הגרא"ב פינקל זצ"ל ביאר כוונת המקרא באופן נפלא, ובהקדם דברי רבינו הגר"א בספרו אדרת אליהו (פרשת ראה) על דברי המשנה שילהי סנהדרין (קיא, ב), אנשי עיר הנדחת וכו'. הרי אלו כיחידים וצריכים ב' עדים והתראה לכל אחד ואחד זה חומר ביחידים מבמרובים. שהיחידים בסקילה לפיכך ממונם פלט והמרובים בסייף לפיכך ממונם אבד וכו', וז"ל,
. וכ"כ בשנות אליהו (זרעים) בתחילת הספר.והוא תמוה דזה חומר ביחידים וכו' היה צריך לומר אחר המימרא או שהיו מדיחין חוצה לה הרי אלו כיחידים זה חומר ביחידים וכו'.
אבל הנראה, שעיר הנידחת אינם צריכין עדים והתראה, ואף שבגמרא אמרו שמעמידים עדים לכל אחד זהו קודם שנעשו עיר הנידחת, אבל יחיד צריך עדים והתראה. נמצא רבים חמורים מיחידים. וכן פי' הרמב"ם (ועיין בלחם משנה פ"ד מהל' ע"ז ה"ה). ולכך קאמר אח"כ זה חומר ביחידים שלעיל אמר שמרובים חמור, וכאן להיפוך היחידים בסקילה לפיכך ממונם פלט והמרובים בסייף לפיכך אבד. פי' שהעכו"ם מיתתן בסייף כו' ורבים שנדחו הם כעכו"ם ולכך מיתתן בסייף, אבל יחידים בסקילה והרי הם כישראל והרוגי ב"ד נכסיהם ליורשים לכך ממונם פלט
והנה נתחדש בדברי הגר"א ב' חידושים, הא' שאנשי עיר הנידחת נפקע מהם דין ישראל ודנין אותן בדיני בני נח. הב' שבני נח הנידונים בדיניהם אזי ג"כ ממונם אבד. וצ"ב גדר ומקור דין זה שממונם אבד.
ובספר הכתב והקבלה פרשת ראה הוסיף בתוך דברי הגר"א טעם, וממונם אבד דכבר עמד והפקיר ממונם. וכוונתו לדברי הגמ' בבבא קמא (לח, א), שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור. אמרי ממה נפשך אי רעהו דוקא, דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב. א"ר אבהו, אמר קרא עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל וכו'.
ולפי"ז נמצא שדין ממונם אבד דעיה"נ אינו מן העונש על הע"ז שלהם כלל, אלא זוהי תוצאה מכך שאנשי עיה"נ הופכים להיות דינם כגויים, ומדין זה הוא דממונם הותר. וזה מחודש מאוד .
ובספר כלי חמדה פרשת ראה הערה המקור מדברי התרגום המיוחס ליונתן עה"פ בפר'/ משפטים (כב, יט), זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַד' לְבַדּֽוֹ, וז"ל, כָּל מַאן דְּדַבַּח לְטַעֲוַות עַמְמַיָא יִתְקְטֵל בְּסַיְיפָא ונִכְסוֹי יִתְגַמְרוּן בְּגִין כֵּן לָא תְהוֹן פַּלְחִין אֱלָהֵן לִשְׁמָא דַיְיָ בִּלְחוֹדוֹי.
והיינו דיוב"ע פירש כפי' המובא בקדמונים (יעוי' באב"ע ורמב"ן) דהפס' קאי על בני נח, דלישראל כבר הזהיר ע"ז בעשרת הדברות, וכך הוא דין ב"נ שעבר ע"ז שהוא בסיף וממונו אבד .
ועכ"פ לפי"ז נמצא שאמנם מעונש הע"ז של ב"נ הוא שממונו אבד, ולדברי הגר"א זהו יסוד דין ממונם אבד דעיה"נ.
ומעתה יש לבאר בדרך זה לישנא דקרא דידן, כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר ד' מַאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּאבֵד֑וּן וגו', דהגויים כאשר עובדים ע"ז דינם הוא האיבוד בסייף של הנפש והאיבוד ממון, וכך יהא דין עיה"נ של ישראל כאשר יאבדו ע"ז. ויש לומר דזוהי הכפילות 'אבד תאבדון' איבוד נפש ואיבוד ממון.
ועתה נתעוררתי לבאר עוד בלישנא דקרא, ובאופן אחר, וזאת בהקדם דברי חז"ל בכמה דוכתי (במדבר רבה פרשת נשא פרשה יד; תנחומא שם סי' לא; ילקו"ש יהושע סי' טו) על מה שהחרים יהושע בן נון את יריחו,
.'א"ר ברכיה הכהן כעיר הנדחת עשאה והרי עיר הנדחת אסורה בהנאה שנא' (דברים יג) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה וגו' וכה"א (יהושע ו) ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אשה מנער ועד זקן ועד שור ושה וחמור לפי חרב'
ואמנם המעיין היטב בענינה של יריחו בספר יהושע שם ימצא שם את כל פרטי ההלכות האמורים בדין עיר הנידחת, שהרגו את כל האנשים ואת כל הבעלי חיים, שרפו את העיר ואת כל שללה, וגם נאמר איסור על בניית העיר מחדש.
ולפי"ז מבואר היטב שבא לומר שינהג בישראל דין עיר הנדחת כמו שנהג ביריחו 'כגויים אשר מאביד ד' מפניכם'. ודוק. [והטעם שנהג כן ביריחו, יעויין בספר ערוך לנר שילהי סנהדרין בדרוש לסיום המסכתא].