מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

הכיור, ומראות הצובאות

ביאורים ועיונים, חדושים ובירורים, בתורה בנביאים בכתובים ובתרגומים, ובמפרשיהם, ראשונים ואחרונים, ויבינו במקרא.
יזל מדליו
הודעות: 290
הצטרף: א' מאי 07, 2017 6:50 pm

הכיור, ומראות הצובאות

הודעהעל ידי יזל מדליו » ה' מרץ 08, 2018 4:01 pm

סעיף א', בענין קידוש ידיים ורגלים.

נחלקו הרבה מהראשונים [הר"ש בריש מסכת כלים, תוס' בסנהדרין דף פ"ג.] והרמב"ם והרמב"ן בביאה ריקנית להיכל האם חייב לקדש ידיו ורגליו או רק כאשר בא לשרת ולעבוד עבודה חייב לקדש ידיו ורגליו.

שיטת הרמב"ם
בספר המצוות [מצווה כ"ד] היא שנצטוו הכהנים לבד רחוץ לרחוץ ידיהם ורגליהם בכל זמן שיהיו צריכים להכנס להיכל או להקריב לעבודה וזו היא מצות קדוש ידים ורגלים. עכ"ד. מבואר שאפילו על כניסה להיכל גרידא חייבים בקידוש ידים ורגלים. [וכ"כ בהלכות בית הבחירה פרק ז' הלכה כ"א]

שיטת הרמב"ן
כתב הרמב"ן [שמות ל', י"ט] ורחצו אהרן ובניו וגו', הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשולחן מלכים לשרת, וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות, עכ"ד. מבואר שרק כאשר הכהן קרב לשרת או לאכול צריך קידוש ידים ורגלים, אבל סתם ביאה ריקנית לא צריך קידוש ידים ורגלים. [וכ"כ גם בהשגות על ספר המצוות מצווה ל"ת ע"ג]

עוד נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בטעם ועל מה צריך קידוש לרגלים.

שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם [הלכות תפילה פ"ד ה"ג] בכל התפילות צריך לרחוץ ידיו לבד, ובתפילת שחרית צריך לרחוץ גם רגליו. עכ"ד. מבואר שגם המתפלל שנועל מנעלים ואינו נמצא על רצפת ההיכל, אפילו הכי יש חיוב לקדש ולרחוץ את רגליו.

שיטת הרמב"ן
כתב הרמב"ן [שם] והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמה וכיעור. וכו'. ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים לתפלה, שיתכוין לזה, כטעם נשיאות כפים והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי. עכ"ד. מבואר שרק אצל כהנים שמשרתים יחפים צריך לרחוץ את הרגלים.

והנה יש להתבונן מדוע בעינן שהמים התקדשו בכלי שרת שנראה מזה שקידוש ידים ורגלים הוי ענין של "קדושה" כאשר לכאורה אין זה אלא רק ענין של "טהרה ונקיות" כדי להעביר לכלוך ושמץ טומאה והוי כעין מקווה וא"כ צ"ע אמאי חשיב דבר קדושה שצריך לו כלי שרת.

והנראה שבזה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן דהרמב"ם ס"ל שהוי ענין של "קדושה" מכיון שבזה שהכהן נוטל ידיו ורגליו אינו רק מסיר את כל הלכלוך וכל שמץ טומאה, אלא הוא מחיל קדושה על הידיים והרגלים שהם כלי המעשה להיות עושים מעתה קודש ולא חול. [ואפשר שחלות הקדושה מהמים משפיעה על הכהן גם כאשר יוצא מבית המקדש.]
ולכן ס"ל לרמב"ם שכבר על עצם הכניסה להיכל ה' דהיינו ביאה ריקנית גרידא חייבים לקדש ידיים ורגלים, דהיינו להפוך את הידיים והרגלים שהם כלי המעשה מחולין לקודש, שהרי המקום קדוש, ומחמת זה הכהן כבר בכניסתו עומד לשרת לגבוה וכמו שיבואר להלן. ולכן גם בתפילה אפילו שלא הולכים יחפים, עכ"פ בעמידה לתפילה לפני מלך מלכי המלכים חשיב שבא להיכל ה' ולכן חייב לרחוץ ידיו ורגליו דמאי איכפת לן בזה שנועל מנעלים סוף סוף צריך שיקדשו ידיו ורגליו.

וראיתי שיש שמקשים סתירה בדברי הרמב"ם שבספר המצוות כתב [הנ"ל] שבביאה ריקנית חייב בקידוש ידים ורגלים, ואילו בהלכות ביאת מקדש [פ"ה ה"א] כתב מצווה עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואח"כ יעבוד שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. עכ"ד. שנראה לכאורה שרק כהן שעובד צריך לקדש ידיו ורגליו.
ונראה לפי הנ"ל שודאי עיקר החיוב לקדש ידיו ורגליו זה מצד העבודה אלא משום שבשעה שנכנס להיכל כבר נחשב שעומד לשרת, לכן כבר אז חייב לקדש את ידיו ורגליו, מעשייה של חולין לעשייה של קודש, וכמו שמבואר בהלכות ביאת מקדש פרק ב' הלכה ד' הנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחויה לוקה ואינו חייב מיתה. עכ"ד. ומה שכתב כהן העובד הכוונה לכהן שראוי לעבוד וזה גדר בכהן, שאחר שיש לו שם כהן העובד מחויב ברחיצת ידים ורגלים, דאל"ה הלשון קשה שהיה צריך להיות כתוב לקדש כהן לפני העבודה. שהוא לשון עתיד ולא לשון הוה.
סיכום: כהן שנכנס להיכל עוד לפני שעבד כבר נחשב כהן העובד על שם העתיד וע"כ חייב כבר עכשיו לקדש ידיו ורגליו. ודו"ק.

אך הרמב"ן ס"ל שעיקר קידוש ידיים ורגלים אינו אלא "טהרה" כמו מקווה משום שחייב לבא לשרת לפני המלך בדרך של כבוד טהור ונקי מכל רבב, ומה שבעינן מים קדושים וכלי שרת זה משום שבעינן שהטהרה תהיה לשם ועל דעת עבודת פנים דהיינו לשרת לפני המלך, ולא סתם נקיות בעלמא, ורק מחמת זה יש ברחיצה קדושה לגבוה.
ולכן חייב בקידוש ידים ורגלים רק כהן שמשרת לפני המלך אבל בביאה ריקנית לא משום שאין כאן עמידה לפני מלך שחייב להיות נקי.
משא"כ לפי הרמב"ם שהוי תוספת קדושה ע"כ כל כהן הבא להיכל ה' כבר מחויב להתקדש מעשייה של חול לעשייה של קודש. ודו"ק.

והנה יש עוד מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן.
שהרמב"ם כתב [בהלכות ביאת המקדש פרק ה' הלכה י'] מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי שרת הרי זה כשר. עכ"ד. מבואר שיש מצווה לקדש בכיור יותר מכלי שרת אחר.

והרמב"ן כתב וז"ל אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי. עכ"ד. מבואר שאין מצווה מיוחדת והכיור שווה לכלי שרת אחר.

ולפי"ד הנ"ל נראה שלפי הרמב"ם שהמים מקדשים וכל עיקרם באים להחיל "קדושה" ע"כ עדיף שיהיו מכלי מיוחד ומקודש לזה, ולא סתם כלי שרת, אבל לפי הרמב"ן שעיקר ענין קידוש ידים ורגלים, זה רק "נקיות וטהרה" ונטפל לזה מצד הכוונה גם ענין של קדושה ע"כ סגי בכלי שרת כל דהו. ודו"ק.

סעיף ב', ד' דינים, באיך התקדשו המים ואיך מתקדשים הכהנים.

דין א'. כתב הרמב"ם [שם הלכה י"ג] כמה מים צריכין להיות בכיור, אין פחות מכדי לקדש ממנו ארבעה כהנים שנאמר אהרן ובניו והיו אלעזר ואיתמר ופנחס עמהם הרי ארבעה.

דין ב'. כתב ה"משך חכמה" [ריש פרשת כי תשא פרק ל' פסוק י"ח] רק הקידוש צריך להיות במקום הזה מקום שבין אהל מועד ובין המזבח, ובין המזבח משוך קמעא לדרום.

דין ג'. עוד כתב המשך חכמה [שמות פרק מ פסוק י"א] לא כתוב והיה קדוש וכו' הענין מפני שלדעתי מי כיור אין מועלין בהם דניתנו לרחיצה ולהנות לכהנים, וכן בגדי כהונה אין מועלין בהן דניתנו ליהנות בהן.

דין ד'. עוד כתב המשך חכמה [שם] ולכן נראה דהכיור צוה השם יתברך לתת בו מים ואחרי זה למושחו, א"כ לא נמשח מבפנים רק מבחוץ וכו' לכן כתב הכיור בפני עצמו, ולא נכתב בכלל כלי המזבח משום דהוא נמשח מבחוץ לבד.

והנה המשך חכמה כרך [שמות פרק מ' פסוק י"א] את הדין שאין מעילה במים, עם הדין שהכיור נמשח מבחוץ ולא מתוכו , ונראה לענ"ד עומק כוונת המשך חכמה, שהרי אין במעשה של קידוש ידים ורגלים מעשה שירות לגבוה כמו המזבח אלא כל הקידוש שבו הוא רק ביחס לחול, ולכן לא נמשח רק מבחוץ להורות רק שהוא מקודש ואינו שייך לחוץ אבל הפנים לא נמשח משום שבעצם מעשהו ובפנימיותו אינו עושה מעשה שירות לגבוה כמו המזבח, אלא הוא רק מכשיר כהנים לעבודתם ולכן גם סבר שאין מעילה בהו, משום שאמרינן שניתנו להנות לכהנים כמו בגדים וזה משום שאין להם קדושה פנימית תכלית בפני עצמה אלא רק קדושה חיצונית ולהכשיר כהנים שבאים מחוץ לקודש, אבל אם היה להם קדושה פנימית גמורה תכלית בפני עצמה לא היה אפשר לומר שנתנו לכהנים להנות בהם ואין בהם מעילה. [והמים דומים בזה לבגדים ששניהם אינם אלא מכשירי כהנים.] וזה אולי הטעם שכרך יחדיו רבינו ה"משך חכמה" דין משיחת הכיור מבחוץ לדין שאין מעילה במי כיור.

ועוד נראה שכנגד מה שלא נמשח הכיור מבפנים, בעינן שיהיה מים בכיור שיעור של ארבע כהנים שמעצם מציאות המים שעומדים להכשיר כהנים נתפס בהם קדושה לגבוה, אבל אם אין במים שיעור א"כ אינם עומדים מספיק להכשיר כהנים לעבודתם וע"כ אינם קדושים וממילא גם אינם מקדשים.
ולפי"ד אולי נבין לשון הפסוק [שמות פרק ל' פסוק כ'] בבאם אל אהל מועד ירחצו מים.
שלכאורה הלשון "ירחצו מים" אינו מדויק שמשמע שהכהנים פועלים במים, ואדרבה המים פועלים בכהנים.

ואולי ה"תורה שבכתב" רמזה לנו כאן דין הנ"ל שבעינן במים שיעור לקדש ד' כהנים שמזה מוכח שהמים מתקדשים מחמת העתיד שהכהנים ירחצו בהם ידיהם ורגליהם לגבוה. נמצא שהכהנים פועלים במים ולא רק שהמים פועלים בהם. ודו"ק.

סעיף ג. בענין המראות הצובאות.

[שמות פרק ל"ח, פסוק ח'] ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד.

והנה יש להבין מדוע רק את הכיור עשו במראות הצובאות ולא את שאר הכלים.
והנראה לבאר שכל הכלים הם בעצמם תכלית העבודה, משא"כ הכיור הוא אינו תכלית העבודה אלא רק משמש מכשיר עבודה להכשיר ולקדש את הכהנים בעבודת המקדש, לכן עשו אותו ממראות כדי שיראה הכהן כבר בשעה שמקדש את שאר בית המקדש הנשקף מהמראות ויראה בשביל מה הוא מתקדש שהרי הכיור בשונה משאר הכלים הוא רק מכשיר לשאר העבודה במקדש ואינו תכלית בפני עצמו. וע"ע בהעמק דבר כאן.[ובייחוד הדברים אמורים לפי מה שפירשנו לעיל בסעיף א' וב']

סעיף ד'.

כתב הרמב"ם [הלכות תפילה פ"ד ה"ג] בכל התפילות צריך לרחוץ ידיו לבד, ובתפילת שחרית צריך לרחוץ גם רגליו. ותמה הראב"ד וכתב לא ידעתי רגליו מנ"ל.
וכתב התורה תמימה [שמות ל' אות ל"ב] ולי נראה פשוט דתפס הרמב"ם בשיטתו של הרשב"א דמקור חיוב נטילת ידים לתפילה ילפינן מקרבן כמבואר לפנינו, וא"כ מכיון דכאן כתיב ורחצו את ידיהם ואת רגליהם א"כ גם בתפילה כן וניחא מאד מה שחילק בזה בין תפילת שחרית לשארי התפילות היום ע"פ מש"כ הוא בריש הלכות תפילה דמן התורה הוי חיוב התפילה רק פעם אחת ביום, ולכן באותה הפעם בתפילה ראשונה של יום שהיא תפילת שחרית צריך לרחוץ כמו שרחצו הכהנים קודם הקרבה היינו הידים והרגלים, משא"כ שארי תפילות היום שאינן אלא מדרבנן והוי הקפידא רק על אנקיותא בעלמא צריך לרחוץ רק הידים לבד מפני שהידים עסקניות הן.

וקשה א. דלפי"ז אם נאנס ולא התפלל שחרית ומתפלל מנחה לכאורה יצטרך לרחוץ רגליו, ולא משמע כן מלשון הרמב"ם שלא כתב תפילה ראשונה שמתפלל ביום חייב לרחות ידיו ורגליו אלא כתב דווקא שחרית.
ב. מה איכפת לי מה החיוב של התפילה סוף סוף בא לפני מלך וא"כ צריך גם לרחוץ רגליו כמו בשחרית. [ועי' בספר קרית ספר הלכות ביאת מקדש פרק ה']
וצ"ע וה' יאיר עיני.

נכתב בעזרת אבינו בשמים, בברכת שבת שלום ומבורך.

אשמח על כל הערה והוספה

חזור אל “מקרא ותרגום”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 31 אורחים