אחר שפסקה הנבואה מישראל דהיינו אחר תקופת חגי זכריה ומלאכי שהיו נביאים אחרונים, בראשית ימי בית המקדש השני, היה קול מחודש לשעתו מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו ואותו קול קראוהו 'בת קול' (תיו"ט יבמות פ' טז' מ"ו). כדאיתא בגמ' יומא (ט' ע"ב), שבזמן בית שני נותרה 'בת קול': כדתניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשים בבת קול.
בגמ' בבא מציעא (נט' ע"ב) בסוגיא של תנור של עכנאי, מצינו מחלוקתם של רבי אליעזר וחכמים בזה הענין, והביא רבי אליעזר לחכמים כמה הוכחות שהלכה כמותו, ולא קבלום. ויצאה בת קול ואמרה שהלכה כרבי אליעזר. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר (דברים ל'): לא בשמים היא. וביאר רבי ירמיה שכיון שכבר ניתנה תורה לעם ישראל בהר סיני שוב אין משגיחין בבת קול שכבר כתב הקב"ה בתורה (שמות כג' ב'): אחרי רבים להטות. וביאור הדברים הם, שחכמים יכולים להכריע בהלכה עפ"י הבנתם וזה ציווי ה', ואע"פ שהבת קול מן השמים אמרה שהלכה כרבי אליעזר? ההכרעה היא כפי הבנת רוב החכמים (עי' בספר החינוך סי' תצו').
תוס' במס' סנהדרין (יא' ע"א, ד"ה בת קול) מבארים, מדוע קוראים לקול זה 'בת קול', ז"ל: יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים, אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר, כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול, עכ"ל. ובתוס' הרא"ש (שם) הוסיף: ויש מפרשים לפי שהוא יוצא במדה ואין כל אדם שומעו אלא הראוי לשומעו. (ע"ע מה שפי' בזה התוי"ט יבמות פט"ז מ"ו, וכן מדוע נקרא זה 'בת קול' ולא בן קול)
עוד ענין של בת קול מצינו בחז"ל שאינו דומה להנ"ל, והוא דאמרינן במתניתין יבמות (טז' ו'), ומשיאין (את האשה) על פי בת קול. ופי' הרע"ב, אם שמעו קול צווחת פלוני מת. ובתפארת ישראל ביאר, רצה לומר אף שלא שמעו הקול עצמו, רק ההברה היוצא מהקול כמדבר ביער או בעמק ששומע הד הרים, כאילו המלות נשמעות בכפל.
עוד סוג של בת קול אנו מוצאין בפי' התפארת ישראל על דברי המשנה במס' אבות (פ"ו מ"ב): אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב (הר סיני) ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'. וביאר: אמרו הטבעיים בספרי [גיעאגראפיע] שגם עכשיו סביב להר סיני נשמע באויר שממעל להר תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין, וזה דבר פלא. ולפע"ד לאלה רומז רבי יהושע בן לוי, שהקולות הנשמעים שם יחנו רמז להאדם להזכירו מתן תורה, וכי עכשיו ירעם על הדור על שאינן מכבדין אותן כראוי לשמור מדותיה כראוי, וזהו הקול הקטן החוזר מקול הגדול שנשמע אז ביום הקהל בעת מתן תורה, וזהו בת קול דקאמר הכא, רצה לומר קול שנולד מקול אחר.
ויש מי שרצה לפרש שזהו הפי' בתרגום עה"פ (דברים ה' יט'): את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף וגו'. ופי' אונקלוס: קל רב ולא פסק. וביאר ברש"י (באה"ד): כי קולו חזק וקיים לעולם, ע"ש. והיינו שהקול הוא לא נפסק אלא נשאר מעל להר בת קול כעין קול רעם דברים לדורות כדי לעורר לבות בני אדם לעסוק בתורה תמיד. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)