שלוש שיטות בציווי המלך שלא ירבה לו סוסים.
דברים פרק י"ז.
[י"ד] כי תבא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרתה אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי.
[ט"ו] שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא.
[ט"ז] רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד.
א. סנהדרין דף כ"א ע"ב תנו רבנן לא ירבה לו סוסים יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו תלמוד לומר לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו הא מה אני מקיים סוסים, סוסים הבטלנין מניין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה ת"ל למען הרבות סוס וכו',
טעמא דכתב רחמנא לו, הא לאו הכי הו"א אפילו כדי רכבו ופרשיו נמי לא, לא צריכא לאפושי.
כתב רש"י ד"ה הוא אמינא אפילו כדי רכבו לא, בתמיה מלכות בלא רכב ופרשים מי חשיבא
ובד"ה לאפושי כתב רכב ופרשים וסוסים לרכוב בהרווחה ולא בצמצום.
שיטת רש"י
שכל האיסור הוא להרבות לעצמו סוסים וכלשון הכתוב "לו" וזה מתקיים רק כאשר הסוס בטל אבל אם הסוס עסוק בכל דבר אחר אם זה לצבא או לכבוד המלכות אין כאן כלל שום איסור בלהרבות סוסים מכיון שאין הסוסים משמשים את המלך אלא הם מצרכי המלכות.
יוצא לפי רש"י שזוהי מצווה על המלך שיהיה מתנהג בצמצום ולא בעשירות מופרזת.
ורש"י על התורה כתב אלא כדי מרכבתו שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם, כמו שנאמר בשלמה [מלכים א' פרק י' פסוק כ"ט] ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה.
והקשה הרמב"ן שהרי אמרו בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ. [וכן מבואר ברמב"ם הלכות מלכים פ"ה ה"ח מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא וכו' ויראה לי שאם כבש מלך ישראל את ארץ מצרים ע"פ ב"ד שהיא מותרת ולא הזהירה התורה אלא לשוב אליה יחידים או לשכון בה והיא ביד עובדי כוכבים מפני שמעשיהם מקולקלים. וכן מבואר הטעם הזה ברמב"ן כאן בהמשך.]
ועי' מה שתירץ הגור אריה.
ולפי מה שפירשנו אפשר לתרץ שהמלך נאסר אפילו במסחר עם מצרים שהוא צריך להתנהג בצמצום ולא בנהנתנות, משום שאם התנהג בנהנתנות לגבי סוסים ורק יסחר בסופו של דבר הוא ירד לגמרי למצרים "לשבת בה" א. מצד הסוסים ב. מצד הנהנתנות.
בשונה מאדם יחיד שעצם זה שיורד למסחר זה אינו מביא אותו להשתקע ולשבת בה במצרים.
שיטת הרמב"ם
הלכות מלכים פ"ג ה"ג ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר מלכים אסור ואם הוסיף לוקה.
מבואר דפליג על רש"י וס"ל שאסור למלך ישראל להשתמש בסוסים כדי לפאר את מרכבתו.
כלומר לפי הרמב"ם המצווה היא על צורת המלכות.
שיטת הרמב"ן
וכתב הרמב"ן דברים [פרק י"ז פסוק ט"ז] ויתכן שדרך הכתוב כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה מותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד, אבל יהיה מבטחו בשם אלוהיו.
וצ"ע שהרי בגמרא מבואר שרק סוס בטל אסור להרבות.
והנראה דס"ל לרמב"ן שכאשר המלך מוסיף סוס יותר מהצורך הצבאי הרגיל כבר נחשב סוס בטל וחשיב עודף השתדלות והמלך צריך להיות בטחונו בה'.
יוצא ששיטת הרמב"ן שאסור למלך להגדיל צבאו יותר מכדי הצורך וצריך לשים בטחונו בה' ולא בסוסים. ואפשר שלצורך פרשיו ומרכבתו שיהיו רצים לפניו מותר כמו שכתב רש"י וחולק על הרמב"ם.
ב. עוד כתב הרמב"ן [שם] ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס וכו' וטעם רק לומר אע"פ שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך, רק לא יהיה כמלכיהם שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם שכל חפצם במלכים למען הרבות סוסים ופרשים. וכו' וטעם המצווה הזאת מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה' מאד כמו שאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' והנה רצה ה' שלא ילמדו ממעשיהם, והכרית הכנענים כל נשמה ואמר לא ישבו בארצך והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו בארצם.
מבואר ברמב"ן שיש עוד איסור וזה שהמלך יושיב מעבדיו למען הרבות סוס, ובהושבה במצרים איכא איסור.
וצ"ע שבתחילה אמר הרמב"ן שהטעם שלא ירבה סוסים זה משום שיהיה מבטחו בה', ועתה כותב הרמב"ן שלא ירבה סוסים כדרך שאר מלכים שזה כל חפצם.
ועוד צ"ע מדוע מה שיושבים בארץ מצרים מחמת המלך יש כאן עבירה מיוחדת מצד המלכות של המלך, יותר מכל עבירה אחרת, וכי מה זה שונה ממה שהמלך יצווה לחלל שבת וכדו', שאמנם הדבר אסור אבל אין כאן דין ופסול מיוחד במלך.
עוד קשה דאיתא בסנהדרין [דף כ"א :] ואמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם כתיב לא ירבה לו נשים אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. וכתיב לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב ותצא מרכבה ממצרים בשש.
מבואר להדיא בגמרא שהאיסור להרבות סוסים הוא כדי שלא ישיב את העם מצרים. וצ"ע.
והנראה לחדש שבזה שהמלך מושיב אנשים שלו כגון עבדיו במצרים לצורך קנייה ומסחר בסוסים בצורה קבועה נחשב כאילו שהוא עצמו ירד למצרים ומתקיים בו הטעם של המצווה שהוא ילמד מהדרכים הרעים והחטאים לה' של העם המצרי.
ובאמת שבשלמה המלך זה התקיים לבסוף שהרי נשא את "בת פרעה" שזה היה עיקר חטאו כמבואר בסנהדרין [שם] אמר ר' יצחק בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שירטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי.
וכתב ע"ז המהרש"א וזה היה "תחילת החורבן" כמ"ש פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם מהרה ולכך בו ביום נעץ קנה וכו' כי היה תחלת ישובו של רומי כמ"ש שלא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים.
ועפ"ד מבואר מה שהוסיף הרמב"ן את הטעם השני "שלא ירבה סוסים כדרך שאר מלכים" שבעצם המחשבה להרבות סוס יש כאן כבר קלקול אצל המלך וע"כ בזה שהוא שולח מעבדיו לשבת במצרים אפשר שהוא עצמו ילמד ממעשיהם הרעים שהרי כל כוונתו להיות כמו כל המלכים. אבל אם לא הייתה כוונתו להיות כמו מה שהתורה מעידה עליו להיות כשאר מלכים אפשר שלא היה נחשב שהוא עצמו עובר את האיסור של ישיבה במצרים שהרי סוף סוף הוא רק שולח אנשים ולא יושב בעצמו.
והשתא נראה שכך הבנת הדברים, שבתחילה התורה אוסרת להרבות סוסים כדי שיבטח בהקב"ה, ואח"כ אם המלך מרבה סוסים אז הוא מושיב מעבדיו במצרים כדי להרבות סוס ואז הוא עצמו עובר איסור מצד ההתחברות למצרים אע"פ שהוא רק שלח שליחים והוא בעצמו לא גר בה, ואח"כ הוא יכול להגיע להיות נושא את "בת פרעה" שמסירה את לבו כמו שהיה עם שלמה המלך. [יוצא ששני האיסורים א. להרבות נשים ב. להרבות סוסים הם יחדיו הביאו את בת פרעה.]
[נ.ב. אגב מצאתי ב"אדרת אליהו" פירוש יפה, וז"ל והנה ג' ראשי המדות הם שמוציאים את האדם מן העולם גאוה, תאוה, חמדה, וכנגד זה נצטווה המלך ג' מצוות אלו, לא ירבה סוסים הוא גאוה, לא ירבה נשים הוא תאוה, וכסף וזהב הוא חמדה, וכן מבואר בזוהר הקדוש כי גאה גאה, שגאה על גאוותנים, סוס ורוכבו שרוכבו מתגאה במה שרוכב על סוסים. עכ"ד.]