שמות פרק כ"ג פסוק ט"ז. וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה.
וכתב הרמב"ן וז"ל שתשמור לעשות חג בתחילת האביב חזר ואמר והאחר תשמור שיהיה חג הקציר בכורי מעשיך, והשלישי תשמור שיהיה חג האסיף בצאת השנה, והנה כולם על שם מעשיו מן השדה, לתת בהם הודאה לאלקים, שהוא שומר חוקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב, וזה טעם אל פני האדון ה' שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם פרס מלפניו יבואו אליו לראות מה יצום, והנה אל פני כמו לפני. עכ"ד.
מבואר שבכל חג עם ישראל עלה להראות פני ה' כדי לראות מה יצום, ונראה להרחיב מה הציווי לעם ישראל בחג האביב דהיינו פסח, ומה בחג הקציר דהיינו שבועות. וכן לבאר תקופת ספירת העומר. [ועי' ברמב"ן ויקרא פרק כ"ג פסוק ל"ו שכתב שימי ספירת העומר הם כחול מועד.]
כדי שהדברים יובנו היטב חלקתי את הדברים לשני חלקים, חלק א' מצוות ספירת ימים שיוצאת מחג הפסח וכמו שיבואר לקמן. וחלק ב' מצוות ספירת השבועות שיוצא ממנה חג השבועות וכמו שיבואר לקמן.
ענף א'
חלק א': ספירת הימים, וחג הפסח.
ויקרא פרק כ"ג פסוקים ט"ו ט"ז וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'.
בפסוקים הללו יש להתבונן.
א. שכתוב רק מצוות ספירת ימים, ולא מוזכר מצוות ספירת שבועות.
ב. תחילת ספירת הימים הוא ממחרת השבת וגם מיום הבאת העומר, ולא מוזכר כלל קצירת העומר כמו שכתוב בחומש דברים "מהחל חרמש בקמה" גבי ספירת שבועות.
ג. פסח מכונה שבת, ולא יו"ט, דווקא כאן וצ"ע בזה. [ועי"ש במלבי"ם מש"כ ליישב]
ד. חג השבועות כאן מוזכר בהקשר של הקרבנות, ולא בקשר של מצוות נתינת מתנות עניים כמו שמבואר בחומש דברים, ואמנם המעיין יראה שכתוב אח"כ בפסוק כ"ב
"ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אל-היכם".
וכתב רש"י וז"ל אמר ר' אבדימי ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן ראש השנה ויום הכיפורים והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני ומעשר עני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו. [כאילו בית המקדש קיים, ומקריב קרבנותיו לתוכו.] עכ"ד.
וכתב האבן עזרא [הביאו הרמב"ן] שהטעם שנכתב כאן מתנות עניים וז"ל בעבור כי חג שבועות בכורי קציר חיטים, הזהיר שלא תשכח מה שציויתיך לעשות בימים ההם. עכ"ד.
אך גם לפי האבן עזרא לא מוזכר החיוב למתנות עניים כחלק מעיקרי חג השבועות כמו שכתוב בחומש דברים. וצ"ב.
והנראה דהנה ממה שהתורה כתבה שהספירה מתחילה "ממחרת השבת" יש לדקדק שספירה העומר ממשיכה את "השבת" והכוונה כמו שקבלו חז"ל לחג פסח [ולא לשבת בראשית] ואין זה רק גילוי מתי מתחיל הספירה אלא הספירה היא המשך של הפסח שנקרא שבת, [והנה שיטת הבה"ג שאם חיסר יום אחד אינו יכול לספור עוד, ועפ"ד אפשר לפרש שמאחר שחיסר יום אחד, נוצר הפסק בין פסח לימים הבאים, ע"כ אינו יכול לספור עוד.]
ויש להבין במה הספירה ממשיכה את הנלמד בפסח.
והנה בפסח יש מצווה לאכול מצה והטעם בזה הוא מה שכתוב [שמות פרק י"ב פסוק ל"ט] "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם". וכתב רש"י ד"ה וגם צדה לא עשו להם, לדרך מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צידה, אלא האמינו והלכו הוא שמפורש בקבלה [ירמיהו פרק ב' פסוק ג'] זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. מה שכר מפורש אחריו קדש ישראל לה'. וגו'. [ראשית תבואתה]
והוסיף על דרך זה גם ה"משך חכמה" [פרק י"ב פסוק י"ט] ד"ה שבעת ימים, וז"ל אבל ענין המצה שאנו אוכלים על שלא הספיק בצקם להחמיץ, והנה ה' התברך ציווה אותם על כסף וזהב ושמלות והיו מכינים עצמם לילך למדבר לחוג חג ולעבוד ה', ועל מזון לא הכינו להם מאומה ולא שאלו את משה למה על שמלות ציוותנו ואיך לא נכין מזונות ללכת בארץ לא זרועה אשר בטחון ואמונה כזאת הוא מפליא פלאות ובזכותם אחרים באים כמו שאמר זכרתי לך חסד נעוריך וכו' [סנהדרין ק"י:] והוא סיפור שבחה של ישראל שלא הכינו מזון והלכו אחרי משה כבהמה בבקעה וכצאן אחרי הרועה ובזה זכו לקבל התורה ולהיות עם ה' ושכינתו עליהם. עכ"ד.
ונראה לבאר שעיקר הלימוד בחג הפסח הוא לבטוח בה', ועם ישראל התקדש במה ששמו את ה' מבטחם, ואפשר שלכן פסח נקרא שבת מכיון שגם הפסח וגם השבת מלמדים את האדם לבטוח בה' וספירת העומר באה לחבר את האדם לפסח שילמד ענין הפסח דהיינו בטחון בה', ואפשר שלכן בזמן שאין בית המקדש קיים מדאורייתא משהאיר המזרח מותר לאכול מן החדש [סוכה פרק ג' משנה י"ב] מכיון שכבר נחוג הפסח. והמעיין [חומש דברים ספרי אות קפ"ח] יראה שבאמת ספירת העומר קדמה להנפת העומר שהספירה בלילה וההנפה רק ביום וזאת משום שעיקר הספירה היא מפסח ולא מהנפת העומר. [אך הקצירה הייתה בלילה וצ"ע ועי' לקמן שספירת השבועות שייכת לקצירה והיא ספירה על העבר ודו"ק.]
אך עדיין צ"ע שהתורה מזכירה לספור חמישים יום לא רק ממחרת השבת אלא גם מהנפת העומר, דכתיב "מיום הביאכם את עומר התנופה", ויש לעיין בזה.
ותחילה נקדים לבאר ענין מנחת העומר, דהנה מצינו במדרש רבה [פרשת אמור פרק כ"ח, אות ג' בסוף] אמר ר' ברכיה אמר הקב"ה למשה לך אמר לישראל כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם הדא הוא דכתיב [שמות ט"ז, ט"ז] עמר לגלגלת, ועכשיו שאתם נותנים לי את העמר אין לי אלא עמר אחד מכולכם ולא עוד אלא של שעורים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם והבאתם את עמר.
נמצא שיש קשר בין מנחת העומר למן.
והנה המתבונן יראה שהמן התחיל מיד אחר שיצאו ממצרים שהוא הזמן של ספירת העומר, שהרי מבואר ברש"י [שמות פרק ט"ז פסוק א'] וז"ל נתפרש היום של חנייה זו לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, ללמדנו שאכלו משירי בצק שישים ואחת סעודות וירד להם מן בט"ו באייר ויום א' בשבת היה כדאיתא במסכת שבת [דף פ"ז]. עכ"ד.
[יש לעיין מה איכפת לן באיזה יום התחיל לרדת המן, שרש"י מדגיש שהתחיל לרדת ביום א'. ואולי אפשר ליישב שהנה עם ישראל הגיע למרה שלוש ימים אחר קריעת ים סוף ושם קבלו מצוות שבת נמצא שעד ט"ו אייר שמרו שתי שבתות ואפשר ששמירת שתי שבתות זיכה את עם ישראל עוד קודם מתן תורה שירד להם מן מהשמים, ולכן בדווקא התחיל המן לרדת ביום ראשון משום שבא בזכות שמירת השבת. ודו"ק, וצ"ע.]
עוד מבואר ברש"י [יהושע פרק ה' פסוק י"א] וז"ל ממחרת הפסח יום הנפת העומר שהקריבו עומר תחילה, ומז' באדר שמת משה שפסק המן, היו מסתפקין עד עכשיו ממן שבכליהם שלקטו בשבעה באדר שנאמר [שמות פרק ט"ז פסוק ל"ה] את המן אכלו ארבעים שנה, והלא מ' שנה חסר שלושים יום, שהרי תחילת ירידת המן בט"ו באייר אמור מעתה בחררה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו טעם מן.
מבואר ברש"י שעם ישראל יצאו עם חררות וטעמו בהם טעם מן עד פסח שני דהיינו ט"ו באייר ואח"כ ירד להם מן.
ונראה לבאר שהרי "המן" הגיע מצד מדת הבטחון של עם ישראל וכמו שכתב הרמב"ן [שמות פרק ט"ז פסוק ד'] וז"ל אבל הוא כמו שאמר המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון ולא יראו להם עצה במדבר רק המן שלא ידעו מתחילה ולא שמעו מאבותם ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת וכו' עכ"ד.
ולכן בזכות בטחונם בה' שיצאו עם החררות בלבד נעשה להם נס וטעמו בהם טעם מן. שהרי כל "המן" הגדרתו שהוא לחם של הבוטח בה'. [ועי' רמב"ן שמות פרק ט"ז פסוק ו' שכתב שזכו לאכול מחמת גילוי השכינה שהיה בקריעת ים סוף.]
נמצא שאמנם נעשה להן נס לטעום בחררה טעם מן, אך לא נעשה להם נס שיבוא המן בדרך מעל הטבע מהשמים, וכן המן שאכלו בכליהם אחרי מות משה, לא בא להם בדרך נס מן השמים רק נשאר בכליהם מן וממנו אכלו.
וכתב ע"ז המשך חכמה [שמות פרק ט"ז פסוק י'] וז"ל יומא [דף ע"ו.] לחם אבירים אכל איש, זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, שעלה עם משה עם תחומי ההר, והמתין לו יהושע כל מ' יום ושם היה יורד לו מן כנגד כל ישראל - רש"י. פירוש דמן ירד בזכות משה וכשמת משה בז' באדר נסתפקו ממן שבכליהם ארבעים יום עד ששה עשר בניסן, וכדאיתא בקידושין [דף ל"ח.] וזה היה בזכות יהושע מאין זכה לזה, בשביל אותן ארבעים יום שהמתין למשה בהר, ולכך קאמר דירד לו מן כנגד כל ישראל הוא דרך מליצה על מה שהתפרנסו כל ישראל בשבילו אותן ארבעים יום. ודו"ק. עכ"ד.
נמצא שגם בארבעים יום האחרונים שכבר נכנסו לארץ ישראל והמנהיג הוא יהושע וכידוע אז כבר התחילה הנהגת הטבע הן מצד א"י והן מצד יהושע, ולכן ההשגה של המן לא הייתה בדרך ניסית שירד מן השמים אלא רק הסתפקו מהמן שבכליהם, אך עדיין נשאר להם את עצם רוחניותו של המן שהוא לחם שמלאכי השרת אוכלין וזיו שכינה שהתגשם, [ועי' ברמב"ן [שמות פרק ט"ז פסוק ו'] שביאר בארוכה רוחניותו של המן.]
והנה המעיין יראה, שכאשר יצאו עם ישראל ממצרים, אמנם יצאו מעבדות של פרעה ודומיו אך עדיין נשאר להם עול הפרנסה והמזונות, שאין עבדות גדולה מזאת וכמו שאמרו חז"ל פשוט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות וא"כ האדם מצד דאגתו למזונות אפשר שהשתעבד שיעבוד גמור מצד עצמו, וכמו שכתב הרש"ר הירש [שמות פרק ט"ז פסוק ב'] וז"ל מה בצע בכל ניסי הגאולה והישועה שבמצרים ובים, מה בצע בניסיון המחנך שבמרה, כל חזיונות הקודש משתכחים מן הלב מול סכנת הרעב המאיימת על אשה ובנים, וגם במובן זה ייכון מאמר חז"ל [פסחים קי"ח.] קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, סכנת הרעב האמיתית או המדומה מערערת כל עיקרון ומבטלת כל החלטה טובה וכל עוד שלא נגאל האדם "לא מן הדאגה למחייתו" אלא "מתוקף הדאגה למחייתו", אין מקום להגשמה מוחלטת של תורת ה'. עכ"ד. עי"ש עוד.
וע"ז בא המן להראות לאדם שה' זן ומפרנס ואין לו להרבות בהשתדלות וישים מבטחו בה'. [וכמו שמבארים רבותינו המפרשים בפרשת המן את עניני הפרנסה בראי האמונה. חומש שמות פרק ט"ז.]
וכתב בספר "רוח חיים" [ר' חיים וולוז'ינר זצ"ל] על מסכת אבות פרק ה' משנה ה' וז"ל ולא נמצא פסול בעומר, רמז שגם אם יעסוק בפרנסה ושהוא גם כן נחשב למצווה, כמאמר חז"ל [כתובות נ'] על הפסוק בתהילים ק"ו עשה צדקה בכל עת, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים, ועכ"פ יזהר, שיהיה משאו ומתנו באמונה, שלא ימצא ח"ו שום שמץ פסול וזה שבא הרמז שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם, כי אלו נקבעו "לעניני ברכת הפרנסה", כמאמר חז"ל [ר"ה ט"ז] הקריבו לפני עומר כדי שהתברכו לכם תבואות השדה, הביאו לפני שני לחם וכו' כדי שהתברכו לחם פירות האילן.
ובפרט לחם הפנים אמרו בזוהר הקדוש שכל זמן שהיה לחם הפנים מונח על השולחן לא היה חסר לחם לבני ישראל, וכל ההשפעות והברכות העליונות ממקור ממימי הברכה העליונה היה הכל יורד תחילה לשולחן הטהור, ומשולחן גבוה קא זכו. ולכך לא נמצא בו פסול לבל יחסר לחמם. עכ"ד.
נמצא סיכומן של דברים, שמיציאת מצרים עם ישראל התחיל לאכול חררות בטעם מן, ואח"כ בט"ו באייר ירד להם מן, וענין המן ללמד את לבטוח בה' על פרנסתו ושלא ירבה בדאגה ובהשתדלות, וכן זמן ספירת העומר הוא בין פסח לשבועות, הוא זמן ללמד את האדם לעשות משאו ומתנו באמונה מחמת חג הפסח המכונה שבת כמו המן, [המעיין יראה שיש קשור הדוק בין המן לשבת, שהרי נצטוו על השבת יחד עם המן ויעוין במפרשים שמות פרק ט"ז] ומנחת העומר נוהגת רק בארץ ישראל כמו שמבואר בגמרא בקידושין [דף ל"ח], וזאת משום שהנהגת ארץ ישראל היא בטבע, וע"כ נדרש מהאדם דווקא שם בתוך הסתר הטבע לעשות משאו ומתנו באמונה, וכן מנחת העומר למדה דעת את האדם שיבטח על ה' במזונותיו ועיקר הלימוד שאם יבטח על ה' יטעם באוכל הגשמי והחומרי טעם מן, כמו עם ישראל כשיצאו ממצרים טעמו טעם מן בחררותיהם.
והשתא מבואר שהמן ומנחת העומר שניהם שווים שלמדו דעת את האדם לבטוח בה' על פרנסתו, וספירת הימים שהם ממנחת העומר זה שהאדם התבונן וילמד על כל יום ויום שמזונותיו מהקב"ה ויבטח על ה' ולא ירבה בהשתדלות ובדאגה, ויעשה משאו ומשתנו באמונה.
ולכן אמרה התורה הקדושה מצווה לספור כל יום ויום, מיום הנפת העומר, כדי שהאדם ילמד יתבונן לעשות מו"מ באמונה ממנחת העומר וכמו שפירשנו, ולכן כתוב "תספרו חמישים יום" ולא "חמישים יום תספרו" כמו שכתוב גבי שבועות "שבע שבעות תספר", משום שכל יום נוצר ע"י הספירה וההתבוננות של האדם בדווקא וכמו שכתב המשך חכמה [ויקרא פרק כ"ג פסוק ט"ז] וז"ל תספרו חמישים יום, הענין כי ספירה הוא בכל מקום שיהא משונה מזולתו במכוון וכו' אבל בשבע שבתות מה ענין ספירתם מכוון שיהא נשתנה מזולתו, אם לא דזה הוי ספירה ממש בפה.
ועומק דברי ה"משך חכמה" שהספירה היא זאת שיוצרת את המיוחדות של יום ובזה הוא נבדל מחבירו, שהרי הספירה היא גורמת לאדם להתבוננות באותו יום ולכן בעינן ספירה בפה, וכמו שאמר דוד המלך בתהילים "ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה", שע"י שסופרים את המגדלים אז מגיעים להתבוננות ביתר שאת. ודו"ק.
[ואפשר להוסיף את מש"כ במכילתא על הפסוק בשמות פרק ט"ז פסוק ד', דבר יום ביומו מי שברא יום ברא פרנסתו, מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מחוסר אמונה, ע"כ. וכמו המאמר במסכת סוטה [דף מ"ח:] שמי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי הוא מקטני אמנה. ולכן סופרים כל יום בפני עצמו, ודו"ק ויש בזה עמוק.]
ועפ"ד אפשר להבין שני דברים.
א. הצדוקים נחלקו על קבלת חז"ל וסוברים ש"ממחרת השבת" הכוונה לשבת בראשית ולא לפסח, והנה שורש ההבדל בין חז"ל לצדוקים שחז"ל התבטלו לה' ולתורתו, משא"כ הצדוקי היפך את התורה לצורכו, [ועי' רש"ר הירש ויקרא פרק ט"ז פסוק י"ג שמאריך בזה.] ולכן כנגד קבלת חז"ל שאמרו שספירת העומר מתחילה ממחרת יו"ט הראשון של פסח משום שאז למדו עם ישראל לבטל את עצמן ולבטוח בה' וכך גם עשו ולכן התבטל טעמן החומרי של החררות וטעמו טעם מן, לעומת זאת הצדוקים שאינם מתבטלים לה' ולתורתו לכן אינם סופרים מפסח שאז עם ישראל התבטל לה', וכו'.
ב. הקשו התוס' בקידושין [דף ל"ח.] ד"ה אקרוב עומר, וז"ל בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש.
ונראה עפ"ד ליישב שמעיקר הדין א"א לעשות מצה מהתבואה החדשה, וזאת משום שמצוות אכילת מצה ואיסור חדש בשורש זה מצווה אחת ארוכה וכמו שביארנו למעלה שמנחת העומר יוצאת ממצוות אכילת מצה שבחג הפסח, ששניהם מלמדים את האדם לבטוח בה', ולכן א"א לקיים מצוות מצה אם היא מהחדש ולא הוקרב עדיין העומר עליה, ורק על תבואה ישנה שהקריבו עליה את העומר אפשר להוסיף ולהמשיך בה גם את מצוות אכילת מצה. ודו"ק.
[נ.ב. כתב הרמב"ן [ויקרא פרק כ"ג פסוק ט"ו] וז"ל ע"כ תספרו חמישים יום שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמישים הנספר בידו. עכ"ד. ונראה מלשונו שבאמת צריך לספור גם את יום החמישים, אלא שבזה שמקדשים אותו באיסור עשיית מלאכה וכדו' אין לך ספירה גדולה מזה. וצ"ע.]
חלק ב': ספירת השבועות, וחג השבועות
דברים פרק ט"ז פסוקים ט' י' י"א. שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות. ועשית חג שבעות לה' אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלקיך. ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם.
וכתב רש"י וז"ל מהחל חרמש בקמה, משנקצר העומר שהוא ראשית קציר. [מנחות דף ע"א]
בפסוקים הללו יש להתבונן.
א. שמוזכר רק מצוות ספירת השבועות, ולא מצוות ספירת ימים.
ב. שספירת השבועות הוא מזמן "מהחל חרמש "בקמה" כלומר משעת "קצירת העומר", ולא מוזכר כמו בספירת הימים "ממחרת השבת, והנפת העומר".
ג. שכאן בספירת השבועות נכתב יום החמישים בשם "חג השבועות". ולא בשם "חג הקציר" כמו שנכתב בחומש שמות [פרק כ"ג פסוק ט"ז]. ולא בשם "חג הביכורים" כמו שנכתב
בחומש במדבר [פרק כ"ח פסוק כ"ו].
ד. שנראה מהפסוקים שעיקר המצווה בחג השבועות היא מתנות עניים. וצ"ע.
ונראה לבאר שהרי באיסור חדש יש גם איסור קצירה כמו שכתב הרמב"ן [ויקרא פרק כ"ג, פסוק י']וז"ל וקצרתם את קצירה שלא תקצרו בארץ קציר עד שתקצרו העומר ותביאו אותו ראשית קצירכם אל הכהן וכו' כי אסור להניף חרמש על הקמה עד יום שתחל לספור. עכ"ד. ומרגע הקצירה מתחיל ספירת שבועות כדי שהאדם לא ישכח את הרגע שבו ניתן לו התבואה ואפילו הקצירה היא מחמת הקב"ה ושעד שהקריב את העומר היה אסור לו אפילו לקצור וכל צמיחת והצלחת התבואה בזכות הקב"ה ששמר את חוקי הטבע,
ומכיון שעל דרך הרוב אין הנזק מגיע מיום אחד של גשם או שמש וכדו' ושאר פגעים, וגם האדם בדרכו נוהג לספור ולהודות רק על קבוצה של ימים יחדיו שעברו בצורה טובה כגון לומר שבוע או חודש טוב, ולא לספור כל יום ויום בפני עצמו, לכן מצוות הספירה היא של שבועות ולא של כל יום ויום בפני עצמו. ולכן אמר הכתוב "שבע שבועות תספור" שפעל ספר בא אחרי השבע שבועות לא כמו בספירת הימים וזאת מכיון שרק אחר שעובר שבוע הוא צריך לסופרו ולזוכרו ולהודות לה' שלא קרה שום נזק, משא"כ ספירת הימים נעשית בדווקא לכתחילה בתחילת היום כדי שהתבונן על מזונותיו. נמצא שספירת השבועות היא על העבר וספירת הימים היא על העתיד. ודו"ק.
ומספירת השבועות נולד חג השבועות ושמו מעיד עליו, שאחר שספר והבין שכל תבואתו מן השמים בצורה גמורה, שה' שמר על חוקות הקציר מביא מנחת שתי הלחם שבאה ללמד את האדם שיכול לזכות במזונותיו שיבואו לגמרי מעל הטבע כמו המן שירד מן השמים, וע"כ יכול למעט בפעולות טבעיות להבאת מזונותיו. ודו"ק.
וכלשון הפסוק בנביא ירמיה [פרק ה' פסוק כ"ד] "שבעת חקות קציר ישמר לנו". וכתב רש"י ד"ה שבועות חוקות קציר, שבעה שבועות שחקק לנו בהן שתי חוקות קציר, חק העומר וחק שתי הלחם. [ועי"ש ברד"ק]
וכתב המלבי"ם שבועות חקות קציר, שיהיה חום ושמש בימי קציר ולא ירדו גשמים אז, שזה מצד טבע הזמן וגם בזה אנו צריכים אליו שלא ישנה את הטבע הכולל ע"י רוע מעשינו רק יניח הטבע כמו שהוא וזה שאמר ששבועות חקות קציר, הם שבעה שבועות מן הפסח עד העצרת שהם ימי קציר. ישמר לנו שישמור הטבע ולא ישנה ולפי"ז יש בידו לענוש אותנו אם ע"י פעולה בדברים הטבעיים כמו חקות קציר שישנה הטבע למען יעניש, אם ע"י הנחת הפעולה ומניעת הטוב בדברים השגחיים כמו המטר. ע"כ.
ונראה ע"פ מש"כ לבאר דברי המלבי"ם, שחק מנחת העומר שומרת את הקציר מדברים טבעיים כמו "שמש", ואילו חק מנחת שתי הלחם שומרת את הקציר מדברים על טבעיים כמו "גשם". שכמו שמנחת העומר מלמדת לשאת ולתת באמונה בתוך הטבע כך גם היא מצילה מפגעי הטבע, אבל מנחת שתי הלחם מלמדת שיכול האדם להשיג את פרנסתו בדרך מעל הטבע כמו המן שירד מן השמים, ולכן היא מצילה מהפגעים העל טבעיים דהיינו גשם.
אך עדיין יש להבין מה הטעם שהתחייבו בחג השבעות עם ישראל במתנות עניים.
ונראה משום שעיקר מצוות מתנות עניים היא בשעת הקצירה וכלשון הכתוב [ויקרא פרק י"ט פסוק ט'] ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וכו' [ועי"ש ברש"ר הירש] אך נראה להוסיף ביאור ע"פ מש"כ בספר רוח חיים על מסכת אבות [פרק ה' משנה ט'] וז"ל מפני גזל מתנות עניים, לשון מתנות יובן על דרך מה שאמרו בזוהר כי מתנה יחשב מה שמזמין הקב"ה לעשיר את העני, והנה השי"ת משתמש בכלים שבורים לב נשבר של העני הוא יקר מאד למעלה נמצא מכלי תשמישו של השי"ת נותן לו להעשיר מתנה.
ונראה לבאר לפי"ז שבזה שהאדם נותן לעני, נמצא שנותן להקב"ה מכיון שהעני הוא מכלי תשמישו, כלומר העני הוא קרוב להקב"ה מכיון שהוא לב נשבר, וגם שהעני מודה ומהלל להקב"ה על ידו, וכמו שכתב [שם פרק ד' משנה א'] והנה מדרך העולם שמי שהוא תמיד עני ואביון שהוא מוצא מציאה גדולה ושלל רב באותה שעה הוא שמח מאד ומהלל הקב"ה בפיו ולבו. [ועי"ש עוד.] לכן נחשב מתנות עניים כמו מתנה לה'. וגם שה' נתן לעשיר מתנה מכיון שזה זכות גדולה.
ונראה לבאר שאחר שהאדם לומד שמזונותיו משמים בתוך הטבע שזה מנחת העומר, אך עדיין חסר לו בהארת פנים של הקב"ה מכיון שלא בא לו הפרנסה בדרך נס, ורק אחרי הבאת מנחת שתי הלחם שלומד ממנה שיכולים מזונותיו לבא בדרך על טבעית לגמרי ובהארת פנים גמורה ללא שום הסתר מהקב"ה, ובלימוד הזה נמצא שזוכה כבר להארת פנים גמורה מהקב"ה, ולכן זוכה שהקב"ה יזכה אותו לתת למי שהוא מכלי תשמישו של הקב"ה שהוא העני מזונות. [ועי' מה שהבאנו לקמן בסוגריים שהקב"ה ממציא לאדם מעות שיוכל לעשות בהם צדקה. ודו"ק.]
ולכן רק אחר שהניפו "מנחת שתי הלחם" אפשר להביא מהתבואה החדשה מנחות למקדש, שהאדם יכול להביא לגבוה רק בשעה שהוא מבין בדעתו שקיבל את כל פרנסתו בצורה גמורה מהקב"ה ואינו מרגיש שום הסתר פנים מה' ודו"ק.
[עוד כתב שם [פרק ד' משנה ב'] וז"ל הוי רץ למצווה קלה, כי הנה המצוות בורחין מן האדם ועל כן הזהירו חז"ל כשם שהמצות צריכין שימור כן המצוות צריכין שימור, מצווה הבאה לידך אל תחמצינה, ואם בעת שהיא מצויה בידך תעלים עינך אז תיכף תברח ממך, ואמרו חז"ל [בב"ב דף ט':] מאי דכתיב רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וגו' כל הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה, ר' נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנין וכו', הראו למופת שאף במצוות צדקה שאין מצווה כמוה מצויה לרוב כי נפישי עניים ומ"מ רק הרודף ימצא כל שכן שאר מצוות.
ולפי"ז אפשר לפרש שבפסח האדם לומד להיות זריז במצוות ולא להחמיץ, ובחג השבועות האדם לומד לא רק להזדרז אלא שצריך לרדוף אחר המצוות. ודו"ק ויש בזה עומק ואין זה סתם שינוי לשון ואכמ"ל.]
סיכום: מנחת העומר למדה את האדם לשאת ולתת באמונה בתוך דרכי הטבע ואז באוכל יכול לטעום טעם מן כמו שעם ישראל ששמו ביטחונם בה' טעמו טעם מן בחררות שהוציאו איתם ממצרים, ומנחת חיטים שתי הלחם למדה את האדם שיכול לזכות במזונותיו בדרך מעל הטבע כמו המן שירד מן השמים בלי שום השתדלות.
אך תחילה האדם צריך לשמור את הטבע באמונה ורק אח"כ יכול לזכות להנהגה של מעל הטבע, ולכן קדמה מנחת העומר למנחת חיטים שתי הלחם.
והאריך בזה ר' ירוחם זצ"ל [בספרו דעת חכמה ומוסר חלק א' באופן כללי הרבה פעמים] "ובמאמר ה' " כתב מפורש וז"ל ואחרי שאדם שומר ומקיים את הטבע בכל פרטיו, זוכה הוא להכנס לדרגא שהוא למעלה מן הטבע. עכ"ד עי"ש.
ובמאמר ט"ו [שם] כתב וז"ל נתבאר במאמר הקודם דאם אין דרך ארץ אין תורה, דהיינו כשאין מודים בדרך ארץ הרי זו כפירה ביסודות האמונה, דיסוד האמונה הוא אחד, שמודה שה' הוא בטבע כמו למעלה מן הטבע, ויסוד שתי ההנהגות אינו כי אם רצונו יתברך, וזה ביאורו של "ה' הוא האלוקים" שה' הוא בלמעלה מן הטבע, הוא "האלוקים" בהנהגת הטבע, והכופר בדרך ארץ ממילא כופר הוא גם בתורה, ואם אין תורה אין דרך ארץ. וכו' ומתברר בזה ששתי ההנהגות אחת הנה ואי אפשר להפרידן שהוא מן הנמנע שיהיה לאדם דרך ארץ בלי תורה או תורה בלי דרך ארץ וכו' ועל דרך זה התנהגו האבות וכן חז"ל שמזגו בכל מעשיהם טבע ולמעלה מן הטבע יחד כמו שמתקנים יין ע"י מהילה ומזיגה של מינים שונים וכו'. ועד דרך זה רואים אנו ממטבע של ברכות בשחרית ברכת ק"ש הראשונה היא יוצר אור שהיא ברכה על טבע, ואחריה באה ברכה של תורה, וכו' וכן בערבית ברכה ראשונה המעריב ערבים על טבע ולאחריה אוהב עמו ישראל על תורה. וכו' ועל דרך זה היתה עבודתו של יעקב אבינו שהבאנו לעיל שהתקין עצמו לשלושה דברים לדורון תפילה ומלחמה. שמזג את הטבע שהוא ענין הדורון עם תפילה שהוא למעלה מן הטבע.דזה היתה עבודתו של יעקב איך למזוג היטב את הטבע עם הלמעלה מן הטבע בפעולותיו בכל מצביו וכו' וקושי זה של קיום טבע הוא יותר גדול מקיום תורה, וגדלותו של האדם מתבלטת יותר מקיום הטבע. עכ"ד, עי"ש.
ואפשר עתה אולי להוסיף אחרי כל מה שפירשנו שהטעם שסופרים ימים יחד עם ספירת שבועות זהו מיזוג הטבע עם מעל הטבע. ודו"ק.
ענף ב'
מדרש רבה [פרשת אמור פרק כ"ח אות ו'] ריש לקיש אמר לעולם אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצוות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו הוי אומר בזכות קמח שעורים.
וצ"ב כוונת המדרש שמנחת העומר ענינה כמו מנחת סוטה.
ובביאור הענין נראה לפי מה שכתב רש"י ריש פרשת קדושים שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ולא כתב רש"י מעשה ערוה, אלא גדר ערוה שפירושו סייגים לערוה, וכמו שמצינו בחז"ל שגזרו על הייחוד, שרק בגדר ערוה יש קדושה ולא במניעת מעשה הטומאה גרידא יש קדושה.
והנה אמנם הסוטה היא ספק נבעלה ספק לא נבעלה, אבל טומאה גמורה ודאית יש לה מצד מה שקינה לה בעלה והיא הלכה ונסתרה עם אדם זר, וכמו שכתב המשך חכמה [ויקרא פרק ח' פסוק ז'] וז"ל ובזה אתי שפיר הא דספק סוטה אינו נמחל וצריכה לאתויי מנחת קנאות אחר יוה"כ משום דמנחתה של שעורים שעשתה מעשה בהמה, ואף אם לא נטמאה הכניסה עצמה לספק הזה שנתייחדה עמו שזה ג"כ תאות בהמה. עכ"ד.
והטעם הוא משום שמדת הקדושה היא כמו שכתב הרש"ר הירש [ויקרא פרק י"ט פסוק ב'] קדושה להיות מוכן ומזומן לכל מעשה טוב ואין אדם מגיע למידה זו אלא א"כ נפשו חדורה מוסריות צרופה.
וכמו שאשה מתקדשת ונשאת בעצם זה שמתייחדת ומזומנת לבעלה אפילו שלא נבעלה, כך גם טומאת סוטה היא על מה שהיא מיוחדת ומזומנת לאיש אחר אפילו שלא נבעלה. ודו"ק.
עוד מבואר במדרש רבה [פרשת אמור פרק כ"ח אות ד' בסוף] ומאיזה זכות זכו ישראל לירש את הארץ, הוי אומר בזכות מצוות העומר דכתיב גביה כי תבאו, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר.
וצ"ב מדוע מנחת העומר היא מזכה את עם ישראל לרשת את ארץ ישראל.
ונראה לפרש ע"פ מה שכתבנו לעיל שהרי עיקר עבודת ה' של עם ישראל בארץ ישראל זה לחיות חיי טבע לזרוע ולקצור ויחד עם זאת להאמין ולידע שהכל מאתו התברך, ולכן בדווקא מנחת העומר היא הזכות של עם ישראל לזכות בארץ ישראל מכיון שהיא מלמדת "לשאת ולתת באמונה" וכדפירשנו, ודו"ק.
[והנה בשופטים פרק ו' ז' מבואר מלחמת גדעון עם מדין ובתחילה אוסף גדעון צבא למלחמה ואומר לו הקב"ה [פרק ז' פסוק ב'] ויאמר ה' אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי. עד שנשאר גדעון עם שלוש מאות אנשים בלבד, נמצא שהיה כאן מלחמה טבעית לא על טבעית אך מצד שני לא לגמרי בצורה טבעית אלא קצת בצורה ניסית שמא יאמר ישראל "ידי הושיעה לי", שזה דומה למנחת העומר שענינו להשתדל בטבע להבאת פרנסה ויחד עם זה לשאת ולתת באמונה. ולפי"ז נבין מש"כ [פסוק י"ג] ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צלול [צליל קרי ] לחם שעורים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו ויפל ויהפכהו למעלה ונפל האהל. וכתב רש"י ד"ה לחם שעורים, הוא זכות העומר הקרב בפסח. שמבואר שבזכות מנחת העומר עם ישראל ניצח במלחמה עם מדין. ודו"ק.]
וכמו שיחוד של אשה עם בעלה או להיפך בטומאה בייחוד עם אדם זר, זה באיזה שהו מקום, כך גם עם ישראל מתייחד עם הקב"ה במקום, דהיינו ארץ ישראל שמצד עצם המקום עם ישראל מופרש ומזומן לעבודת ה' וכמו שידוע סגולתה של ארץ ישראל לתורה ותפילה, ולכן אחר שעם ישראל התקדש במנחת העומר לידע שפרנסתו מה', זכה לארץ ישראל שזהו מקום הייחוד של עם ישראל עם הקב"ה.
סיכום: עם ישראל בספירת העומר מתקדש מצד מה שהוא מזמין ומכין עצמו לקבלת התורה וכמו דברי החינוך הידועים, ועצם ההזמנה היא המקדשת את האדם וכמו שפירשנו וכמו שכתב הנצי"ב [שמות פרק י"ט פסוק ב'] וז"ל ומכאן יש ללמוד דכל דבר שבקדושה מה שהאדם מכין עצמו יותר לזה חל עליו יותר ההכשר לזה, וראיה מהא דאיתא [ב"מ פ"ה:] גדלים מעשי חייא דגדיל נישבי וצייד טביא ומאריך מגילתא לינוקא ולכאורה כל זה טורח בכדי, והרי לקדושת המגילות סגי לקנות עורות מן השוק ולעבדן לשמה, אלא משום שרצה ר' חייא להגדיל כח קדושת המגילות, כדי שיהא בכחן לפעול בלב התינוקות בשפע יתירה, על כן הוחיל להקדיש פעולתיו לשם קדושה הרבה לפני השעה ההכרחית על פי דין שהוא העבוד. עכ"ד.
ויש את הייחוד מצד המחשבה מה שעם ישראל לומד ממנחת העומר שפרנסתו מה', ויש את הייחוד במעשה [שהשתלשל מייחוד המחשבה] מה שעם ישראל זכה בארץ ישראל שהוא מקום פלטינו של מלך שיש כאן גם מעשה ו"מקום"הזמנה להתקדש מצד מה שארץ ישראל מסוגלת לעבודת ה' לתורה ותפילה וכדו'. ודו"ק.
נכתב בעזרת אבינו שבשמים. אשמח על הערה והוספה.