וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם

[עושה חדשות]

התורה כולה נכתבה ע"י משה רבינו, אעפ"כ יש בכמה מקומות איזכור מפורש על ענין הכתיבה.
כמו למשל הפסוק הנ"ל, ריש פ' מסעי.
ובפ' בשלח - וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר,
וכן בפ' משפטים - וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה',
ועוד.
וצריך להבין מה ענין הכתיבה המיוחד של המסעות,
והאם הכוונה לכתיבה בתורה עצמה, או כתיבה אחרת מסויימת.
(וכבר עמד בזה האוה"ח, עי"ש).

[עושה חדשות]

מה הביאור בזה:

אמרי חן - שם מסע.png (38.12 KiB) נצפה 1230 פעמים

[עושה חדשות]

וצריך להבין מה ענין הכתיבה המיוחד של המסעות,

שו"ר במורה ח"ג פ"נ.

[לייטנר]

העמק דבר במדבר לג א-ג, ושם ט יט:

(א) אלה מסעי וגו'. אריכות וכפל לשון שני המקראות הללו, הוא משום שהיו המסעות נחלקים, ממצרים עד קדש ברנע היו נוסעים לתכלית ביאה לארץ ישראל, והיה תכלית המסע כדי להתקרב לארץ ישראל, מקדש ברנע שהיה מעשה מרגלים ונגזר שיהיו מתעכבים ארבעים שנה וגם יהיו נודדים ממקום למקום מטעם שביארנו בפרשת שלח ובפרשת דברים, ואם כן היו מסעות אלו התכלית היציאה ממקום למקום, ואחר שבאו לקדש שבמדבר צין לארץ אדום החלו להתקרב לארץ ישראל לכנוס ולירש, חזר תכלית הנסיעה להיות קרוב לארץ ישראל, על כן כתב כאן ג' פעמים, אלה מסעי וגו' לצבאותם. היינו לתכליתם כמו שביארנו בספר שמות י"ב נ"א, זהו חלק הראשון, וזה היה ראוי להכתב בספר.
(ב) ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם. זהו חלק השני, שהעיקר היה היציאה ממקום שישבו וילכו נודדים, ואם כן לא היה ראוי להכתב אלא משום שהיה על פי ה'. או שנכתב על פי ה', לאיזה תכלית נעלם ממנו, ויתגלה לעת קץ במהרה בימינו, וע' מש"כ לעיל ט' י"ט.
ואלה מסעיהם למוצאיהם. זהו חלק השלישי שהיה התכלית המסע כדי שיתקרבו לארץ ישראל, וזהו תכלית יציאה מארץ מצרים, והיינו למוצאיהם.


את משמרת ה'. שאחר שהיה כל חניה ונסיעה על פי ה', מסתמא הי' כונה ודעת עליון ית' שיהי דוקא כך, וכך ימים יתעכבו כאן, רמז לדורות המאוחרים בנדודי ישראל, והיינו משמרת ה' שיהי כן, כמו שהיה יום יציאת מצרים משומר לה' מכבר, דיקא זה היום כמש"כ בס' שמות י"ב מ"ב ליל שמורים הוא לה', כך כל ענין במדבר הוא משמרת ה' לדורות, וזהו בכלל הנסתרות לה', כמו כל סתרי הטבע והשתלשלות עניני ישראל לדור דורים. וכתיב שני פעמים בפרשה משמרת ה', כאן ובמקרא כ"ג, היינו בזה המקרא מיירי בחניה בזה המשך ולא יסעו, היה משומר לה' שבאותו מקום יש להיות כן, ובמקרא כ"ג מיירי בנסיעה שנסיעה מאותו מקום היה משומר בכונה ודעת עליון לאיזה ענין ידוע אליו ית', וישראל שמרו רצון ה' בין בחניה בין בנסיעה, וע' מש"כ להלן ל"ג ב'.