הקשה הרמב"ן הק' (ויקרא ז, יד) כשהוציא הכ' מלאו השאור קרבן ראשית תקריבו, למה לא אמר ג"כ וקרבן תודה. ותירץ: וזו אינה שאלה, עיי"ש דבריו שהכ לא בא לפרט היוצאים מן הכלל אלא להוסיף שמביאים ביכורים מן הדבש, כמו שאינו מפרט בלאו דשבת חוץ מן הקרבנות, ובלאוין דעריות חוץ מן היבמה.
זכורנו תירוץ נוסף על קושית הרמב"ן, דיש חילוק בין חלות תודה לשתי הלחם, דבשתי הלחם עיקר הקרבן הוא הלחם והכבשים באים בגלל הלחם וממילא הם כמו שיריים של הלחם, וממילא מיקרי יוצא מכללה שמקריבין חלק מקרבן חמץ על המזבח, וכמו שהביא הרמב"ן גופיה דלהכי לא באו לחם הפנים מחמץ כיון שמקטירין הלבונה שהיא אזכרה מן הלחם.
משא"כ חלות תודה הוא להיפך, החלות באין בגלל הקרבן, וממילא לא מיקרי שמקריבין קרבן מן החמץ שיהא צריך לפרטו באיסור דשאור. (יש עוד נפק"מ בין הקרבנות שנובע מזה החילוק ואכמ"ל)
מהו מקור של הפירוש הזה?