הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » א' מאי 13, 2018 9:53 pm
פעם עסקתי בזה, וזה הנלענ"ד:
אמר הקב"ה לישראל: "אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כו לד-לה).
ירמיהו ניבא: "והיתה כל הארץ הזאת לחרבה לשמה, ועבדו... את מלך בבל שבעים שנה" (כה יא-יב). ועוד: "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם... להשיב אתכם אל המקום הזה" (כח י). דניאל הבין שנבואת ירמיהו מתפרשת מעת החורבן ועד עת בניין בית שני – "למלאת לחורבות ירושלים שבעים שנה" (ט ב).
ואכן, בדברי הימים מתואר: "ויגל השארית מן החרב אל בבל... למלאות דבר ה' בפי ירמיהו, עד רצתה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה" (דה"ב לו כ-כא).
מבואר אפוא, ששבעים שנות גלות בבל היו מכוונות כנגד 70 שמיטות ויובלים שלא שמרו ישראל בהיותם על אדמתם.
עלה בדעתי לברר מניין זה ככל יכולתי, אחת לאחת למצוא חשבון השנים שלא שמרו השמיטין והיובלות, על פי שיטות התנאים המבוארות בתלמוד במס' ערכין וכשיטת בעל סדר עולם.
ומצאתי בזה שני חשבונות קודמים, האחד הוא שיטת רש"י, והאחר הוא שיטת הגר"א. דא עקא, שבשתי השיטות יש קשיים רבים, כפי שאבאר בעז"ה.
א. שיטת רש"י:
שיטת רש"י מבוארת בפר' בחוקותי, ובדברי הימים וכן ביחזקאל (ד ה), ששנות חטאתם של בית ישראל היו 390 שנה. על כך נוסף חטאם של מלכי יהודה 46 שנים. רש"י עורך שם את החשבון, שיובא להלן, אך מציין שלא כל השנים נתפרשו.
החשבון לפי רש"י: בתקופת השופטים חטאו ישראל – בימי כושן רשעתיים 8, בשעבוד עגלון 18, סיסרא 20, מדיין 7, עמון 18 ופלישתים 40. ס"ה 111 שנה.
עוד 40 שנות עלי.
שנות מלכי ישראל החוטאים: ירבעם בן נבט 22, נדב 2, בעשא 24, אלה 2, עמרי 12, אחאב 22, אחזיהו 2, יהורם 12, יהוא 28, יהואחז 16, יהואש 16, ירבעם 41, מנחם 10, פקחיהו 2, פקח 20 והושע בן אלה 8. ס"ה 239.
שנות מלכי יהודה החוטאים שהיו אחר גלות עשרת השבטים: מנשה 22, אמון 2, יהויקים 11 וצדקיהו 11. ס"ה 46. רש"י מציין שאמנם מנשה מלך 55 שנים, אך עשה תשובה כדאי' בדה"י ובסנהדרין, ושנות חטאו היו רק 22 שנים.
לפי חשבון זה מגיע סך כל השנים שבהן חטאו ישראל ל-436.
מספר השמיטות והיובלים שיש בשנים אלו הוא 69, שהרי בכל 50 שנה יש 7 שמיטות ויובל אחד. א"כ ב-400 שנה יש 64 שמיטות יובלים, וב-36 השנים שנותרו יש עוד 5 שמיטות. ס"ה 69.
מבאר רש"י שנענשו בשנה נוספת, מכיון שכשגלו לא זכו להשלים את היובל ולשמט באותה שנה.
והנה בחשבון זה של רש"י יש כמה וכמה קושיות עצומות (חלקם מצאתי בגר"א על דה"י):
1. אמת נכון שיחזקאל נצטווה לשכב על צידו 390 שנה עבור חטאי ישראל, וא"כ מבואר שזה היה שנות חטאם. אך תמוה מאוד הקשר שבין שנים אלו לשנות השמיטה, שהרי עלינו לבדוק מתי חלו שנות השמיטה והאם נפלו מספר 69 השמיטות בדיוק באותן 436 שנים. וכשנבדוק נמצא כי בשעבוד עגלון, למשל, שהיה רק 18 שנה, עברו על 3 שמיטות, כי כבר בשנתו השנייה חלה שמיטה, ושוב בתשיעית ושוב בשש עשרה. לעומת זאת בימי אמון לא חלו כלל שמיטות, וא"כ אין עניין לצרפו לחשבון. א"כ צירוף השנים וחילוקם ב-7 אינו הדרך הנכונה למצוא את מניין השמיטין והיובלות שעברו ישראל.
2. עוד קשה מאוד, שהרי קיי"ל (ערכין יב:, לג:) כשגלו בני גד ובני ראובן בטלו היובלות, ולפי החישוב יש לנו להוריד לפחות יובל אחד מחשבונו של רש"י, וא"כ עלו בידינו רק 68 שמיטין ויובלות?
3. עוד קשה מה שכתב רש"י שבארבעים שנות עלי לא שמרו שמיטות. וזה תמוה, שהרי בימי השופטים הצדיקים קיימו ישראל התורה והמצוות, ומנ"ל שלא שמרו אז השמיטות? ואמנם זה כתב בפירושו על יחזקאל, אך בד"ה כתב "והשאר סתומים" ולא מנה ארבעים שנות עלי. א"כ צ"ע היכן הארבעים שנה הסתומות הנותרות?
4. עוד הקשה הגר"א על מה שאמר רש"י שנענשו על היובל שלא שמרו כשגלו. וכי ראוי להענישם על מה שלא שמרו עקב עונשם?
5. עוד יש להקשות על מה שכתב רש"י שהושע בן אלה מלך 8 שנים, שהרי הוא עצמו כתב במלכים ב' (יז א) שהושע מלך לפחות 16 שנים, ומוכח כן מהפסוקים, וא"כ יש לנו 8 שנים עודפות, ולחשבונו בס"ה 444 וכשתחלקו תמצא עוד שמיטה, ושפיר מצאנו 70 ללא צורך לסברתו המוקשה הנ"ל.
וכל זה צריך עיון רב.
ב. שיטת הגר"א
שיטת הגר"א מובאת על פירושו לד"ה שם, ונכתב ע"י נכדו. הוא מחשב את מניין השנים ששלטו השופטים והמלכים בהתאם לברייתא סדר עולם, וכך כתוב שם:
בתקופת השופטים לא שמרו 25 שמיטות ויובלים: 1 בימי כושן רשעתיים, 3 בימי עגלון, 3 שמיטות ויובל בימי סיסרא, 1 בימי מדיין, 6 בימי אבימלך, תולע ויאיר, 3 בימי עמון, 6 שמיטות ויובל בתקופת פלישתים, בה שפטו אבצן, אילון, עבדון ושמשון. ס"ה 25.
מאחרי שמשון עד ירבעם בן נבט שמרו כל השמיטין ויובלות.
מימי ירבעם בן נבט עד גלות עשרת השבטים עברו 39 שמיטות יובלים: 3 בימי ירבעם, 4 ויובל בימי בעשא, 1 בימי עמרי, 3 בימי אחאב, 2 ויובל בימי יהורם, 4 בימי יהוא, 2 בימי יהואחז, 2 ויובל בימי יהואש, 6 ויובל בימי ירבעם בן יואש, 1 בימי מנחם, 3 בימי פקח, 3 ויובל בימי הושע בן אלה. ס"ה 39.
בימי הושע גלו ישראל, ומחשב כמה נותר למלכי יהודה שלא הלכו בדרך דוד: 7 שמיטות: 3 ב-22 שנותיו הרעות של מנשה, 2 בימי יהויקים ו-2 בימי צדקיהו. ס"ה 7.
סך כל השמיטין והיובלות לחשבון זה – 71.
והנה, על חשבון זה יש להקשות ג"כ כמה קושיות עצומות:
1. מה שכתב 6 שמיטות בימי אבימלך תולע ויאיר הוא תמוה מאוד, שהרי לא היו משועבדים אז תחת אחד העמים, ואלו השופטים היו צדיקים, ומנ"ל לומר שלא שמרו אז שמיטות? ואף שאבימלך בן גדעון היה רשע, הרי לא חלה שמיטה או יובל בימיו. ומלבד זה, הקשה נכד הגר"א עצמו, שהרי בימי תולע ויאיר חלו 7 שמיטות ומדוע למנות רק 6?
ואמנם כתב נכד הגר"א, ששש שמיטות אלו לא נכתב במפורש בגר"א, אלא שנכתב שעד עלי הכהן עברו כ"ה שמיטות, ולא ידע היכן להשלימן, ולכן הניח שבימי שופטים אלו עברו 6 שמיטות. אך זה תמוה מאוד וללא שום טעם.
2. עוד קשה על מה שחשב 39 שמיטות בימי מלכי ישראל, שהרי בגלות בני גד ובני ראובן נתבטל היובל, כדלעיל, וא"כ בימי הושע בן אלה שהיה ראוי להיות היובל אין תביעה עליהם שלא שמרוהו, שהרי נתבטל. א"כ יוצא רק 38 שמיטות וחסרה אחת למניין השנים?
3. ועוד קשה, שלחשבונו יוצא 71 שמיטות ויובלים, והרי בפסוקים מפורש שנענשו 70 בגלות כנגד שבעים שמיטות ויובלים, ועיי"ש בהערות הנכד אות ו' שנדחק ליישב זה. ולכאורה בקלות ניתן ליישב ע"פ השאלה הקודמת, שחסר 1 ממניין מלכי ישראל, אך סו"ס לא כתב כך, ובלא"ה קשה קו' 1 שכתבנו.
4. עוד יש להקשות בין לשיטת רש"י ובין לשיטת הגר"א, שמנו למנשה רק 22 שנים שבהן חטא. שהרי בגמרא (סנהדרין קב:) נחלקו אם עשה מנשה תשובה, ומבואר שם שגם למ"ד שעשה תשובה, ישראל שבימיו לא עשו תשובה, ולכאורה לפ"ז יש למנות כל השמיטות של ימי מנשה והן 8 שמיטות, וא"כ רב החשבון ועולה להרבה יותר מ-70? ומאידך אם נוסיף שנים אלו וכנגדם נפחית 6 משנות השופטים ועוד אחת ממלכי ישראל, נקבל רק 69, שהרי בימי השופטים 19, בימי מלכי ישראל 38, ובימי מלכי יהודה עוד 12, ס"ה 69.
ג. החשבון לענ"ד
ואשר נראה לומר בזה ע"פ דרכו של הגר"א, אך בשונה ממנו מעט. דבאמת בשנות השופטים היו רק 19, דבימי השופטים הצדיקים כיאיר, תולע ועלי, קיימו כולם מצוות התורה. אמנם בימי אבצן, אילון, עבדון ושמשון שהיו משעובדים תחת הפלישתים, כן עבדו ע"ז ולא שמרו השמיטין והיובלות. וד"ז מפורש ברד"ק ביחזקאל (ד' ה'), ששמשון לא שפט ממש את ישראל, אלא הקל מעליהם עול הפלישתים, אך מ"מ היו משועבדים תחתיהם, וא"כ שפיר י"ל כדכתב הגר"א שבימי שמשון ושאר השופטים שבימי הפלישתים לא שמרו השמיטין. א"כ עלה בידינו 19 שמיטין ויובלות.
ובימי מלכי ישראל נתבטלו היובלות באמצע ימי פקח בן רמליהו, כמבואר בגמרא ע"פ האמור בדברי הימים (דה"א ה כו), ולפ"ז בימיהם עברו על 38 שמיטות ויובלין.
ובימי מלכי יהודה נראה דעברו על 12: בימי מנשה 8, כמש"כ דיש למנות כל 55 שנות מלכותו, דעכ"פ ישראל לא עשו תשובה, ועוד 4 בימי יהויקים וצדקיהו.
והנה עולה כל זה למס' 69 וא"כ חסרה שנה אחת?
ועוד יש להקשות לשיטת רבי יהודה המובאת בר"ה (ט:), ששנת היובל נמנית גם לשנה ראשונה משמיטה שלאחריה, ולפי חשבונו יוצא ששנתיים לפני החורבן הייתה שנת היובל. דא עקא, שבערכין (לג:, וברש"י ותוס' על ערכין יב:) מבואר, שאף שלרבנן מנו יובלות גם בעת גלות ממלכת ישראל, כדי לקבוע זמן השמיטות, מ"מ לרבי יהודה לא מנו כלל יובלות מעת גלות בני גד ובני ראובן, ולפ"ז מקשה הגמ' שלא מתבארים הפסוקים ביחזקאל שנבואתו הייתה בשנה החמישית לגלות יכניה, ומציין שזה היה "בשלושים שנה" (יחזקאל א א) והכוונה ליובל, וכן מה שנכתב "בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בראש השנה בעשור לחודש, בארבע עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר", שלמדו מזה חז"ל ששנת היובל הייתה השנה החמש עשרה אחר החורבן, ולשיטת ר"י קשה, שהרי ממנ"פ – אם היובלות נתבטלו לגמרי, א"כ כבר יותר ממאה ועשרים שנה קודם החורבן לא היו יובלות, ואם מנו אותם אף שלא נדרשו לשמור אותם, א"כ יוצא היובל שלוש שנים קודם החורבן?
מתרצת הגמ' שירמיהו החזיר עשרת השבטים בשנת 18 ליאשיהו, ושוב החלו למנות שנות היובל, ולפ"ז היה היובל אמור לחול בשנת החמש עשרה לחורבן, ונבואתו הראשונה הייתה בשנת שלושים למציאת הספר, שבאותה שנה החזירם ירמיהו, והכל א"ש.
אך לדברינו קשה, שכל מה שמצאנו לחשבונו של רבי יהודה 69 שנים, הוא רק לחשבון שחל יובל שלוש שנים קודם החורבן, וכיון שהיה זה בימי צדקיהו לא שמרוהו ונחשב למניין השמיטות והיובלין שלא שמרו, אך לפי מה שעולה מהגמ', לא חל אף יובל מימי ירבעם בן יואש, כ-200 שנה קודם החורבן, וא"כ לפי החשבון נמצא לר"י רק 68 שמיטין ויובלות, ואיך יתבאר לשיטתו הפסוק בדברי הימים שהיו שבעים שנה?
הרי החשבון לר"י: בימי כושן 1, עגלון 3, סיסרא 4, מדיין 1, אבימלך 1, עמון 2, פלישתים 7. ס"ה בתקופת השופטים – 19.
בימי מלכי ישראל: : 3 בימי ירבעם, 3 ויובל בימי בעשא, 2 בימי עמרי, 3 ויובל בימי אחאב, 1 בימי יהורם, 4 בימי יהוא, 2 ויובל בימי יהואחז, 2 בימי יהואש, 6 ויובל בימי ירבעם בן יואש, 2 בימי מנחם, 3 בימי פקח, 3 בימי הושע בן אלה. ס"ה – 38.
בימי מלכי יהודה שאחרי גלות ישראל: בימי מנשה 8, בימי יהויקים 1 ובימי צדקיהו 2. ס"ה 11. הכל מסתכם ב- 68!
ולאחר העיון נראה לומר, שיש הבדל במניין השנים בין שנות השופטים והמנהיגים לבין שנות השמיטה. קיי"ל דלמלכי ישראל מונים מניסן, ומסתבר דה"ה לשופטים, אך השמיטין והיובלות נמנים מתשרי עד תשרי. ולפ"ז מצינו פתרון לקושיותינו:
לחשבון חכמים מצינו ששנתו האחרונה של גדעון הייתה שנת שמיטה. אמנם שנתו נמנית מניסן עד ניסן, וא"כ נפטר עוד לפני ניסן של שנת השמיטה, דאל"כ הייתה נמנית לו שנה נוספת. ומכיון שאחריו שרר אבימלך בן פילגשו, שהיה רע לשמים ורע לבריות, הרי שבאותה שנה לא השלימו ישראל את שנת השמיטה. א"כ נוספה לנו שנת שמיטה אחת למניין חכמים, שאמנם נשמרה בחלקה, אך חציה השנית או אף רובה נתחלל ככל הנראה, ושפיר עלו בידינו 70 שנה!
ולא מצינו לחכמים מקרה נוסף של שופט או מלך צדיק שמת באמצע שמיטה ומלך אחריו רשע שהחטיא את ישראל בע"ז ובשמיטה.
אמנם לרב יהודה שנתו האחרונה של גדעון לא הייתה שנת שמיטה, אך לעומת זאת מצינו שני מקרים אחרים כאלו למניינו: א. לשיטת ר"י חלה שמיטה בשנתו האחרונה של שלמה המלך, וא"כ נפטר קודם ניסן ומלכו אחריו ירבעם ורחבעם, וא"כ לא נשמרה מחציתה השנייה של אותה שמיטה. ב. שנתו האחרונה של יאשיהו היא שמיטה, לחשבונו של ר"י, וא"כ מלך יהויקים באמצעה ונתחללה השמיטה.
א"כ לר"י מצינו 2 חצאי שמיטות שנתחללו, מעבר ל-68 השמיטין והיובלות שמצאנו קודם לכן. לפ"ז יש לצרפם לשנה וחצי או קצת יותר, וכך עולה המניין לשבעים.
אמנם לכאורה, לפי שיטה זו יש לעיין, שהרי שנתו האחרונה של יהושע בן נון הייתה שנת שמיטה, ואחריו החל שעבודו של כושן רשעתיים. א"כ כבר אותה שמיטה נזנחה בחלקה, לכאורה. א"כ יוצא לחכמים שנתיים מעבר ל-69, ולר"י שלוש מעבר ל-68, והם 71?
אמנם אין זו קושיא, שאף שנפטר יהושע בכ"ו ניסן, ע"פ המסורת, אך שעבודו של כושן רשעתיים לא החל תיכף אח"כ, שהרי היו אחריו הזקנים, שאף כי לא האריכו שנים, אך האריכו ימים, מסתמא עד סוף השמיטה, וא"כ עולה החשבון כמשנ"ת, בין לחכמים ובין לרבי יהודה, ודו"ק.