מקובל להשתמש בביטוי זה לענין שתמיד יש מקום לאכול מנה אחרונה שהיא מתוקה.
והמקור ממגילה ז: - רווחא לבסימא שכיח. פרש"י ריוח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים. אך בגמ' ל"מ דהכוונה לדבר מתוק ממש, דהרי הגישו לפני אביי בצלחת האחרונה צלי קדירה, ולא מוזכר שהיה מתוק. ולכן נראה דמתוק הוא במובן של טעים. וכן מצינו "לבסומי קלא" ואין המובן למתוק אלא לטעים ונעים. וכן מפורש ברמ"א תריב, ו "ואם אכל מאכלים מבושמים או מתובלים על אכילתו חייב, דרווחא לבסימא שכיחא ולא הוי אכילה גסה". ונראה שהפירוש 'בסימא' הוא נעים, ולכן גם זהו לשון בושם. וגם לשון שכרות – לבסומי, דע"י שתיית היין פושטת באדם נעימות.
יוצא א"כ שאין שום מקור מהביטוי הזה לגבי מנה אחרונה מתוקה, אלא שייך לומר זאת גם לגבי מנת בשר עסיסית.