'לבריאות' 'אסותא' 'לחיים ארוכים' 'צו גיזונעט' – מילות איחול אלו הנהוגים לומר לזולת המתעטש, כבר היה מושרש מאוד מקדמא דנא, עוד בזמן התנאים, ואפשר אפי' קודם לכן כפי שיבואר בעז"ה במאמר שלפנינו. ומה הטעם לכך, וגם מה ענין זה שייך לפרשת השבוע.
איתא בפרקי דרבי אליעזר (פ' נב'): שבעה דברים מופתיים נבראו בעולם, שלא היה כמותן וכו', המופת הרביעי, מיום שנבראו שמים וארץ, לא היה אדם חולה. אלא אם היה בדרך או בשוק, ועוטש והיתה נשמתו יוצאה מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על זאת ואמר לפניו, רבון כל העולמים, אל תקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני ובני ביתי. ונעתר לו, שנאמר (בראשית מח' א'): ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. ושמעו כל מלכי הארץ ותמהו, שלא היה כמהו מיום שנבראו שמים וארץ, לפיכך חייב אדם לומר לחבירו בשעת עטישותיו, חיים, שנהפך המות הזה לאור, שנ' (איוב מא' י'): עטישותיו תהל אור.
וכמו"כ איתא בילקוט שמעוני (פרשת לך לך רמז עז'): שבעה דברי מופת נעשו בעולם שלא נבראו כמותם מיום שנבראו שמים וארץ וכו'. מופת הרביעי, לא היה אדם עוטש וחיה, אלא בכל מקום היתה נפשו יוצאה בין בשוק בין בדרך. עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על הדבר, ואמר רבש"ע אל תקח נפשי ממני עד שאצוה על בני, ונעתר לו, שנאמר: ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. לפיכך חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה שנהפך ממות לחיים, שנא' עטישותיו תהל אור.
מהדברים הנ"ל למידים אנו שהרואה חבירו מתעטש צריך לומר לו 'חיים', וכן המתעטש עצמו יש לו להודות להשי"ת. וז"ל הים של שלמה (מסכת בבא קמא פ"ח): כל המבקש רחמים על חבירו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה וכו', ומהאי טעמא יראה, מי שמתעטש, וחבירו אומר לו אסותא, שיאמר בתחילה ברוך תהיה. ואח"כ יתפלל לישועתך קויתי ה'. וכ"כ הפרמ"ג (סי' קעד', משב"ז, ס"ק יא') וז"ל: ומתעטש, יש לומר תחילה 'ברוכים תניו', ואחר כך 'לישועתך וכו', חדא, דנענה תחילה. ועוד דהם התחילו, ע"ש. וכן הוא במשנה ברורה (סי' רל' ס"ק ז'): מי שתעטש וחברו אומר לו 'אסותא' (רפואה, בלשון ארמי), יאמר לו 'ברוך תהיה', ואחר כך יאמר: לישועתך קויתי ה'. [דאמרו רבותינו ז"ל, דמתחילה לא היה אדם חולה כלל, אלא היה הולך בשוק ומתעטש ומת, עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על הדבר].
אמנם יש חולקים וס"ל שהמתעטש אינו אומר גם את הפסוק 'לישועתך קויתי ה'' (אלא רק עונים 'ברוך תהיה' למי שבירכם כמבוא' לעיל) מכמה טעמים, א' שמא מתוך ההרגל יאמר אותו גם בבית המוצנע (ס' מנהגי חת"ס, פ"א – מו') ב' שמא לא יכוונו בהזכרת ה' היטב מחמת שטרודים בעיטוש, ומי שאינו מכוין כשמזכיר השם איסורו חמור (כף החיים סי' רל' ס"ק כ'). ואפשר שמכך נובע המנהג כהיום שלא אומרים אז 'לישועתך וכו'. אמנם בספר כף החיים שם הוסיף, שאם המתעטש אינו מזכיר שם הוי"ה רק אומר 'לישועתך קויתי השם' שפיר דמי.
ואף לאלו דס"ל (כהיש"ש, פרמ"ג, ומ"ב לעיל) שהמתעטש אחר שאומר למברך 'ברוך תהיה' אומר 'לישועתך קויתי ה'. י"א שמן הראוי שהתעטש קודם יאמר 'לישועתך קויתי ה' ורק אח"כ יאמר למברכים אותו 'חיים טובים'. מפני שצריך להקדים ברכת רבו לברכת העבד (ס' זכור לאברהם אות ב' סעי' כ'. מובא בס' טעמי המנהגים, עמ' שי' בהגה"ה).
האם יש לאחל למתעטש גם באמצע לימוד תורה?
איתא במסכת ברכות (נג' ע"א): תניא נמי הכי, [בני ביתו] של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא [לאדם התעטש, שרגילים לומר 'אסותא' – רש"י] בבית המדרש מפני בטול בית המדרש. וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמו' סעי' יז'): אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה, אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש. אמנם הש"ך (בס"ק טז') כתב בשם הפרישה, שאפשר דזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ, כל שכן שלא היו משיחין. אבל עכשיו דבלאו הכי אין נזהרים, אומרים רפואה (בביהמ"ד). והשיג עליו הט"ז (בס"ק ו'), ולא היה לו לכתוב דבר זה לבדות קולא מלבו וכו' שהשומע סבר מדהותרה עכשיו לומר רפואה הותרה הרצועה וישיח גם כן שיחה בטילה, וכבר אנו מוזהרין בזה בעונש גחלי רתמים ח"ו. ע"כ אין להשגיח בזה להקל, ע"ש.
באמצע הסעודה?
כתב השו"ע (או"ח סי' קע' סעי' א'): אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט. ואפילו מי שנתעטש בסעודה, אסור לומר לו אסותא, ע"ש. אמנם מדברי המ"ב (שם ס"ק א') משמע שבין תבשיל לתבשיל כשלא אוכלים, מותר. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)