אחר על מנשה: "כאשר הוטל אל תוך סוס הנחושת (!) וימס סוס הנחושת ויהי לו לנס לשעה".]

על המוליאר-מולא-מולין-מולי ראה 'כלי החרס בספרות התלמוד' עמ' רעב-רעח. לפי דבריו כנראה היה זה כלי קיבול לחימום נוזל על התנור, צורתו חרוט, וי"א שהיו בו שני חלקים, באחד גחלים ובשני נוזל וביניהם כנראה נקבים למעבר החום. זה מסתדר עם אחד הנוסחים בהע' של הפסיקתא הנ"ל: "ועשוהו נקבים נקבים ונתנו אש לתוכה" (ועיי' תוספות הערוך השלם, ערך מלאי, עמ' רנו). נראה אפוא שהלשון מולא או מחבת מלמדת את רעח"ק על כלי מלא בנוזל דווקא, וכן הסברה נותנת שלא מניחים אותו סתם על האש אלא לבשלו חי, וזה מה שנתן למנשה זמן להתפלל. אבל באמת שאלת השמן במקומה עומדת. ואולי הלשון של 'מחבת' לימדה אותו שמדובר בשמן לטיגון, כלשונות הכתוב בתחילת ספר ויקרא.

[ושא_נס]

ייש"כ על דבריך הנעימים, ועל הזמן שהקדשת.
הגעתי לזה כמובן דרך ספר אבות הראש ח"ג (דפוס אזמיר ולא שאלוניקי) על אדר"נ.
דוקא בשתי המהדורות החדשות נשמטו תיבות "כדי לטגנו" (בדפוס ליוורנו שבאוצר החכמה שורה זו כהה וקשה לקריאה), וגם יש בהן שיבוש זהה נוסף.
כך שכנראה המהדורה שנדפסה בתשע"ג נתבססה על זו שנדפסה בתשס"ג.
כבר ביקשתי אם יש בידו של מישהו מהדורת תשס"ג, אשמח שיעלה לכאן.

בדבריך גבי מחבת עדיין לא תירצת מה שלכאורה עולה מדברי רעח"ק שהיה זה בבור, מנין לו שהורידו את מנשה לבור?
מדבריו נראה שבבור היה שמן ובו טגנוהו, ולפו"ר זה מחודש ביחס למקורות הנזכרים.

[ר_חיים_הקטן]

אגב, יתכן שכוונת המדרש לומר שמלך אשור רצה לאכול את מנשה כמו שמצינו אצל נבוכבדנצר שהוא אכל חירם מלך צור (ילקו"ש יחזקאל רמז שס"ז).

[קאצ'קלה]

--- כמו שמצינו אצל נבוכבדנצר שהוא אכל חירם מלך צור (ילקו"ש יחזקאל רמז שס"ז).

משום מה הבנתי עד עתה מלשון המדרש שנבוכדנאצר האכיל לחירם את בשר עצמו [=של חירם], ולא שנבוכדנאצר אכל את בשר חירם. ועדיין אני חושב שזהו הפירוש הנכון במדרש שם.
לשון המדרש:

ומה היה סופו? הביא הקדוש ברוך הוא עליו נבוכדנאצר ובעל את אמו בפניו, והורידו מכסאו, והיה חותך בשרו כשתי אצבעות בכל יום, ומטבילם בחומץ ומאכילן [אולי צ"ל: ומאכילו], עד שמת מיתה משונה.