שמיטה ויובל, קדושת ארץ ישראל, מלחמת יריחו, ומעילתו של עכן.

ביאורים ועיונים, חדושים ובירורים, בתורה בנביאים בכתובים ובתרגומים, ובמפרשיהם, ראשונים ואחרונים, ויבינו במקרא.
יזל מדליו
הודעות: 284
הצטרף: א' מאי 07, 2017 6:50 pm

שמיטה ויובל, קדושת ארץ ישראל, מלחמת יריחו, ומעילתו של עכן.

הודעהעל ידי יזל מדליו » ב' מאי 14, 2018 4:02 pm

במאמר הזה יבוארו הנושאים כדלהלן.

ענף א' שמיטה ויובל בעבדים ובקרקעות

ענף ב' קדושת ארץ ישראל הקרבנות וברית המילה

ענף ג' מלחמת יריחו

ענף ד' מעילתו של עכן בחרם



ענף א' שמיטה ויובל

הקדמה

כתב ה"משך חכמה" [ויקרא פרק כ"ה פסוק ב'] וז"ל ובתורת כהנים שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה' כך נאמר בשביעית שבת לה' עיין רמב"ן. אולם לענ"ד נראה דדינא אתי לאשמועינן דכמו דקדושת שבת חלוקה מקדושת מיום טוב דשבת קביעא וקיימא, ויו"ט ישראל מקדשי להו ובידם להקדים זמנו ולאחרו, לא כן שבת קביעא וקיימא.
כן חלוקה קדושת שביעית מקדושת היובל דכל מה שנוהגת בשביעית נוהג ביובל רק דיובל תליא אם לא תקעו או לא שלחו עבדים לחירות או לא החזירו קרקעות אז מותר בחרישה וזריעה ואינו יובל כלל כמפורש לקמן ובראש השנה דף ט': וכן פסק הרמב"ם להלכה פרק י' משמיטות, לא כן שמיטה הוא קדוש בעצמותו ואפקעתא דמלכא הוה ואינו תלוי בקדושת ישראל לכן גבי שביעית נאמר שבת לה', ואף אם לא ספרו מנין השנים ולא השמיטו וגדרו שדותם באבנים בכל זאת הוא הפקר ופטור ממעשר ואפקעתא דמלכא הוא וכו' לא כן יובל כתוב בו וקדשתם שאתם מקדישים אותו, כי יובל הוא קודש תהיה לכם, וכמו שכתוב גבי ימים טובים מקרא קודש יהיה לכם. משום ששמיטה מורה על חידוש העולם "כי לי הארץ" כמו שבת, אבל יובל מורה על שילוח עבדים שזה כיציאת מצרים וכיום טוב שהוא זכר ליציאת מצרים.

[ומש"כ כאן הם המשך למש"כ שם בהתחלה וז"ל ויתכן עוד כי הירושלמי אשר שם טעמא ששביעית חלה על ההקדש דהוי כקדם הפקרו לנדרו, והיינו שכמו ששדה מקנה אם הקדישה יוצאה ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, כדמפרש בערכין, שאינה של מקדיש רק עד יובל, כן בשביעית אינה שלו ומי שמקדיש כרמו היא כהקדישה במה שאינו שלו, וכאילו קדם הפקרו לנדרו, לכן אמר הכתוב שלא תדמו שהארץ שלכם לזרעה ולזמור, ואח"כ המצווה עליכם להשמיט שנה אחת וכו' לא כן רק תיכף כי תבואו תדעו שתשבות הארץ שבת לה' ומתחילה אינה קנויה לכם על שנה שביעית והיא לכם רק על שש שנים. וכו' עכ"ד.]

מבואר בדברי רבינו ה"משך חכמה" ששביעית היא אפקעתא דמלכא כמו שבת והקרקע נתנה חוץ מהשנה השביעית, לעומת היובל שחל ע"י קדושת ישראל כמו יו"ט והקרקע והעבד נקנו לעולם ולכן אם לא קדשו את היובל הם לא יוצאים לחירות.

[ועתה מבואר לשון הפסוק "ועבדו לעולם" שבאמת מצד עצם הקנין העבד קנוי לעולם. אך ח"זל דרשו לעולם לעולמו של יובל,
נ.ב. במאמר המוסגר אכתוב קושיה שנתקשיתי בה, רש"י [שמואל א' פרק א' פסוק כ"ב] פירש וישב שם עד עולם, עולמם של הלוים חמשים שנה שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, ושמואל חי נ"ב שנה ומגיל שנתיים היה כבר במשכן ה'. עכ"ד.
וצע"ג שהרי יותר דומה עולם שנאמר בשמואל לעולם שנאמר בעבד עברי הנרצע ששניהם לחמישים שנה, ואין זה דומה לעולם של הלווים שהרי הם עובדים רק מגיל עשרים עד גיל חמישים שנה נמצא שעובדים רק שלושים שנה, ועוד שאחר גיל חמישים שנה אינם יכולים לעבוד עוד משא"כ שמואל חי ועבד אחר נ' שנה שחי ועבד עד נ"ב שנה. וה' יאיר עיני.]

והנה גם חלוק השמיטה מהיובל בעונש.

שכנגד מה שעם ישראל לא שמרו שמיטות גלו מן הארץ כמו שכתוב [ויקרא פרק כ"ו פסוק ל"ד ל"ה] אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה. כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה.

וכנגד מה שעם ישראל לא עשו יובלות ושחררו עבדים וכדו' נענשו בשעבוד מלכויות וכמו שכתב הספורנו [ויקרא פרק כ"ה פסוק י'] יובל היא תהיה לכם, שתהיו גם אתם בני חורין משעבוד האומות על היפך מה שאמר "אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו, הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב". עכ"ד.

ונראה עתה החילוק בין שמיטה ליובל, שקדושת השמיטה היא על הקרקע והממון, ואילו יובל הוא על האדם עצמו. וכמו שהתבאר לקמן באריכות. [ועי' בסוף דברי המשך חכמה הנ"ל.]



סעיף א'

ועתה נבוא לבאר החילוק בעבד עברי בין היציאה בשמיטה ליציאה ביובל.

גמ' קידושין [דף כ"ב:] רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה אוזן מכל האברים של הגוף אמר הקב"ה אוזן ששמעה בקולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע.

וצ"ע מדוע דווקא עבד שממשיך בעבדותו אחר השמיטה נרצע ואילו סתם עבד לשש שנים אינו נרצע.

והנה המתבונן יראה שאין עבד עברי יכול להקנות עצמו במתנה ללא שום תמורה כספית, ולענ"ד הטעם הוא משום שנאמר "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, ולכן רק בנמכר תמורת כסף יכול איש ישראל להיות לעבד ולכן אינו נרצע מחמת שמכר עצמו כדי להשיג כסף. ובהגיע השמיטה יוצא לחירות מכיון שקדושת השמיטה היא להורות שכל כספו של האדם מה' יתברך.

אך הנרצע שממשיך להיות עבד, על אף השמיטה ולא מחמת צורך כספי אלא מחמת "שאהבתי את אדוני את אשתי ואת בני", א"כ נמצא עתה שהוא עבד בעצם, לכן הוא נרצע על מה שהלך וקנה אדון לעצמו וה' אמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. [ועי' בספר חכמה ומוסר ח"א לסבא מקלם סימן ע"ב]

אבל בהגיע שנת החמישים "היובל" העבד יוצא לחירות. וצ"ב איך יוצא אחרי ששעבד את עצמותו ללא שום תמורה כספית.

והנה אמרינן בגמ' ראש השנה דף ח': אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יום הכיפורים תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם. וכך פסק הרמב"ם בהלכות שמיטה פרק י' הלכה י"ד.
מבואר שיש שני חלקים בעבד יש את הקנין הממון שפוקע כבר בראש השנה ויש את הקנין איסור שפוקע רק ביום הכיפורים.

ונראה שהקנין הממון פוקע ע"י שהאדון משחררו בהגיע שנת היובל, שהרי באמת כמו שאסור לעבד להשתעבד כך אסור לאדון לשעבד וכמו שכתב רש"י בסוף הפרשה [ויקרא פרק כ"ה פסוק נ"ה] אני ה' אלקיכם כל המשעבדן מלמטה כאילו משעבדן מלמעלה.
וכן כתב "העמק דבר" [בראשית פרק נ' פסוק י"ט] וז"ל כי התחת אלה-ים אני, הלא אתם עבדי אלה-ים וכאשר תהיו עבדים לי הלא אני מקפח כבוד שמים ומקבל את עבדיו לי לעבדים והיאך אפשר לעשות כן, הבמקום אלה-ים אני שאקבל את עבדיו לי לעבדים וכדרך שאמרה תורה בספר ויקרא פרק כ"ה פסוק נ"ה, כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, ואין כבודו שיהיו נמכרים לעבדים זולתו.
ולכן מצווה האדון לשחררו לחופשי ביובל, ולפי"ז נבין את מש"כ התוס' בקידושין [דף כ'.] ד"ה כל הקונה עבד עברי, וז"ל וקשה מאי אדון די לו להיות כאדונו ויש לומר כדאיתא בירושלמי דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו זו מדת סדום נמצא שע"כ צריך למוסרו לעבדו והיינו אדון לעצמו.
מבואר בתוס' שעיקר הקפידא זה שהאדון לא יישן על כר יותר מהעבד, שהרי לולא דין מדת סדום אפשר שהאדון לא לישון על הכר וגם העבד לא יישן על הכר.
ולפי מה שכתבנו מיושב היטב שהעיקר מה שהתורה הקפידה זה שהאדון לא יחשוב שהוא עליון על העבד אלא יידע שהאדון של העבד זה ה' התברך בלבד ולכן אסור לישון בנוחות וכדו' יותר מהעבד.

[ועי' משך חכמה ויקרא פרק כ"ה פסוק מ"א שכתב וז"ל נראה לי שבתחילת שנת היובל היו אסורים בשפחה וכו' עי"ש, ואין זה סותר למה שכתבנו משום שמה שמותר עבד עברי בשפחה כנענית זה מחמת מה שהוא משועבד לאדונו וכאן הרי פקע לגמרי שעבודו, ורק נשאר בו שם עבד בלי קשר לאדון כמו שהרציעה הייתה מצידו ולא מצד האדון. ודו"ק ואכמ"ל.]

אך מה שהקנין איסור פוקע מהעבד ביום הכיפורים ע"י תקיעת שופר. צ"ב.

ונראה לבאר דהנה כתב רש"י [ויקרא פרק כ"ה פסוק ט'] ביום הכיפורים, ממשמע שנאמר ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש א"כ למה נאמר בעשור לחודש, אלא לומר לך תקיעה בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בב"ד בלבד.
וכתב ב"גור אריה" וז"ל ועוד יש לך לדעת לכך קאמר ממשמע שנאמר ביום הכיפורים וכו', משום שס"ל דלאו במקרה היה זה שתלה הכתוב היובל ביום הכיפורים אלא בודאי טעם יש בדבר שתולה היובל ביום הכיפורים, וא"כ יש למכתב ביום הכיפורים תעבירו שופר שביום הכיפורים תולה מצווה היובל והטעם הוא כאשר ידוע למבינים כי היובל ויום הכיפורים שניהם דבר אחד כי היובל הוא חזרת הכל לחזקתו הראשונה להיות כבראשונה וכן יום הכיפורים הכל חוזר לחזקתו הראשונה שהוא יתברך מכפר להם וחוזרים לחזקתם הראשונה.

אבל יש לך לדעת כי זהו דרך חכמים כמו שאמרנו למעלה כאשר רוצים לפרש מאיזה טעם תקנו כך רמזו לך ממקום זה יצא תקנתא כמו שבארנו למעלה אצל זכרון תרועה שמפני שבראש השנה כתיב יום תרועה יהיה לכם וביום הכיפורים כתיב והעברת שופר תרועה בכל ארצכם והיינו טעמא כי יום ראש השנה יום יבבא ולפיכך כתיב יום תרועה יהיה לכם אבל שופר של יום הכיפורים הוא להשמיע שופר גאולה לקרוא דרור ולכך כתיב בכל ארצכם דלא שייך בזה לכם, אדרבה להשמיע קול גאולה אל כל אדם ובשביל כך אמרו רז"ל שופר של ראש השנה אינו דוחה שבת אלא בב"ד, דהא כאשר יש שופר בב"ד הרי יום תרועה לכם ודי בזה אבל שופר של יום הכיפורים צריך בכל ארצכם דלא סגי בב"ד. עכ"ד.

מבואר ב"גור אריה" שקדושת היובל יוצאת מקדושת יום הכיפורים ששניהם מחזירים את האדם לשורשו,

וביותר כתב ה"משך חכמה" [ויקרא פרק כ"ה פסוק ט'] וז"ל אם נאמר בעשור לחודש איני יודע שהוא ביום הכיפורים, נראה דיום הכיפורים מכפר בלא תשובה על כל העבירות אולם מה דשייך לקדושת היום אמר דאין יום הכיפורים מכפר בלא תשובה, וכמו לא קראו מקרא קודש ולא התענה בו וכו', ולכן אמר שהעברת שופר נחשב מקדושת היום ואם לא תקעו בשופר אין יום הכיפורים מכפר בלא תשובה שזה שייך לכפרת היום. וכו' עי"ש בדבריו. ע"כ.

ועוד מבואר ב"גור אריה" ששופר של ראש השנה זה כל אחד לעצמו וע"כ גזרו חז"ל שראש השנה שחל בשבת אסור לתקוע רק בב"ד ומתקיים שפיר התקיעה, משא"כ שופר של יובל שצריך להעבירו בכל הארץ א"כ אין מתקיים כלל המצווה אם תוקעים רק בב"ד אלא אדרבה צריך לתקוע בכל הארץ וביותר שאיכא מ"ד בגמרא ראש השנה [דף ל'.] תעבירו שופר, מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע. [ועי' תורה תמימה אות מ"ח]

ונראה לענ"ד עתה לומר שבהגיע היובל מצווה על כל אחד לצאת לחירות משיעבודו לחומר וגם לדאוג ולהוציא את חברו לחירות מצד הערבות שיש לכל אחד מישראל על חבירו, ואמנם בשנת היובל יש שמחה גם למי שאינו עבד מכיון שבשנת היובל מתעורר הערבות שיש לישראל שכל אחד ערב על חברו , [ואפשר שערבות זה גם מלשון ערב ונעים] ועיקר קדושת היובל ב"ד מקדשים וכדכתיב "וקדשתם את שנת החמישים" שעליהם מוטל ביתר שאת להיות ערבים על כלל ישראל, ואח"כ כל אחד מישראל ממשיך כפי כוחו את קדושת היובל.

נמצא ששם העבד נפקע מהנרצע מצד הב"ד וכלל ישראל שתקעו ועוררו אותו שיידע שהוא עבד ה', ולא עבדים לעבדים, ואכן גם עבד עברי שנרצע אינו עבד גמור שהרי אסור לעבוד בו בפרך וכדו', ואכן גם כאשר רוצה לירצע אינו יכול לעשות זאת בלי שום סיבה כמו כנעני אלא צריך על כל פנים סיבה קטנה של "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני".
ותקיעת השופר הייתה מעוררת את שמחת החירות וכמו שכתב המלבי"ם [פרשת בהר אות כ'] וז"ל שהתקיעה הייתה מורה ענינים נפרדים לפעמים היה לעורר חרדה ולפעמים לעורר שמחה כמ"ש וביום שמחתכם וכתיב ותקעתם וכי תבואו מלחמה והרעותם, ותקיעת היובל היה ענין מיוחד לעורר שמחה ולרמוז על החירות שכן במתן תורה אמר במשוך היובל המה יעלו בהר שזה היה סימן חירות לעלות בהר, וכן בכיבוש יריחו והיה במשום בקרן היובל וכו' כי זה היה סימן החירות לעלות ולכבוש. עכ"ד.



סעיף ב'

ועתה נבוא לבאר בקרקעות את החילוק בין שמיטה ליובל.

ענין שמיטה בקרקעות הוא מש"כ רש"י [ויקרא פרק כ"ה פסוק ו'] והיתה שבת הארץ וגו', אע"פ שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא הכל יהיו שווים אתה ושכירך ותושבך.

אך צ"ע דהנה רש"י כתב [שם] לך ולעבדך ולאמתך, לפי שנאמר ואכלו אביוני עמך, יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים ת"ל לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן. עכ"ד.

וכתב הגור אריה וז"ל וא"ת א"כ ואכלו אביוני עמך למה לי השתא עשיר אוכל אביון לא כ"ש וי"ל אביוני עמך קודם לעשיר ולפיכך כתיב ואכלו אביוני עמך.
וצ"ע מדוע קודם האביון לעשיר, הרי העיקר בשמיטה הוא מה שצריך הבעלים לראות שאינו בעל הבית. וכמו שכתב רש"י לעיל.
ונראה ליישב כעין מש"כ לעיל על דברי התוס' שאסור לאדון לישון אם יש כר אחד, ה"ה הכא מאחר שכל השנה האביון הוא נחות דרגה וזקוק לנדבות של העשירים ע"כ כדי שירגיש בשמיטה שהוא שווה לעשיר ע"כ לא היה מספיק רק להתיר לו את השדות של העשיר ויהיה שווה לעשיר אלא היה צריך גם להקדים אותו לעשיר ורק ככה יוכל להיות שווה לעשיר. ודו"ק.

אך עדיין יש לעיין במה ניכר בשמיטה שהארץ שייכת לה'.

והנה כתב הרמב"ן [ויקרא פרק כ"ז פסוק י"א] וז"ל וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה שלום לנו מן האויבים ויבוא מורך בלבם וינוס מאה מפני חמישה, בעשותנו החוקים והמצוות ושלא יהיה הכל היפך, מפני זרענו בשנה השביעית. ואע"פ שהם ניסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם לעולם בכל הארץ כי אם הצדיק האחד יחיה ויסיר ה' מחלה מקרבו וימלא ימיו יקרה גם זה בקצת רשעים, אבל שתהיה ארץ אחת כלה ועם אחד תמיד ברדת הגשם בעתו ושובע ושלווה ושלום ובריאות וגבורה, ושיברון האויבים בענין שאין כמוהו בכל העולם יוודע לכל כי מאת ה' הייתה זאת, וע"כ אמר וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך, והפך זה יהיה בקללות בעונשי הארץ שאמר ונתתי שמיכם כברזל ועונשי החולי וכו' ויתפרסם הנס בהיותו תמיד קיים בכולם.

נמצא שעיקר מעלת ארץ ישראל היא במה שמתנהגת מעל הטבע לפי עשיית המצוות ואם ישמרו את השמיטה תבוא התבואה והיבול מעל הטבע, וזה ניכר מצד מה שבארץ שלמה יש ציבור שלם דהיינו עם ישראל שה' מתנהג עמם בשכר על מצוותיהם מעל הטבע.

ולפי"ז נראה לבאר שעיקר מה שיהיה ניכר שהארץ שייכת לה' הוא מחמת ברכת ה' ביבול עקב שמירת השמיטה, ככתוב [ויקרא פרק כ"ה פסוק כ' כ"א] וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. [ואח"כ מצאתי זה במשך חכמה ריש פרשת בהר פסוק ב']
והנה מחמת שעם ישראל לא שמר שמיטות גלה מארץ ישראל, שנאמר [ויקרא פרק כ"ו פסוק מ"ג] והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חקתי געלה נפשם. [וכן שם בפסוק ל"ה]

ויש לעיין מדוע נחשב שהארץ שבתה בשעה שעם ישראל גלה ממנה.

ונראה לחדש ע"פ הכתוב [ויקרא פרק כ"ו פסוק ל"ב] והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה. וכתב רש"י זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממה מיושביה.
נמצא שקדושת ארץ ישראל נשארה גם כשישראל בגלות שהרי אין האומות יכולות לשכון בה, ועם ישראל שחטא גם אינו יכול לשכון בה וזה מוכיח שהארץ שייכת לה' ואינה מקבלת עוברי עבירה ואדרבה מקיאה אותם.

והנה ביובל אין רק מצווה שהאדם יבטל את בעלותו ולא יראה כבעל הבית כמו בשמיטה, אלא כל הקרקעות חוזרות לבעליהם השורשיים שעי"ז הבעלים יוכל לפתח עת עצמו עם קרקעו המיוחדת לו.
וכמו שכתב הרש"ר הירש [ויקרא פרק כ"ה פסוק י' בסופו] וז"ל אין היובל נוהג אלא בזמן שכל ישראל יושבים על אדמתם והשבטים יושבים בנחלתם המקורית, וכו' יש יחס עמוק מהותי בין הייעוד העולמי של ישראל, לבין הבדלי האופי שבין שנים עשר השבטים והבדלים אלה כבר תוארו על ידי יעקב אבינו בברכת פרידתו, הרינו מבינים איפה הנטיעה המקורית של כל שבט בנחלתו נעשתה על פי כוונה אלוקית ומטרת האומה שמצוות היובל תסייע להשגתה תלויה בישיבת כל האומה בארצה והיא תלויה גם בישיבת כל שבט בנחלתו שהרי אותה נחלה ניתנה לו למען יפתח בה את סגולתו המיוחדת.

אמנם בבתי ערי החומה לא נוהגת היובל וצ"ע הטעם. [ועי' ברמב"ן ויקרא פרק כ"ה פסוק כ"ט, מש"כ וטעמו צ"ע שהרי יש בתים גם מחוץ לערים המוקפות חומה, ורק ערים שהיה להם חומה בזמן יהושע בן נון נתקדשו. ואכמ"ל וע"ע מש"כ שם המשך חכמה.]

והנה כתב המלבי"ם [אות נ"ג] וז"ל סמיכות זאת לא נמצא בשום מקום בתנ"ך כי יאמר עיר מוקף חומה עיר בצורה עיר מצור, לא עיר חומה, ומזה הוציאו שיש תנאי דווקא ערים שהיו מקופים חומה מימות יהושע בן נון שנתקדשו בקדושה מיוחדת שיהיה להם דין מחנה ישראל לענין שילוח מצורעים ולענין שאין קוברים בה מת לדעת הראב"ד [פ"ז מהלכות בית הבחירה] ולדעת רש"י בערכין קדשות בשיר ובשתי תודות וכו' עכ"פ היו צריכים קידוש, וע"ז נקראו בשם ערי חומה ולא על הקפת חומה לבד, שע"ז יאמר ערים מוקפים חומה רק על קדושת החומה שמתפשטת בכל העיר וז"ש עיר חומה מוקפת מימות יהושע בן נון .עכ"ד.
ועפ"ד נראה לענ"ד לפרש שמחמת שלבתי ערי חומה יש קדושה ולכן מצורע משתלח מהם ע"כ לא בעינן כלל ליובל ולקדושתו שכל ענינו חירות האדם, שהרי בלעדיו העיר עצמה קדושה וכל יושביה בני חורין וכל אדם שקונה שם בית הוא נטוע. ואכמ"ל יותר.

והנה כתוב בתורה [ויקרא פרק כ"ה פסוק כ"ה] כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו.
ופי' רש"י מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עניות. [וכמדומני שגם על אדם מישראל יש איסור למכור עצמו לעבד סתם אי לאו שזקוק לממון.]
נמצא שעיקר הטעם של יובל שכל איש צריך להיות בשדהו שירשה ולכן יש איסור למכור סתם שדה. ומזה נולד דין גרעון כסף שיכול תמיד לפדות את שדהו, מכיון שכל המכירה הייתה רק מחמת שאין לו כסף, ולכן בשעה שיש לו כסף כבר בטל ההיתר של המכירה והקרקע חייבת לחזור לבעליה הראשונים שהרי גם הוא לא מכר אלא רק מצד מחסור בכסף. ודו"ק.

[וכן יש עוד דמיון שביובל מתעורר הערבות בין איש לאחיו מצד הנפש לעוררו לחזור לשורשו, וגם בשאר שנים מצינו חיוב על הקרובים לגאול את אחיהם מעבדותו וכן את קרקעו ע"י כספם.]

ועוד יש להוסיף שענין היובל הוא בא להשפיע גם על שאר השנים שידע הקונה שהעבד והקרקע אינם שייכים לו לעולם, ואם לא עשו יובל אין זה חטא רק מכאן ולהבא אלא זה חטא על כל השנים שעברו ויש לזה הוכחה מפורשת מרש"י חבקוק פרק ב' פסוק ג' ד"ה "ולא יכזב" שעם ישראל נענש על עשיית יובל אפילו שלא הגיע עדיין שנת החמישים לעשיית יובל. ודו"ק עי"ש.



סיכום:
קדושת השמיטה היא מביאה חירות בקרקע ובעבד מצד השעבוד הממוני, ואילו קדושת היובל מביאה חירות בקרקע ובעבד מצד נפשם להביאם אל תכליתם ולשורשם ושהם עבדי ה' ולא עבדים לעבדים.

ואפשר שלכן שמיטה חלה בדווקא ע"י אפקעתא דמלכא כמו שבת מצד שבא לאדם חיסרון מצד הממון מעצם בריאתו, לעומת זאת היובל בא מצד חטא האדם שעזב את תכליתו, וע"כ חל דווקא ע"י ב"ד ועם ישראל משום שכל אחד ואחד ערב על חבירו לתקנו ולהחזירו למוטב וכמו שמצינו פדיון של עבד ושדה ע"י קרובים, וכמו שאדם שחטא אין הקב"ה מתקנו אלא הוא עצמו צריך לתקן עצמו ולחזור בתשובה. ודו"ק. וצ"ע.
כדי להסביר עוד יותר את הדברים יש להתבונן מדוע בשמיטה אמרינן שחלה וכל מה שניתן הקרקע לעם ישראל זה חוץ מהשמיטה כמבואר לעיל ב"משך חכמה", ואילו ביובל אם ב"ד לא קדשו את השנה וכדו' העבדים לא משתחררים והרי כתוב [ויקרא פרק כ"ה פסוק מ"ב ] כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים. ופי' רש"י שטרי קודם. וא"כ כבר קדם שעבודם לה' לשעבוד אדונם.
ונראה שמצד מה שהתורה התירה רציעת העבד מוכח שיכול האדם להפסיד את התואר "עבד ה'" וזה עומד בסתירה ליובל שאומרת "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" וכאילו ביטל את כח היובל וע"כ א"א למכור שנמכר רק עד היובל , ולכן יכול להמשיך בשיעבודו עד עולם אם הב"ד לא קדשו יובל, משא"כ עבד לשש שנים אין זה עומד בסתירה לשמיטה, ואפשר שהשתעבד לשש ואח"כ ייצא לחירות בשמיטה כלומר בזה שהשתעבד לשש שנים לא ביטל מעצמו את קדושת השמיטה שחלה בשנת השבע. ודו"ק.

נסיים בדברי האבן עזרא [ויקרא פרק כ"ו פסוק ב'] וז"ל "את שבתותי תשמרו" שנות שמיטה, "ומקדשי תיראו" שנת היובל.




ענף ב' קדושת ארץ ישראל

והנה המתבונן יראה שקדושת ארץ ישראל באה בזכות שני דברים.



זכות א': מסירות נפש, וקרבנות.
דכתיב [בראשית פרק ט"ו פסוק ז'] ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. וכו' ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל.

ופירש המלבי"ם וז"ל אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ר"ל הזכות שהיה לך באור כשדים ששם הודעת שם ה' ומסרת את עצמך למות על קדוש ה' בכבשן האש ע"י אור כשדים הוצאתיך בנס. וכו' במה אדע אדע במה, אני מבקש לדעת במה אירשנה מה הם המעשים שאצטרך לזה להבא שיאריך הזכות הזה גם לעתיד.
ויאמר אליו וכו' בזכות הקרבנות ר"ל שזכות מה שמסרת את עצמך להשרף על כבוד שמי והוא מתמיד בקרבנות, שענין הקרבן הוא שיחשוב החוטא שהוא המוסר את עצמו להשחט ולהקרב ע"ד כבוד שמו, רק שהשם מקבל את גוף הבהמה תחת גוף האדם, ומחשיב מחשבת המקריב שיחשוב שהוא הוא העולה כליל על האש, כאלו הקריב את עצמו ונשרף בפועל. וכו' עי"ש.
מבואר שבזכות המס"נ של אברהם אבינו זכה עם ישראל בהקרבת הקרבנות שבזכותם זכו בארץ ישראל. [ועי' רמב"ן שם פסוק ט' שגם פירש שבזכות הקרבנות עם ישראל קיבל את ארץ ישראל. וכן הביא "העמק דבר" מהמכילתא ומהתלמוד. עי"ש.]



זכות ב': ברית המילה

מצוות המילה. דכתיב [שם פרק י"ז פסוק ח'] ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי לכם לאלה-ים.
וכתב הרמב"ן [בראשית פרק ט"ז פסוק י"ח] וכאשר צווהו על המילה אמר לו לאחזת עולם, לאמר שאם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה.

עוד יש להוסיף מש"כ העמק דבר [שם פסוק ט'] וז"ל באשר הזהירו על תמימות פרסום כבודו של הקב"ה בכל הגוים אפילו לא נתגיירו להיות בכלל ישראל, הוסיף להזהירו על ברית מילה שבזה יהיו מצוינים לכך בכל העולם ולא כברית הקרבנות שאמר לו מתחילה שבזה אין ישראל מצוינים כי אם בהיותם בארץ ישראל, אבל ברית המילה הוא המציין את האומה בכל מקום להגיד כי הם נבראו לזה התכלית להכיר אלקותו בעולם. וכו' עי"ש עכ"ד.

ונראה ביאור כל הנ"ל שאם עם ישראל היה יורש את ארץ ישראל רק בזכות הקרבנות א"כ זה מצד סגולת ארץ ישראל בלבד ועם ישראל לא היה מקדש גם את ארץ ישראל ולכן אם היו גולים לא היו חוזרים אליה, ורק כאשר היה גם את זכות ברית המילה נמצא שארץ ישראל מתקדשת ע"י עם ישראל ולכן גם כאשר הם גולים ממנה עדיין הם שייכים אליה, מצד שקדושת ברית המילה היא באדם וע"כ גם כאשר האדם בחוצה לארץ יש בו מקדושת ארץ ישראל מצד הברית מילה ולכן גם הארץ נשארת בקדושתה ולא ניתנת לעם אחר וכמו שכתב רש"י על הכתוב [ויקרא פרק כ"ו פסוק ל"ב] והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה. וז"ל זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממה מיושביה.

[ולפי"ז נבין את הפטרת "פרשת בהר" ירמיהו פרק ל"ב פסוק ט"ו "כי כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת". ע"כ. וכל הענין שם עוסק שעם ישראל יחזור לארצו אחרי הגלות, שאין זה בא להורות רק שהגלות היא זמנית אלא זה בא להורות שארץ ישראל ועם ישראל אחד הם לנצח וגם כשהם בגלות יש להם שייכות לארץ ישראל וזה מוכיח שיכולים לבנות בתי כנסיות ומדרשות שהם מקדשי מעט בארץ נכר וכמו שנפרש לקמן. ודו"ק ואכמ"ל.]

וזאת משום שברית המילה יש בה מן הקדושה של ארץ ישראל, וכאשר היהודי מהול גם אם גולה לארץ נכר עדיין יש בו קצת מקדושת ארץ ישראל וע"כ ארץ ישראל נשארת בקדושתה.
והנה לארץ ישראל ולמקום המקדש, יש קדושה עצמית, אך יש לה גם קדושה מצד מה שעם ישראל כבש וקידש אותה כמבואר ברש"י [גיטין דף ח:] וז"ל דדוד שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכיבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל. עכ"ד. [ועי' בספר מרגליות הים על מסכת סנהדרין דף נ"ז. אות ט' שהאריך בענין מהרמב"ן והגר"א ועוד. עי"ש]

והנה כתב המבי"ט לבאר ענין ברית המילה בספרו בית אלה-ים [שער התפילה פרק א'] וז"ל להורות על כוונת תכלית יצירת האדם וכמו שהראה ר"ע לקיסר [תנחומא לרשת תזריע] השבלים והגלוסקאות כששאל ממנו אי זה טוב מעשה הקב"ה או מעשה בשר ודם, והשיב לו כי מעשה בשר ודם, שהבין ממנו שהיה רצונו להקשות לו על המילה, הואיל שהוא יתברך בראו ערל למה אנו מבטלים צורת תבניתו,
והתחכם בהראות לו השבלים והגלוסקאות, כי השבלים מעשה הקב"ה והגלוסקאות הן מעשה בני אדם להורות כי כמו שהגלוסקאות טובות למראה ונחמדות למאכל, יותר מהשבלים במעשה וטורח האדם בהם במלאכות הצריכות מחרישה ועד אפייה כמו כן תכלית האדם אינם מושג אלא ע"י טורח ועמל האדם בתורה ובמעשים טובים בזה העולם כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [ברכות ל"ג] וזוהי הוראת המילה ביום השמיני ללידתו לומר שלא נברא האדם להתנהג על טבע העולם כבעלי חיים אלא לטרוח לפעול פעולתיו מכוונות ליוצרו ולהחליש בידיו דבר המביאו לידי עבירה והיא הערלה, ביום השמיני ימול בשר ערלתו להורות כי בזה יהיה גובר על טבע העולם שהם שבעת הימים ששת ימי המעשה ביום השביעי שנברא למנוחה וא"כ האדם כולל המלאכים שהם בדרגה עליונה והבעלי חיים שהם במדרגה תחתונה. עכ"ד.

נמצא שברית המילה זהו קדושה שהאדם מחיל על עצמו ואינו בידי שמים. וכמאמר חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

והנה אמרינן בגמרא במסכת מגילה [דף כ"ח.] א"ר יהודה בית הכנסת אע"פ שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין ע לגגו פירות ואין עושין אתו קפנדריא שנאמר והשמותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין. עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש.
נמצא שעם ישראל יכול לבנות מקדש מעט גם על אדמת נכר וטמאה, ועפ"ד מבואר היטב שמחמת שבקדושת המילה מילה מונח קדושת ארץ ישראל, ע"כ יכול האדם להרחיב את קדושת ארץ ישראל ולבנות "מקדשי מעט" בגולה מצד הברית המילה אע"פ שאין הבנין על אדמת ארץ ישראל.
והנה זה ודאי שאם נחרבו פקע הקדושה משום שכל הקדושה הוא רק מצד הבנין, ולא כמו ארץ ישראל שגם בשעה שגלו ישראל עדיין קדושתה עליה מחמת הברית מילה והכיבוש שעי"ז קדשו את עצם הקרקע. [ועי' משך חכמה במדבר פרק ז' פסוק א' וצע"ג.]

ונראה לענ"ד שמצוות השמיטה היא כנגד הקרבנות ומצוות היובל היא כנגד ברית המילה, שמצוות השמיטה שחלה ע"י ה' התברך והוי אפקעתא דמלכא, זה מצד הקדושה העצמית של ארץ ישראל וכמו הקרבנות שהם דווקא בארץ ישראל מצד סגולתה וקדושתה העצמית של ארץ ישראל. ומצוות היובל שחלה ע"י הב"ד [מצד הערבות של כל אחד ואחד מישראל על חבירו] זה כעין קדושת ברית המילה שחלה ע"י מעשה האדם, וזהו כנגד קדושת ארץ ישראל שחלה ע"י כיבוש של עם ישראל. ודו"ק. [ואכן בזה שכל עם ישראל חתומים באות ברית קודש זה מאחד אותם להיות ציבור אחד.]




ענף ג' מלחמת יריחו.

כאשר עם ישראל נכנס לכבוש את ארץ ישראל התחיל להילחם בעיר יריחו שהייתה מוקפת חומה והיה לה חשיבות וכמו שכתב רש"י [יהושע פרק ב' פסוק א'] ראו את הארץ ואת יריחו והלא יריחו בכלל הייתה ולמה יצאת, אלא שהייתה קשה כנגד כולם לפי שהייתה יושבת על ספר.
וכאשר עם ישראל בא לכבוש את יריחו שהייתה מוקפת חומה בצורה, ציווה הקב"ה [שם פרק ו' פסוק ב' ג'] לסבוב את העיר, ששה ימים סיבוב אחד וביום השביעי שהיה שבת שבעה סיבובים והכהנים יתקעו בשופרות היובלים.

ונראה לענ"ד לבאר ע"פ מה שפירשנו שעם ישראל גלה מארצו לבבל מחמת שלא שמרו שמיטה ויובל, א"כ בשעה שעם ישראל כובש את ארץ ישראל ורוצה לזכות בה הוא צריך לעשות מעשים שהם כעין "שמיטה ויובל", כלומר הוא גם צריך לכבוש את ארץ ישראל כהוראת השמיטה, והוא גם צריך לכבוש את האומות היושבות בה ושלא יהיה משועבד להם כהוראת היובל. [וכמו שפירשנו בענף א' בהקדמה.]

[ועוד יש להוסיף דקדוק יפה שהמעיין יראה שכתב רש"י [יהושע פרק ז' פסוק כ"א] אדרת שנער, תרגומו איטלא דבבלי, שכל מלך שלא קנה לו פלטרין בארץ ישראל לא נתקררה דעתו במלכותו שנאמר ואתן לך ארץ חמדת צבי צבאות גוים, והיה למלך בבל פלטרין ביריחו וכשהיה בא לכאן לובש אותם. וע"ע בפירוש הגר"א שמואל א' פרק ב' פסוק ה'.
מבואר שיריחו הייתה שייכת למלך בבל, ואם מחמת שלא שמרו שמיטה ויובל גלו לבבל א"כ מסתבר שכדי לכבוש את בבל של ארץ ישראל דהיינו יריחו צריך בדווקא לשמור שמיטה ויובל.]

ונראה שכנגד שמיטה הוא מש"כ המלבי"ם [יהושע פרק ו' פסוק ט"ו] וז"ל שבעה כהנים ושבעה שופרות ושבעה ימים ושבעה הקפות, היה בכוונה אל מספר השביעי שהוא קודש. עכ"ד. [וכ"כ שם הרלב"ג] וכן יש להוסיף שיצאו להילחם דווקא ביום שבת קודש.

וכנגד היובל עם ישראל תקע בשופרים היובלים כדי שתשקע החומה וכמו שביובל תוקעים כך גם במלחמת יריחו תקעו והכל להורות להורות על הכבישה והחירות, ועוד נראה לענ"ד ע"פ מה שפירשנו שבתי ערי חומה אינם צריכים ליובל מצד עצם קדושתם כך גם עיר יריחו שהפילו את חומתה בנס יש לה קדושת החומה שהיא כעין היובל אפילו שאין לה עתה החומה שמעשה הכבישה הניסי להפלת החומה קידש כ"כ את העיר וכמו שיבואר לקמן.


והנה שני איסורים גזר יהושע בכיבוש יריחו. שאחד הוא כנגד השמיטה והשני הוא כנגד היובל.


איסור א' כנגד שמיטה: כתוב [יהושע פרק ו' פסוק י"ז] והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'.
ואמרינן בגמ' בסנהדרין [מ"ד.] שיהושע עשה את העיר חרם, וכתב רש"י וז"ל והיתה העיר חרם, הקדש כי היום שבת קדש, וראוי להיות קודש שלל הנשלל בו. [ועי' מרגליות הים מס' סנהדרין דף צ"ד: אות כ' שהביא שכל מקום שהיה המלחמה בצורה ניסית השלל היה אסור, ואכמ"ל.]

נמצא שהקדשת כל רכוש העיר הוא מדין שבת וכבר ביארנו שהשמיטה היא כעין שבת ששניהם באים להורות שכל רכושו של האדם שייכים לה'. [והנה עכן שמעל בחרם נסקל וכתב רש"י יהושע פרק ז' פסוק כ"ה, משום שחילל שבת שעבר על איסור הוצאה בשבת שהוציא את האדרת שנער, אך מהכתובים נראה שעיקר עונשו הוא על מה שמעל בחרם, ונראה ליישב שמכיון שעיקר החרם של העיר בא מצד קדושת השבת ע"כ בזה שנסקל על מה שחילל שבת מונח בזה גם עונש על מה שמעל בחרם שנאסר מחמת קדושת השבת. ודו"ק.]



איסור ב' כנגד יובל: כתוב [יהושע פרק ו' פסוק כ"ו] וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה.

יהושע הוסיף להטיל ארור על מי שיבנה את העיר יריחו, ואכן במלכים א' פרק ט"ז פסוק ל"ד כתיב "בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחה באבירם בכורו יסדה [ובשגיב] ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון". מבואר שנתקיימה הארור של יהושע בן נון על חיאל בית האלי שבנה את יריחו. וזה איסור על עצם האדמה של העיר שאסור לבנותה כעין יובל שמקדש את עצם הקרקע שמחזיר אותה לשורשה ולבעליה.

וכתב הרד"ק וז"ל והחכם הגדול רבינו משה בן מימון ז"ל [מורה נבוכים פרק נ'] פירש הטעם להיות המופת קיים שנפלה חומת עיר יריחו תחתיה כי כל מי שיראה החומה שוקעת בארץ יתבאר לו שאין זה תכונת בנין נהרס כך אלא נשתקע במופת. עכ"ד.

וצע"ג טעמו של רבינו הרמב"ם שלפי דבריו סגי בזה שהיה יהושע אוסר את בנית החומה בלבד ולמה הוסיף לאסור גם את בניית העיר.
ונראה לענ"ד שבאמת עיקר האיסור בבניית העיר יריחו היא מצד מה שנכבשה בדרך נס ע"י תקיעת שופרות היובלים שהפילו את החומה, ומחמת זה העיר התקדשה לשמים כ"כ שבהפלת החומה נחשב כאילו העיר מוקפת חומה ועוד יותר מזה, עד שאסור לכל אדם לבנותה, וא"כ איסור בנייתה מורה שכבישתה הייתה בדרך נס דהיינו ששקעה החומה ע"י השופרות.

ויש להביא לזה ראיה ממש"כ הראב"ד במסכת תמיד דף ל': במשנה מיריחו היו שומעין קול שער גדול שנפתח וכו' מיריחו היו שומעין קול השיר, מיריחו היו שומעין קול שופר, וז"ל מורי הרב החסיד ז"ל אמר דכל הנך דקתני שהיו נשמעין מיריחו מעשה ניסים היו ודוקא ביריחו היה נשמע ולא בשאר צדדים מפני שיריחו היתה כמו ירושלים מפני שהיא הייתה תחילת כיבוש ארץ ישראל וכמו דתרומת דגן צריך לתרום כן נתרמה ארץ ישראל עצמה ובשביל כך החרימה יהושע להיות קודש, לפיכך היא כמו ירושלים והיו נשמעין בה כל הנך דקתני כדי שירגישו בני אדם שביריחו יש כמו כן קצת קדושה כמו בירושלים וכו' אבל כח שום אדם לא היה לשמוע קולו ביריחו אלא שנס היה והאי דלא קחשיב להו בכלל ניסים הנעשים בבית המקדש משום דמילי אבראי כמו קול יריחו לא קא חשיב. [וע"ע מרגליות הים סנהדרין קי"ג. אות ט"ו]

[ולענ"ד נראה השתא לחדש שאע"פ שלא היה ליריחו חומה היא נתקדשה כמו שכאילו יש לה חומה ולכן מצורעים משתלחים ממנה, וכן מצוותה לקראות את המגילה בט"ו אדר כמוקפין ולא כפרזים. וכן נוהג בית המנוגע, וצ"ע.]

ועתה אפשר להבין מדוע גזר יהושע שמי שיבנה את יריחו ימותו בניו, מכיון שקדושת היובל זה להראות את האחדות והדאגה שיש בין המשפחה ובין איש לאחיו וכמו שפירשנו לעיל גבי גרעון כסף, והבונה את יריחו מתנגד לקדושה הזאת ע"כ מאבד את האישים הכי קרובים אליו והכי ערבים עליו דהיינו בניו.

והנה כתב ה"משך חכמה" [דברים פרק י"ג פסוק י"ז] לחדש וז"ל ודע דבירושלמי סוף ברכות חשיב שלושה דברים שהסכימו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה חרמה של יריחו וכו' ונראה דאמר יהושע "ארור האיש" ודייק האיש ולא הציבור, פירוש שאם הצבור כל ישראל אינם בכלל זה וכו' ואולי היו מותרים לעשות כן. מבואר שציבור יכולים לבנות את העיר. וצ"ע.

ולפי"ד מיושב היטב שהרי קדושת יובל היא להורות על חירות היחיד ואחדות וערבות הציבור, וע"כ אם בונים הציבור אין זה פוגם בקדושתה של העיר יריחו. ודו"ק.
ולענ"ד נראה שאמנם לציבור מותר לבנות את העיר אבל ודאי שאסור להם חומה משום שמשכח את עצם הנס ששקעה החומה, ולכן הדגיש רבינו הרמב"ם את איסור החומה דווקא. ודו"ק.

[והנה בספר מרגליות הים סנהדרין דף קי"ג. אות י"ב שהביא להקשות מספר "פרי תבואה" שמצינו אח"כ שבנו את יריחו, ולפי המשך חכמה הנ"ל מיושב היטב משום שבנו אותה הציבור, משא"כ חיאל בית האלי בנה כיחידי ולא כחלק מהציבור ולכן מתו רק בניו כי לא היו איתו עוד בונים. ודו"ק]




ענף ד' מעילתו של עכן ועונשו, וכל ישראל ערבין זה לזה.

יהושע פרק ז' פסוק א' וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם ויחר אף ה' בבני ישראל.
ועם ישראל אחרי מלחמת יריחו יוצא לילחם בעי ומפסיד דכתיב [שם פסוק ה'] ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש וירדפום לפני השער עד השברים ויכום במורד וימס לבב העם ויהי למים.

ומבואר בגמרא בסנהדרין דף מ"ג: שהטעם שנענשו כולם זה מחמת שיש ערבות בעם ישראל וע"כ כאשר אחד חוטא כל עם ישראל נענש. וכתב האבני נזר [או"ח סימן שי"ד] מעלת ארץ ישראל כי שטח אדמתה היא המצרפת על ישראלי שעליה לאחד ונחשבים כגוף מאוחד ועל כן משנכנסו לתוכה נעשו ערבים זה לזה. עכ"ד.
ונראה לענ"ד שכל מה שאמרינן שעם ישראל נענש זה דווקא דברים ששייכים לכל כלל ישראל אבל בודאי שלאיש הפרטי לא מגיע שום נזק מחטא של חבירו. וצ"ע.



אכתוב בעז"ה כמה ביאורים וחידושים בסוגיה הזאת.


א. ויש לעיין מדוע רק אחר שיצאו לילחם והפסידו ה' גילה ליהושע שמשהו מעל בחרם ולא לפני כן הרי אם היה מגלה לפני זה עם ישראל היה יוצא לילחם למלחמה והיה נוצח.
ועי' ברד"ק [שם פרק ו' פסוק י"ח] וז"ל שמרו עצמכם ושמרו איש את אחיו ומפני זה אמר חטא ישראל מפני שלא נתנו עיניהם שלא יקח אדם משלל העיר דבר.
נמצא שכבר בשעה שיצאו לילחם לא היו ערבים זה לזה ולכן בא העונש, וכאשר יצאו לילחם בעי כאשר אינם ערבים זה לזה ונפלו והפסידו זה בא להם מחמת שיצאו למלחמה על העי כאשר אינם ערבים זה לזה ולא רק מצד המעל בחרם של יריחו.


ב. וכתב הנצי"ב [בחיבורו על שיר השירים מטיב השיר פרק ד' פסוק א'] ועיקר עונש עכן בשריפה היה משום שהיה שעת מלחמה ונחשב כרודף את הציבור עכ"ד. ונראה לי פשוט שאין כוונת הנצי"ב לומר שהיה לעכן דין רודף, שהרי רודף בשעה שמפסיק לרדוף כבר אסור להורגו וא"כ מדוע הרגו אותו כאן כבר בשעה שהפסיק לרדוף.
אלא כוונת הנצי"ב שעכן לא נענש מצד מה שמעל בחרם גרידא שהוי איסור בין אדם למקום אלא עיקר העונש מצד מה שבעבירה שלו הוא מזיק לציבור וכמו שקרה אח"כ במלחמה בעי שנפלו כשלושים ושש איש. [ואפשר בדרך המליצה לומר שעכן ר"ת עבד כנעני, והטעם הוא שהרי עבד עברי יש לו קשר וערבות לכלל ישראל ולכן יוצא ביובל וכמש"כ, משא"כ עבד כנעני אין לו שום שייכות, וכאן שעכן פגם בערבות שלו עם כלל ישראל היה בו בבחינת מה עבד כנעני אך לא לגמרי וכמו שנכתוב לקמן סעיף ג'.]
ולפי"ז נראה לבאר שכאן בסקילה של עכן היה דין מחודש כדכתב [שם פרק ז' פסוק כ"ה] ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה וירגמו אתו כל ישראל אבן וישרפו אתם באש ויסקלו אתם באבנים.

מבואר שכל ישראל סקל אותו באבנים, ואמרינן בגמ' בסנהדרין מ"ד. אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כתיב ויקח יהושע את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב ואת בניו ואת בנותיו ואת שורו ואת חמורו ואת צאנו ואת אהלו ואת כל אשר לו. אם הוא חטא בניו ובנותיו מה חטאו אמר ליה ולטיעמיך אם הוא חטא כל ישראל מה חטאו דכתיב וכל ישראל עמו אלא לרדותן ה"נ לרדותן.

ונראה פירוש הגמרא שכדי שעם ישראל יכיר שחלק מחטאו הוא מה שעבר עבירה ולא נזהר על מה שכל כלל ישראל יכולים לנזק מזה וע"כ כל כלל ישראל תובע את עונשו ורוגם אותו, וכמו שהוא לא נזהר על אחיו מכלל ישראל ע"כ ממיתים את קרוביו בניו ובנותיו מדה כנגד מדה. ודו"ק.


ג. אמר ה' ליהושע [פרק ז' פסוק י"א] חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר ציויתי אותם.
ואמרינן בגמ' סנהדרין מ"ד. אמר רבי אבא בר זבדא אע"פ שחטא ישראל הוא אמר ר' אבא היינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה.
ונראה לענ"ד הביאור על פי מש"כ רש"י [שם פסוק כ'] ויען עכן ראה בני יהודה נאספים למלחמה אמר מוטב שאמות אני לבדי ואל יהרגו כמה אלפים מישראל.
נמצא שאמנם עיקר חטאו של עכן הוא על מה שלא חשש שיבוא נזק לכלל ישראל, אבל גם בחיסרון הזה עצמו אין זה חיסרון גמור שהרי עתה שרואה שעומדת לפרוץ מלחמה בין שבט יהודה לשאר השבטים הוא מוכן להודות והעיקר שלא יבוא נזק לכלל ישראל, כלומר יהודי בחטא עצמו שהוא חוטא אינו חטא לגמרי וזה מה שאומרת הגמרא אע"פ שחטא עדיין ישראל הוא.

ולענ"ד נראה שדווקא אמרינן שאע"פ שחטא ישראל הוא, והוא כדוגמת החלבנה שמתבטלת בריח הטוב של שאר סממנים, אך זה דווקא אם עכ"פ החלבנה עומדת בין ההדסים כלומר יש לה דאגה ואחריות לכלל ישראל, אבל אם החלבנה מקיימת מצוות כל דהו אבל לא איכפת לה מכלל ישראל כבר לא נחשבת שעומדת בין ההדסים ולא נחשבת ישראל.
ולפי"ז נבין היטב מדוע ריקנים שבישראל נמשלו דווקא לרימון, שהרימון הוא כלל עם הרבה פרטים כדוגמת עם ישראל והריקנים עכ"פ הם משייכים את עצמם אל הכלל שמכיל פרטים ובזה סגי כדי שיקראו בשם ישראל. ודו"ק.

וכתב המשך חכמה [בראשית פרק כ"ז פסוק כ"ז] וירח את ריח בגדיו, וכו' לכן רק בהריחו ריח בגדיו שזה נגד הקטורת, שאין קטורת בבמה קטנה, לכן אמר ריח בני כריח שדה, וכו' זה בית המקדש שקראו יצחק שדה.
ואכן אמרינן בגמרא ביומא דף ל"ט: עזים שביריחו היו מתעטשות מריח קטורת נשים שביריחו אינם צריכות להתבשם מריח קטורת. [ואולי לכן יריחו נקראת כך משורש ריח.]
ונראה מהנ"ל וכן ממה שהבאנו לעיל מפירוש הראב"ד על מסכת תמיד בקדושת יריחו, שהיה ליריחו קדושה מיוחדת וע"כ היה מגיע ריח קטורת והיה לה קדושה כעין בית המקדש בחינת שדה, ואכן גם עכן שמעל החרם התגלה כמה שיש לו מהאחריות וערבות על כלל ישראל. וצ"ע.


ד. והנה במלחמה בעי נפלו רובה של סנהדרין כשלושים וששה איש, ויש לעיין מדוע דווקא המספר הזה.
ונראה דהנה המעיין בריש מסכת סנהדרין רואה שעיקר הסנהדרין אינו עונש ליחידים אלא הוא פוסק לכלל עם ישראל כמו האם לצאת למלחמה וכדו', וע"כ שלסנהדרין היה בלבם הרבה אחריות וערבות על כלל ישראל ולכן נראה לענ"ד שגם החרם שעשה יהושע גם אם הוא עשה זאת כיחידי ולא עם סנהדרין, עכ"פ זה כעין סנהדרין מכיון שזה גזירה על כל כלל ישראל, ולכן בזה שמעל בחרם והיה "חסר בערבות הם מצד עכן והן מצד עם ישראל" וכמו שפירשנו ע"כ נפלו רובה של סנהדרין, שהם מסמלים את הערבות שיש לכלל ישראל כל אחד על חבירו. ודו"ק.



ענף ה' כוחה של קביעות

והנה בענפים הנ"ל ביארנו שבאדם קבוע קדושה מצד נפשו ואדמתו, אך צריך שיידע האדם שהוא יכול להוסיף בקדושתו העצמית ע"י עבודת ה' ובתנאי שיהיה בקביעות. וכמו שכתב בספר "רוח חיים" [פרק ה' משנה ה'] עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, ידוע כי כל ענין הבית מקדש רומז לדברים עליונים והכל תיקון גדול לכלל ישראל ולכבוש הדרך לפניהם להורתם דרך אשר יוכלו להתגבר על הרע וכו' וכן לא נצחה הרוח את עמוד עשן [שעלה מן הקטורת], כי אם ילמד האדם בקביעות בודאי לא יועיל נגדו שום תחבולות היצר שנקרא רוח הטומאה לבטלו מקביעות למודו, כמו שלא נצחה הרוח את עמוד העשן שהיה מתמר ועולה כן יהיה צדיק כתמר. עכ"ד.

נכתב בעזרת אבינו שבשמים

בברכת חג שמח,

ושנזכה לקבל את התורה באמירת "נעשה ונשמע", ונזכה לחירות מכל שיעבוד ולהיות עבדי ה' כענין היובל, ויקויים בנו "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ המצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".
נערך לאחרונה על ידי יזל מדליו ב ב' מאי 14, 2018 4:47 pm, נערך 4 פעמים בסך הכל.

חזור אל “מקרא ותרגום”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 3 אורחים