א. בגדר חיוב נדר
כתב הסבא מקלם [ח"א מאמר פ"ז] לבאר ע"פ הגמ' בב"מ [פ"ג.] רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו אתו אמרו לרב א"ל הב להו גלימייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים, יהיב להו גלימייהו אמרו ליה עניי אנן טרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, א"ל זיל הב אגרייהו א"ל דינא הכי א"ל אין ואורחות צדיקים תשמור.
ויש להתבונן הרי רבה בר בר חנה ביקש לקיים בדווקא רק את שורת הדין וא"כ איך חייבו רב לנהוג לפנים משורת הדין.
מייסד הסבא מקלם ש"האדם נתבע לפי הכרתו", ומכיון שרבה בר בר חנה יש לו הכרה של חסידות, אז ממילא הוא מחויב בה והלפנים משורת הדין של כל אדם אצלו זה הוא שורת הדין וע"כ חייבו רב לשלם.
ולפי"ז מסביר את ענין נדרים, שבשעה שאדם נודר הוא מבין בדעתו שהוא צריך לאסור את עצמו באיסור פלוני, אז מכיון שהוא מבין בדעתו ממילא זה נהפך להיות הדין שלו אפילו שלכל העולם זה מותר. [וצריך שיוציא בשפתיו שזה מראה את ההכרה שלו בענין ובעשיית הנדר.]
אך קצת צ"ע לשון הפסוק לא יחל דברו שמשמע שהתורה הקפידה דווקא על חילול הדיבור.
ולפי מש"כ התורה תמימה [אות כ"ח] מיושב היטב, וז"ל תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו, ובירושלמי מפרש טעם הדרשה שלא יעשו דבריו חולין כלומר שלא יעשו חולין את הדברים המקובלים אצל אחרים. [ודבר זה מדרבנן]
ובהגהות הרש"ש כתב דדריש דברו מלשון וידבר עמים [ורעו כבשים כדברם ישעיה פרק ה'] שהוא ענין הנהגה ור"ל שלא יעשה הנהגתו חולין. ועפ"ז יתבאר מה דקי"ל דכל אדם שנוהג לעצמו כ"פ דבר מצוה וקדושה [ואינו מפרש שעושה בל"נ.] ורוצה לחזור בו מפני איזו סיבה שא"א לו עוד לקיימו צריך התרה, יען כי גם זה בכלל לא יחל דברו, שהוא הנהגתו. עכ"ד.
ב. הפרת חכם.
כתב הרמב"ן [פרק ל' פסוק ב'] אלא שרמז לו הכתוב לא יחל דברו שלא אמר לא יעבור על דברו, אבל צוה שלא יחלל דברו שלא יעשה הנדר חלול, כי בבואו לב"ד וימצאו לו פתח ונחם עליו והם ימחלו לו, איננו מחלל אותו.
מבואר בדברי הרמב"ן שאם היה כתוב בתורה לא יעבור על דברו לא היינו יכולים ללמוד שבכוחו של חכם להפר, מכיון שגם אחר הפרה סוף סוף הוא עובר על דברו, אלא מאחר שכתוב לא יחל דברו שמשמעו חילול הדיבור אז אפשר להתיר על ידי חכם ושלא יחשב חילול. וצ"ב דבריו.
ועוד צ"ב מש"כ וימצאו לו פתח וחרטה והם ימחלו לו, ויש לעיין על מה ב"ד צריכים למחול.
והנראה שיש שני חלקים א. התרת חכם דווקא. ב. ע"י פתח וחרטה. כאשר שני ענינים הללו שורש אחד להם וכדלקמן.
א. התרת חכם דווקא וכמו שנאמר בתחילת הפרשה שדיבר משה אל ראשי המטות דווקא שהם היו הנשיאים והנהיגו כל שבט ושבט, ונראה לפרש ע"פ מש"כ המהר"ל בחידושי אגדות נדרים [כ"ב.] הנודר כאילו בונה במה, פירוש כי הבונה במה הוא פורש עצמו מן הכלל, לעשות אליו במה מיוחדת, וכך הנודר על דבר הוא פורש עצמו מן הכלל, שאם אוסר עליו היין הרי לכל העולם היין מותר ואליו היין אסור והרי הוא פורש עצמו מן הכלל, ולכך נחשב כאלו בונה במה. עכ"ד. ונראה שלכן צריך דווקא חכם שהוא המנהיג של הציבור והוא "מוחל לו" על מה שפרש מן הציבור.
ב. פתח וחרטה נראה כמו שמפרש המהרש"א דף כ"ב. ד"ה פתח ליה ר"ג יש בוטה כמדקרות חרב, ולשון חכמים מרפא, וכו' לפי שהדיבור החיצוני נקרא ע"ש השפתים שנדבר בלא כוונת הלב דהיינו נדר ושבועה וכו' וזה שאמר כל הבוטה בנדר ושבועה ראוי לדוקרו כי הוא בוודאי בלא לב וכוונה ולשון חכמים שהוא הדיבור הפנימי בכוונת הלב נקרא, ע"ש הלשון הוא מרפא למצוא לו פתח וחרטה. עכ"ד.
ולפי"ז נראה כוונת הרמב"ן שאם היה כתוב לא יעבור אל דברו לא היה מועיל התרת חכם מכיון שסוף סוף הוא עובר על דברו, אבל כאשר כתוב לא יחלל דיבורו, א"כ החכם מגלה לנודר שלא היה כלל כוונת הלב בנדר, ודיבורו היה משפה ולחוץ נמצא שאין כלל קדושה בדיבור וע"כ לא חשיב שמתחלל.
והנה לפי הנ"ל נראה שלחכם גם יש לו את כוונת הלב של כל מעשה ומעשה כמש"כ המהרש"א וגם הוא מחובר ושייך לכלל הציבור ההיפך מהנודר וכדברי המהר"ל וע"כ בשעה שהוא מתיר את הנדר הוא קודם כל מראה לנודר שמעשהו נעשה בצורה שטחית וגם הוא מוחל לו על פרישתו מהציבור וממילא מחזיר אותו לכלל הציבור, עי"ז שהנודר רואה שיש עומק בכל מעשה ומעשה שנהג הציבור אפילו של היתר. כלומר גם הנדר וגם הפרישה מהציבור נעשו ע"י הבנה שטחית מהשפה ולחוץ בלא לב, ו"החכם" הוא האיש שיש לו את ההבנה העמוקה והמאחדת.
ואולי לפי"ז אפשר להסביר מה שדרשו חז"ל לעיל סעיף א' בתור אסמכתא, תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו, שאחר שלמדנו מפרשת התרת חכם שאסור לו לאדם לפרוש מן הציבור בזה שנוהג איזה איסור, ממילא גם אפשר ללמוד שאסור לפרוש מן הציבור ע"י מנהג של היתר כאשר הציבור נוהג באיסור.
ג. הפרת אב ובעל.
כתב הספורנו [פרק ל' פסוק ו'] וה' יסלח לה על שנדרה מה שאין בידה לקיים כי הניא אביה אתה, והיא לא ידעה את דעת אביה כשנדרה והיא נדרה על דעת לקיים.
וצ"ב על מה היא צריכה סליחה מה'.
והנה כתב התורה תמימה [אות ל"א] לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר אלא א"כ חל הנדר. משא"כ הבעל מיפר נדרי אשתו אע"פ שלא חלו עדיין, ומסמיך זה בגמ' על לשון הכתוב מיפר מחשבות ערומים, והביאור הוא ע"פ המבואר בדרשה שבריש הפסוק הקודם דהבעל מבטל נדרי אשתו בלשון הפרה והחכם בלשון התרה, ולכן מכיון שמצינו לשון הפרה במחשבה לכן מפיר אף שהנדר עדיין במחשבה שלא חל עוד, וכגון אשה שנדרה בחודש ניסן שלא תאכל בשר מר"ח אייר והלאה יכול הבעל להפר מיד כשנדרה, אבל החכם בכהאי גוונא אינו מתיר עד שנכנס אייר ומסמיך זה על לשון לא יחל דברו ודרשינן לעיל הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו, כלומר אחרים עוקרים חלות דבריו, אלמא דהתרה בעינן רק אז כשחל הנדר, דאל"ה לא שייך לעקור חלות הדברים. עכ"ד.
מבואר שהכח של הבעל הוא על עצם הדיבור והמחשבה של אשתו ולפי"ז נראה שבעצם רצונה לידור וליגזור עליה בנדר איזה שהו איסור יש כאן חטא חמור, שיש בזה יציאה מרשות אביה או בעלה "ועל זה אומרת התורה וה' יסלח לה". לעומת זאת בנדר סתם רק עשייה בפועל של הנדר היא מצריכה מחילה מהחכם ולא על הדיבור גרידא. ודו"ק.
והשתא נראה שיש דמיון רב בין התרת חכם להפרת בעל ואב, שהתרת חכם באה מכח מה שכאשר האדם הנודר הוא מוציא עצמו מהכלל והחכם מוחל לו, והפרת אב ובעל זה גם משום שהיא יוצאת מרשותם [האב והבעל הם הרשות הרוחנית של האשה, וביותר הדברים לפי השיטה שהביא "המרדכי" בגיטין שכל נדר שאב ובעל מפירים חכם אינו יכול להפר.] וע"ז התורה אומרת וה' יסלח לה.[רק שאצל אב ובעל הרשות שלהם כ"כ חזקה שהיא על עצם הדיבור, וע"כ הם מפירים נדר שעדיין לא חל.]
[ולכאורה זה מבואר מפורש בהר"ן בנדרים דף ח' עמוד ב' ד"ה בעל מהו שיעשה שליח, וז"ל וכתב עוד רבינו שמשון ז"ל ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לב"ד והם מתירים לו לפי שסובר הרב ז"ל שאפילו בלא ידיעת הנודר יכול החכם להתיר כיון שיודע שהנודר מתחרט דהתרת חכם הרי היא כהפרת בעל ותניא בסוף קידושין אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה וכו' "ולא מצינו חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון". עכ"ד. וגם לפי הרמב"ן הנ"ל שמבואר שצריך לבוא לב"ד דלא כהרבינו שמשון עכ"פ בעצם הרעיון התרת חכם והפרת בעל דומים.]
ד. צ"ע דברי הרמב"ן
כתב הרמב"ן פרק ל' פסוק ט"ז] ונשא את עונה, והנראה שהאשה הזאת שוגגת או מוטעה כי הכתוב מדבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו, ואחר זמן הפר ואמר לה שהוא יום שמעו, ולימדנו הכתוב שני דברים שהבעל נושא עון כאילו הוא נדר ויחל דברו ושהיא פטורה ושאין עליה מעונש השגגות כלל. עכ"ד.
ולא זכיתי להבין שמשמע מלשון הרמב"ן שבא להוסיף על מש"כ רש"י שחייב משום שגרם תקלה לחבירו, אלא הוא חייב ממש מדין נדר ולא רק משום גרם תקלה, ועוד שמשמע שהיא פטורה מעונש שגגות, לאו משום שהיא אנוסה אלא זהו דין מיוחד כאן. וה' יאיר עיני בכוונת הרמב"ן.
ואולי אפשר לפרש שאין על האשה כלל חטא מכיון שהיא נדרה על דעת בעלה, וחשיב מספיק דעת הבעל בזה שהוא אמר לה שהפר אע"פ שבפועל לא הפר דאל"כ לא תדע לעולם איך לנהוג ואולי הבעל הפר וע"כ הנדר בטל שהיא נדרה על צד שהבעל יגיד לה שהפר ודיה.
ומש"כ הרמב"ן שהבעל נושא עון כאילו נדר ויחל דברו, נראה ע"פ מש"כ לעיל בסעיף א' שדברו הכוונה הנהגתו, ולפי"ז בזה שהוא גורם שהאשה לא תלך לפי דברה והנהגתה, הוא מחלל את ההנהגה של האשה ומזלזל בזה, ואין שום הבדל בין אם מזלזל בהנהגתו לבין אם מזלזל בהנהגת חבירו, בשניהם הוא אינו מכיר בחשיבות של ההתנהגות של האדם וע"כ חשיב בל יחל. [ולפי"ד אפשר להביןם למה מכאן רש"י למד המביא תקלה, וכו' ודו"ק.]