תעלומת יום כ"ג בשבט

[נוטר הכרמים]

בשו"ע הלכות תענית (סימן תקפ סעיפים א-ב), אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם... בכ"ג בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על ענין פלגש בגבעה.

ולכאורה צ"ב, מה בכך שנתקבצו כל ישראל להלחם עם שבט בנימין על ענין פילגש בגבעה, אדרבה, זה היה מעשה ראוי ונכון לקנא קנאת ד' צבקות ולא להחריש על הנבלה הגדולה שנעשתה בישראל ע"י אנשים משבט בנימין, והרי מצינו באנשי יבש גלעד שלא באו לעזרת ד' בגבורים ולא הצטרפו למלחמה שהרגו אותם אנשים נשים וטף.

[נוטר הכרמים]

ובאמת במגילת תענית בחלק מן הנוסחאות אין מופיע כלל יום זה בסדר הימים שצריך להתענות בהם. ומקור דברי השו"ע בזה הוא לשון הטור שהעתיק מן הבה"ג,

ובלשון הטור וכן בעוד מן הקדמונים (ספר הלכות גדולות; סדר רב עמרם גאון; סידור רש"י; ארחות חיים; כל בו; ראבי"ה; מחזור ויטרי; מנורת המאור לר"י אלנקאוה) מופיע תוספת 'ועל פסל [צלם] מיכה', או 'בעוון פסל מיכה'.

ואמנם שני המאורעות לא אירעו כלל בסמיכות זה לזה, ונתרחשו במרחק גדול של שנים, כמבואר היטב בדברי רש"י בשופטים (יז, א)

ויהי איש מהר אפרים - אף על פי שנכתב שתי פרשיות הללו בסוף הספר של מיכה ושל פלגש בגבעה בתחלת השופטים היה בימי עתניאל בן קנז שנאמר וישימו להם את פסל מיכה וגו' כל ימי היות בית אלהים בשילה למדנו שכל ימי שילה היה דמות של מיכה, ובפלגש בגבעה נאמר על יבוס שבירושלים לא נסור אל עיר עובדי כוכבים למדנו שעדיין לא כבשו את ירושלים.

[נוטר הכרמים]

אכן, יתכן בביאור הדברים ע"פ מה דאיתא בסנהדרין פרק חלק (קג, ב),

אמר רבי יוחנן זה פסלו של מיכה. תניא, רבי נתן אומר מגרב לשילה שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה... ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה. אמר להן הקדוש ברוך הוא בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם.

ופירש"י,

ועל דבר זה - על פסלו של מיכה שלא מיחו ישראל בידו נענשו אנשי פילגש בגבעה, שנפלו ביד בנימין והרגו מהם ארבעים אלף.

והיינו שהיתה טענה על בני ישראל שנתקבצו למחות על כבוד בשר ודם ולא על כבודו של מקום, ועל כן מאורע זה של התקבצות בני ישראל למלחמה על דבר פילגש בגבעה יש בזה משום מאורע של צער ואבל לדורות עולם.

ובאמת בתחילת המלחמה על פילגש בגבעה כתיב (שופטים כ, כא), וַיֵּצְא֥וּ בְנֵֽי־בִנְיָמִ֖ן מִן־הַגִּבְעָ֑ה וַיַּשְׁחִ֨יתוּ בְיִשְׂרָאֵ֜ל בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא שְׁנַ֨יִם וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ אָֽרְצָה. ופירש"י, נענשו על שלא קנאו כמו כן במעשה דמות מיכה שהיה כבר.

ואמנם כן מפורש גם בהושע (י, ט), מִימֵי֙ הַגִּבְעָ֔ה חָטָ֖אתָ יִשְׂרָאֵ֑ל שָׁ֣ם עָמָ֔דוּ לֹֽא־תַשִּׂיגֵ֧ם בַּגִּבְעָ֛ה מִלְחָמָ֖ה עַל־בְּנֵ֥י עַֽלְוָֽה.

ופירש"י,

מימי הגבעה חטאת ישראל - חטאת זה נקוד רפי שהוא לשון נקבה ולשעבר כמו עשת באת אזלת יד מימי גבעת בנימין חטאת ישראל לפי שהיה מעשה פלגש בגבעה בימי עתניאל בן קנז שהיה ראשון לשופטים בימי כושן רשעתים ובימיו היה פסל מיכה וכל זה מצינו בסדר עולם: שם עמדו - באותה מדה אחזו להם מאז:
לא תשיגם בגבעה מלחמה וגו' - ולפי שהיה עון עכו"ם בידיהם ולא הקפידו עליו לכך לא הצליחה ידם במלחמת הגבעה על בני בנימין וקראם בני עלוה בני גאוה שעשו עצמם עליונים ולא שמעו בקול אחיהם לתת את בני הגבעה

[נוטר הכרמים]

אולם בשו"ע נשמטה תוספת זו, ולכאורה נראה שעצם ההתקבצות היא הבכיה והאבל לדורות ולא בתוספת עם הענין של פסל מיכה. הלא דבר הוא.

ובפשוטו היה מקום לומר, שכיון שהענין של עוון צלם מיכה לא אירע ביום כ"ג בשבט, אלא שזה רק ביאור והסבר למה שאירע עם המלחמה על פילגש בגבעה, לכך השמיט המחבר תוספת זו.

[נוטר הכרמים]

אולם בדרך דרוש נראה בב' אנפי, הא' בהקדם דברי רבי אליהו מלובלין בשו"ת יד אליהו (סי' מח) בביאור לשון רש"י במגילה (ט, א) גבי עובדא דשבעים זקנים שתרגמו את התורה בימי תלמי המלך, 'תלמי - מלך מצרים היה'. 'לכאורה אין לו הבנה מה כוונתו להודיענו בזה ומה נ"מ אם היה מלך מצרים או לו, וכבר נתקשו בו רבים'.

וביאר ע"פ מה דאיתא במדרש אסתר רבה (פתיחתא), אמר רשב"י בג' מקומות הקדוש ברוך הוא מזהיר לישראל שלא יחזרו למצרים... והשלישית בימי טרכינוס שחיק עצמות ילדה אשתו בליל תשעה באב והיו כל ישראל אבלים, נשחק הולד בחנוכה אמרו ישראל נדליק או לא נדליק, אמרו נדליק וכל מה דבעי לימטי עלן ימטי, אדליקו, אזלון ואמרון לישנא ביש לאשתו של טרכינוס, אילין יהודאין כד ילידת הוו מתאבלין, וכד מיית ולדא אדליקו בוצינין, שלחה וכתבה לבעלה עד דאת מכבש ברבריין, בא וכבוש אילין יהודאין דמרדו בך, סליק לאילפא וחשב למיתי בעשרה יומין, ואייתיה רוחא בחמשה יומין, אתא ואשכחינון דהוו עסיקין בהדין פסוקא (דברים כ"ח) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, אמר להון אנא הוא נשרא דחשיבית למיתי בעשרה יומין ואייתיתני רוחא בחמשה יומין, הקיפון לגיונותיו והרגן.

הרי לנו שנענשו אפילו כשמסרו עצמם בשביל מצות נרות חנוכה, וכתב בעל הי"ע סי' ג' טעם דישיבת במצרים גרמה להם דלא מהני להם זכות המצוה, ומביא ראיה מפלגש בגבעה שנענשו על שלא מיחו בפסל מיכה אעפ"י שעכשיו היו עסוקים במצוה, ע"ש.

וע"כ י"ל כאן במעשה דתלמי המלך מצרים דסברו דיותר טוב שלא להכניס לסכנה כלל כמו שעשו בנרות חנוכה וה"ל כמו היכי דשכיח היזקא והסכימה דעת המקום עמהם בזה ונתן בלבם דעה אחת, יעו"ש בכל דבריו.

ולפי"ז מבואר היטב, דבעצם ההתקבצות למלחמה כאשר זה לא בכוונה טהורה לגמרי, הרי גם זכות המצוה אינה מועילה להינצל, ועל כן כל המאורע הלזה הוא בכיה ואבילות לדורות.

[נוטר הכרמים]

ויתכן לומר עוד בזה, דהמחבר סבר שעצם ההתקבצות למלחמה על שבט אחד מישראל, והחרמת השבט שלא יבואו בקהל, יש בזה משום אבילות וצער לדורות, שהרי אחד הטעמים לקביעת ט"ו באב ליום טוב ושמחה הוא כדאיתא בשילהי תענית, שביום זה הותרו השבטים שנתחלקה להם ארץ ישראל לבוא זה בזה, שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסרה להם הסבת נחלה, שנאמר וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה וגו' ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר, ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב, ועל כן קבעוהו ליו"ט.

וטעם נוסף לקביעת יו"ט בחמשה עשר באב היינו לפי שהוא יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה, וכשהתירו דרשו ממנו ולא מבנינו. ויש מן הראשונים שמפרשים שלא ביום זה מצאו את ההתר, אלא שמשמעות האיסור היה שעד שיכלה אותו הדור נאסרו כולם, ויום שכלה אותו הדור הותרו כולם ועשוהו יום טוב.

[נוטר הכרמים]

ברם, כל אלו אינם אלא דברי דרוש.

ויתירה מזו, האירוני לדברי המדרש (אסתר רבה פרשה ז אות יא),

בחדש הראשון הוא חדש ניסן וגו', תני כשאמר המן הרשע לאבד את ישראל אמר היאך אני שולט בהן הריני מפיל גורלות... כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים חזר לחדשים, התחיל בחדש ניסן ועלה בו זכות פסח... עלה שבט זכות אנשי כנסת הגדולה, בעשרים ושלשה בו נתקבצו בו כל ישראל על פילגש בגבעה ועל צלם מיכה.

הרי לנו גם כאן בדברי המדרש הצירוף בין ההתקבצות על פילגש בגבעה לענין פסל מיכה, וכאן מבואר שזהו זכות, ומשמע שאמנם בכלל ענין ההתקבצות היה גם 'על צלם מיכה'. וראיתי שכבר עמדו בזה מפרשי המדרש בתרתי, חדא, מהו המקור לזה שנתקבצו על פסל מיכה, ועוד באותו התאריך של כ"ג בשבט. ועוד, מדברי הגמ' בפרק חלק הנ"ל דמבואר בהיפוך. ועי' בפי' הרד"ל ובפי' עץ יוסף.

[נוטר הכרמים]

ולכאורה הביאור בזה על דרך שצידדו הרד"ל בעץ יוסף לפי המבואר בדברי המדרשים (פרקי דרבי אליעזר פרק לח; תנחומא פרשת וישב סי' ב), וז"ל,

תדע לך כח החרם שהרי השבטים שקנאו על פלגש בגבעה ולא קנאו על פסל מיכה הרגו בהן בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית כמה אלפים ולבסוף עשו תשובה ונפלו לפני הארון ונתרצה להן הקדוש ברוך הוא והחרימו שיבאו כל ישראל מקטן ועד גדול שנאמר כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת.

הרי לנו להדיא כי ענין ההתקבצות כלל בתוכו גם תיקון ענין של פסל מיכה.

ואולם קשה לפרש באופן זה גם את דברי המג"ת שנקבע זה ליום תענית בעטיה של ההתקבצות גם על פילגש בגבעה וגם על פסל מיכה, שהרי נתבאר בדברי המדרש שזו זכות היא ולא אבילות.

[עזריאל ברגר]

ברם, כל אלו אינם אלא דברי דרוש.

לאיזה דברים ציפית?
לרמז וסוד?!

[נוטר הכרמים]

["עזריאל ברגר"]

ברם, כל אלו אינם אלא דברי דרוש.

לאיזה דברים ציפית?
לרמז וסוד?!

לפשט. והנה זה, בסוף מצאתי.

ופשר דבר בזה למדתי מדברי הפירוש 'אשל אברהם' על מגילת תענית מאת רבי אאברהם אליהו ב"ר יחיאל מיכל בורנשטיין (ירושלים תרס"ח), וז"ל,

ועל פילגש בגבעה, בטור וסדר הדורות גורס על מעשה פילגש בגבעה, וי"ל שיש לצום על שניהם, ועיין תנא דבי אליהו (א"ר פרשה יב) שמאשים בזה הזקנים שלא למדו ישראל דרך ארץ, ועי' גיטין (ו, ב) ובתוס' שם, וכשיצאו למלחמה צמו ישראל ובכו לכן נקבע לדורות.

בתד"א שם איתא בזה"ל,

ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו [בגדיהם] למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו, הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח.

מבואר בדברי התד"א תביעה חדשה על סנהדרין גדולה שבאותו הדור, לא רק שלא מיחו על כבוד שמים, אלא שלא מנעו מלכתחילה את העבירה, ולפי"ז מבואר שעצם ההתקבצות למלחמה היא מאורע של אבילות שהגיעו למצב כזה, והאבילות שנקבעה לדורות היא זכר לצום ובכי שהיו באותו הזמן על המצב הירוד שהגיעו אליו אז.

ולפי ביאור זה מדויקת טפי הגירסא המובאת בטור ובכל בו, בכ"ג בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין ועל דבר פילגש בגבעה או ועל מעשה פילגש בגבעה, כי באמת האבילות היא על כל המצב הירוד שהיה באותו הזמן שזה גרם לכל העבירות ואבידת נפשות רבות מישראל.

ומעתה מבואר שההתקבצות עצמה היא זכות ומאורע של שמחה באותו החודש, שנתעוררו להלחם ולעמוד בפרץ, אבל האבילות היא זכר לצום ולבכי שהיו באותו הזמן על המצב הרוחני הירוד.