גלגוליו ותיקונו של צלפחד / ליקוט

[נוטר הכרמים]

[א] איתא בשבת (קנ, ב), תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. ונעשה לו נס, ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

והנה החתם סופר בחידושיו והרחיד"א בספר פתח עינים ובספר שבת של מי הביאו שבס' הגלגולים מהאריז"ל איתא שהי' גלגול מקושש ובא לתקן חטאו ומקושש זה צלפחד ע"כ צלף ח"ד. והחת"ס מסיים בזה, 'והוא פלא'.

ובספר סדר הדורות (ב' אלפים קפ"ח) מביא מספר גלגולי נשמות דבר פלא שאותו אדם שרכב על סוס בשבת וסקלוהו כדי לעשות סייג לתורה, כדאיתא ביבמות (צ' ע"ב), גם הוא הי' גלגול המקושש. [ועולה יפה בקנה אחד עם שיטת מ"ד דמקושש לשם שמים נתכוין].

ובספר מכלול יופי על קהלת (יב, ה) מביא דבר נפלא וז"ל, ושמעתי מהמקובל האלקי שארי מוהר"ר יחיאל לוריא שבא מצפת תוב"ב שמקושש עצים היה חטאו שהיה מדבר דברי חול בשבת, והוא היה נזהר שלא היה מדבר שום דברי חול בשבת זולת דברי תורה, ע"כ שמעתי. ונראה לי שזה נרמז באומרו מקושש עצים ביום השבת שהיה מקושש ועוסק בדברי חול שהם מן הקליפה מקום שהיה לו לדבר עצים היינו דברי תורה כדכתיב עץ חיים היא וגו' וקש היא הקליפה וכו', ומי שיש בידו למחות ימחה ואשרי לו. עכ"ד.

[והשווה לזה לשון הזוה"ק (פרשת קרח דף קעו עמוד ב), ת"ח לית עלמא קאים אלא על שלום כד ברא קודשא בריך הוא עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי וכדין אתקיים עלמא ומאן דפליג עליה יתאביד מעלמא, צלפחד פליג על שבת דהוה מקושש עצים ומאן אינון עצים אינון אילנין אחרנין (קנז א) כדאמרן ואינון מלין (ס"א אילנין) דחול וחול בקדש לא שרייא (מכאן ולהלאה מלי דחול בשבת אסיר ודאי) דפליג על שלמא דעלמא].

ולפי"ז מבואר היטב שאותו החסיד תיקן את חטאו של צלפחד שדיבר דבורי חול.


[ב] והנה איתא בביצה (כה, ב), ג' עזין הן וכו' וי"א אף צלף באילנות. וברש"י, לא ידעתי מהו עזות שלו.

ובקובץ כרם שלמה (שנה יא קו' א' עמ' ל) מובא בשם וכתב הג"ר ישכר בעריש דערשוויץ זצ"ל, וז"ל, וי"ל הכוונה עפ"י מה דאיתא במס' שבת (דף צ"ו ע"ב) ת"ר מקושש זה צלפחד וכו' דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' יהודה בן בתירא, עקיבא בין כך ובין כך עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק עיין שם. הרי דאינו נכון לפרסם כי צלפחד מקושש הי'. והנה איתא עוד במס' שבת ת"ר מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עלי' לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף עיין שם. ומטו בי' משמי' דהאריז"ל דאותו חסיד הי' גלגול של צלפחד, ובא לעולם שוב שנית לתקן עון חילול שבת מגלגול הקדום, וזהו שרמזו חכמז"ל בלשונם, ועלת"ה בו צל"ף, שהיתה עי"ז עליי' לנשמתו של צלפחד (אותיות צלף - חד), עכ"ד הק'. ולפי"ז מובן היטב מהו עזותו של אילן הצלף, כי על ידי הצלף נתוודע שצלפחד מקושש הי', ודו"ק.


[ג] ועוד הוסיפו טעם לשבח, דהנה איתא בהגהות יפה עינים בשבת שם, ומחכמי לבב קבלנו שהתנא ר' יהודה בר אלעאי היה גלגול צלפחד.

וזה מתאים עם מה דאיתא בב"ק (קג, ב) כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד - או ר' יהודה בן בבא, או ר' יהודה בר' אלעאי. וכ"כ בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות, והוא שאומרים עליו בתלמוד בסתם מעשה בחסיד אחד והוא שמו הידוע אצלם.

ומעתה יש לומר שפיר דהחסיד המובא כאן בגמ' בעובדא עם הצלף הוא ר"י ב"ר אלעאי.

ועוד הוסיפו בזה, דהנה במדרש אגדה איתא, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא מקושש חייב מיתה, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אין לו פשע בדבר זה, שמא היה בדעתו שלא ישכח את השבת ולשמור המצות שהוא יום השבת ואינו נושא תפילין עליו, לפי שאין חייבין בתפילין, ולא היה לו פשע שמא שכח שהוא שבת, אמר הקדוש ברוך הוא למשה כבר התרו בו, שנאמר וימצאו ואמרו לו שבת ולא שמע, ולכן מחוייב סקילה, וממה שאמרת שאינו לובש תפילין אני אצוה לבני במצות שחייב להתעטף בציצית בשבת, ואז יהא מזכיר מצות שבת, כמו שנאמר וזכרתם את כל מצות ה'.

ודברי המדרש הללו הובאו בכל פירושי בעלי התוס' בסו"פ שלח, ובפי' הרא"ש שם.

וראה עוד לשון הרמב"ן סו"פ שלח (טו, לא), ואח"כ צוה במצוות ציצית שיזכרו בו המצוות כולן ולא ישכחו את השבת או זולתה מן המצוות.

ובזה ביארו מנהגו המיוחד של ר"י בר אילעי, דאיתא בשבת (כה, ב), דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות.

וכיון שנתבאר לן דמצות ציצית היא היא המזכירה מצות שבת, מבואר היטב דר,י בן אלעאי שהיה גלגול צלפחד שחילל את השבת, תיקנו בכך שנתעטף בציצית כבר בערב שבת. [הגרי"ח סופר שליט"א במאמרו 'להתעטף בציצית בכניסת השבת', קובץ מבקשי תורה מו, תשס"ז, כב – כה].

ויעוי' בספר מקור חיים לבעל חוות יאיר (או"ח סי' כד ס"ק א) שחידש ע"פ דברי המדרש הנ"ל שיש לדקדק יותר במצות ציצית ביום שבת.


ויש להוסיף בביאור ההדגשה על העיטוף בטלית דייקא, דהנה איתא במדרש (בראשית רבה פרשת בראשית פרשה יא), ויברך אלהים את יום השביעי וגו'... רבי יצחק אמר ברכו במן, וקדשו במקושש וברכו בעטיפה.

וביארו הרב חיד"א בספר פני דוד וכן בספר אגרא דכלה לפי דברי המדרש הנ"ל שנתבאר שבזכות המקושש זכו לקבל מצות עיטוף בציצית. ועי' בספר בני יששכר מאמרי השבתות מאמר ג ברכת שבת].

וראה עוד בספר המנהגות לרבי אשר מלוניל (דף לז עמוד ב), גם מנהג (ל)כל ישראל יצא אדם בלא מנעלים ובלא טלית או בלא סרבל וגלימא ומשמע כי ל[זכור יום ה]שבת נהגו כן שלא ישכח יום השבת ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ועל זה חטא מקושש שלא נהג(ו) כמנהג הזה ויצא בלא טלית ולא היה עליו אות, ועל כן נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית דכתיב למען תזכרו וגו'.

וכן מובא בשמו בארחות חיים ח"א סי' תמה, ובכל בו סי' לא. וכן הוא בדרשות ר"י אבן שועיב כאן בשם מדרש 'כי המקושש יצא בלא ציצית ולא נזכר שהיא שבת, ולכן האדם צריך בשבת להתעטף בטלית או בסרבל או בגלימא'.

[דמשק]

ומעתה יש לומר שפיר דהחסיד המובא כאן בגמ' בעובדא עם הצלף הוא ר"י ב"ר אלעאי.

בבן יהוידע בשבת שם הביא מהאריז"ל שכתב בפי' דהיה ר"י בר אלעאי.
ובילקוט הגרשוני הביא מספר אור הצבי ד'רבי יהודא בר אלעאי' בגי' 'צלפחד בן חפר'.

[אחד מעיר]

מעניין למדיי
בעוד לפי פשוטו של מקרא הוא לא זכה להוליד בנים
ולא זכה להשיא את בנותיו בחייו
ותו לא
הרי נדרשים בו החל מחז"ל תלי תלים של דרשות

[עושה חדשות]

הובא כאן פעם בהקשר אחר, מדברי הגרש"ד שליט"א.

צלפחד.png (38.39 KiB) נצפה 4963 פעמים

[החושב]

מעניין למדיי
בעוד לפי פשוטו של מקרא הוא לא זכה להוליד בנים
ולא זכה להשיא את בנותיו בחייו
ותו לא
הרי נדרשים בו החל מחז"ל תלי תלים של דרשות

דעה מעניינת בענין זה

ספר האשכול (אלבק) הלכות ספר תורה דף ס עמוד א
ואמר מר [רב] שרירא הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה אומדנא נינהו, ויש מהן שהוא כך, כגון דברי [ר'] יהודה בענין וזאת ליהודה שאמר ששמעון מוכלל עם יהודה, שהרי מצינו חלקו ביהושע בתוך נחלת יהודה, והרבה יש שאינו כן, כגון מה שאמר ר' עקיבא דמקושש היינו צלפחד ...

[יוסף חיים אוהב ציון]

זהר ח"ג דף קע"ו
"צלפחד פליג על שבת, דהוה מקושש עצים, ומאן אינון עצים, אינון אילנין אחרנין כדאמרן, ואינון מלין (ס"א אילנין) דחול, וחול בקדש לא שרייא, מכאן ולהלאה מלי דחול בשבת אסיר, ודאי דפליג על שלמא דעלמא"
האם אכן זה הביאור בדברי הזוה"ק?

[דורש טוב לעמו]

זהר ח"ג דף קע"ו
"צלפחד פליג על שבת, דהוה מקושש עצים, ומאן אינון עצים, אינון אילנין אחרנין כדאמרן, ואינון מלין (ס"א אילנין) דחול, וחול בקדש לא שרייא, מכאן ולהלאה מלי דחול בשבת אסיר, ודאי דפליג על שלמא דעלמא"
האם אכן זה הביאור בדברי הזוה"ק?

בשבת צו: מבואר אחרת, שנענש על כך שהיה מקושש כפשוטו.

[יוסף חיים אוהב ציון]

ידעתי, השאלה מה כונת הזהר.

[דורש טוב לעמו]

ידעתי השאלה מה כונת הזהר.

כ"כ הרב אשלג בפירושו: צלפחד חלק על השבת שהיה מקושש עצים, ומי הם העצים? אלו הם אילנות אחרות של הע' שרים כמו שאמרנו כנ"ל שלח אות י ב ואלו הם דברי חול וחול אינו שורה בקודש, ונמצא שחלק על שלום העולם שהוא שבת שעירב חול בשבת.

משמע מכאן שלא על דיבור חול נענש... אלא ביאור עמוק על המלאכה שעשה.

[לבי במערב]

נכב"ב.

[יוסף חיים אוהב ציון]

גירסת השפתי כהן בזהר
"ובזוהר (ח"ג קנ"ז.) אמר רבי חייא כתיב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. מאן עצים הכא ומאן הוא דא אלא צלפחד, והוה דייק על אלין אילנין מנייהו רב על אחרא ולא חשש ליקרא דמאריה ואחלף שבת לשבת, הדא הוא דכתיב כי בחטאו מת, בחטא ו' מת, ורזא דכולא ודאי מקושש עצים, ובגין כך הוה דיניה סתים ולא אתפרש דיניה כדינין אחרנין בגין דמלה דא בעי בחשאי וסתים ולא גליא, ועל דא לא איתמר באתגליא וקודשא בריך הוא עביד יקר ליקריה, עד כאן."

[יוסף חיים אוהב ציון]

[א] איתא בשבת (קנ, ב), תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. ונעשה לו נס, ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

והנה החתם סופר בחידושיו והרחיד"א בספר פתח עינים ובספר שבת של מי הביאו שבס' הגלגולים מהאריז"ל איתא שהי' גלגול מקושש ובא לתקן חטאו ומקושש זה צלפחד ע"כ צלף ח"ד. והחת"ס מסיים בזה, 'והוא פלא'.

ובספר סדר הדורות (ב' אלפים קפ"ח) מביא מספר גלגולי נשמות דבר פלא שאותו אדם שרכב על סוס בשבת וסקלוהו כדי לעשות סייג לתורה, כדאיתא ביבמות (צ' ע"ב), גם הוא הי' גלגול המקושש. [ועולה יפה בקנה אחד עם שיטת מ"ד דמקושש לשם שמים נתכוין].

ובספר מכלול יופי על קהלת (יב, ה) מביא דבר נפלא וז"ל, ושמעתי מהמקובל האלקי שארי מוהר"ר יחיאל לוריא שבא מצפת תוב"ב שמקושש עצים היה חטאו שהיה מדבר דברי חול בשבת, והוא היה נזהר שלא היה מדבר שום דברי חול בשבת זולת דברי תורה, ע"כ שמעתי. ונראה לי שזה נרמז באומרו מקושש עצים ביום השבת שהיה מקושש ועוסק בדברי חול שהם מן הקליפה מקום שהיה לו לדבר עצים היינו דברי תורה כדכתיב עץ חיים היא וגו' וקש היא הקליפה וכו', ומי שיש בידו למחות ימחה ואשרי לו. עכ"ד.

[והשווה לזה לשון הזוה"ק (פרשת קרח דף קעו עמוד ב), ת"ח לית עלמא קאים אלא על שלום כד ברא קודשא בריך הוא עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי וכדין אתקיים עלמא ומאן דפליג עליה יתאביד מעלמא, צלפחד פליג על שבת דהוה מקושש עצים ומאן אינון עצים אינון אילנין אחרנין (קנז א) כדאמרן ואינון מלין (ס"א אילנין) דחול וחול בקדש לא שרייא (מכאן ולהלאה מלי דחול בשבת אסיר ודאי) דפליג על שלמא דעלמא].

ולפי"ז מבואר היטב שאותו החסיד תיקן את חטאו של צלפחד שדיבר דבורי חול.


[ב] והנה איתא בביצה (כה, ב), ג' עזין הן וכו' וי"א אף צלף באילנות. וברש"י, לא ידעתי מהו עזות שלו.

ובקובץ כרם שלמה (שנה יא קו' א' עמ' ל) מובא בשם וכתב הג"ר ישכר בעריש דערשוויץ זצ"ל, וז"ל, וי"ל הכוונה עפ"י מה דאיתא במס' שבת (דף צ"ו ע"ב) ת"ר מקושש זה צלפחד וכו' דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' יהודה בן בתירא, עקיבא בין כך ובין כך עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק עיין שם. הרי דאינו נכון לפרסם כי צלפחד מקושש הי'. והנה איתא עוד במס' שבת ת"ר מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עלי' לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף עיין שם. ומטו בי' משמי' דהאריז"ל דאותו חסיד הי' גלגול של צלפחד, ובא לעולם שוב שנית לתקן עון חילול שבת מגלגול הקדום, וזהו שרמזו חכמז"ל בלשונם, ועלת"ה בו צל"ף, שהיתה עי"ז עליי' לנשמתו של צלפחד (אותיות צלף - חד), עכ"ד הק'. ולפי"ז מובן היטב מהו עזותו של אילן הצלף, כי על ידי הצלף נתוודע שצלפחד מקושש הי', ודו"ק.


[ג] ועוד הוסיפו טעם לשבח, דהנה איתא בהגהות יפה עינים בשבת שם, ומחכמי לבב קבלנו שהתנא ר' יהודה בר אלעאי היה גלגול צלפחד.

וזה מתאים עם מה דאיתא בב"ק (קג, ב) כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד - או ר' יהודה בן בבא, או ר' יהודה בר' אלעאי. וכ"כ בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות, והוא שאומרים עליו בתלמוד בסתם מעשה בחסיד אחד והוא שמו הידוע אצלם.

ומעתה יש לומר שפיר דהחסיד המובא כאן בגמ' בעובדא עם הצלף הוא ר"י ב"ר אלעאי.

ועוד הוסיפו בזה, דהנה במדרש אגדה איתא, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא מקושש חייב מיתה, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אין לו פשע בדבר זה, שמא היה בדעתו שלא ישכח את השבת ולשמור המצות שהוא יום השבת ואינו נושא תפילין עליו, לפי שאין חייבין בתפילין, ולא היה לו פשע שמא שכח שהוא שבת, אמר הקדוש ברוך הוא למשה כבר התרו בו, שנאמר וימצאו ואמרו לו שבת ולא שמע, ולכן מחוייב סקילה, וממה שאמרת שאינו לובש תפילין אני אצוה לבני במצות שחייב להתעטף בציצית בשבת, ואז יהא מזכיר מצות שבת, כמו שנאמר וזכרתם את כל מצות ה'.

ודברי המדרש הללו הובאו בכל פירושי בעלי התוס' בסו"פ שלח, ובפי' הרא"ש שם.

וראה עוד לשון הרמב"ן סו"פ שלח (טו, לא), ואח"כ צוה במצוות ציצית שיזכרו בו המצוות כולן ולא ישכחו את השבת או זולתה מן המצוות.

ובזה ביארו מנהגו המיוחד של ר"י בר אילעי, דאיתא בשבת (כה, ב), דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות.

וכיון שנתבאר לן דמצות ציצית היא היא המזכירה מצות שבת, מבואר היטב דר,י בן אלעאי שהיה גלגול צלפחד שחילל את השבת, תיקנו בכך שנתעטף בציצית כבר בערב שבת. [הגרי"ח סופר שליט"א במאמרו 'להתעטף בציצית בכניסת השבת', קובץ מבקשי תורה מו, תשס"ז, כב – כה].

ויעוי' בספר מקור חיים לבעל חוות יאיר (או"ח סי' כד ס"ק א) שחידש ע"פ דברי המדרש הנ"ל שיש לדקדק יותר במצות ציצית ביום שבת.


ויש להוסיף בביאור ההדגשה על העיטוף בטלית דייקא, דהנה איתא במדרש (בראשית רבה פרשת בראשית פרשה יא), ויברך אלהים את יום השביעי וגו'... רבי יצחק אמר ברכו במן, וקדשו במקושש וברכו בעטיפה.

וביארו הרב חיד"א בספר פני דוד וכן בספר אגרא דכלה לפי דברי המדרש הנ"ל שנתבאר שבזכות המקושש זכו לקבל מצות עיטוף בציצית. ועי' בספר בני יששכר מאמרי השבתות מאמר ג ברכת שבת].

וראה עוד בספר המנהגות לרבי אשר מלוניל (דף לז עמוד ב), גם מנהג (ל)כל ישראל יצא אדם בלא מנעלים ובלא טלית או בלא סרבל וגלימא ומשמע כי ל[זכור יום ה]שבת נהגו כן שלא ישכח יום השבת ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ועל זה חטא מקושש שלא נהג(ו) כמנהג הזה ויצא בלא טלית ולא היה עליו אות, ועל כן נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית דכתיב למען תזכרו וגו'.

וכן מובא בשמו בארחות חיים ח"א סי' תמה, ובכל בו סי' לא. וכן הוא בדרשות ר"י אבן שועיב כאן בשם מדרש 'כי המקושש יצא בלא ציצית ולא נזכר שהיא שבת, ולכן האדם צריך בשבת להתעטף בטלית או בסרבל או בגלימא'.

עיין להגריח"ס שליט"א במגיד דבריו ליעקב פרשת כי תשא סימן ג'

[לייטנר]

[ב] והנה איתא בביצה (כה, ב), ג' עזין הן וכו' וי"א אף צלף באילנות. וברש"י, לא ידעתי מהו עזות שלו.

אף צלף באילנות - צלף

"תנא דבי ר' ישמעאל: מימינו אש דת למו. אמר הקב"ה: ראויין הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי: דתיהם של אלו אש שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: ג' עזין הן, ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, וי"א אף עז בבהמה דקה, וי"א אף צלף באילנות" (ביצה, כה ע"ב).

שם עברי: צלף קוצני שם באנגלית: Caper שם מדעי: .Capparis spinosa L

שמות נרדפים במקורות: אביונה, קפריסין, נצפה, פרחא, ביטיתא


נושא מרכזי: מהי העזות של הצלף?

כאשר עמד רש"י בפני הצורך לפרש מהי עזות הצלף נאלץ לכתוב: "צלף באילנות - לא ידעתי מהו עזות שלו". ייתכן ובמקום מושבו בצפון צרפת לא הכיר את הצלף שתפוצתו מוגבלת לאגן הים התיכון. בתוס' יש נסיון לפירוש: "וצלף באילנות - פרש"י ולא ידענא מאי עזותיה. ופירש בתוספתא משום דעושה ג' פירות עלין אביונות וקפריסין ועוד שטוען פירות בכל יום מה שאין כן בשאר אילנות. ועוד פירש ר"י: דעזותו הוי ממה ששורין ביין מן הקפריסין שהיא עזה, כדאמר בפטום הקטרת: יין קפריסין למה הוא בא ששורין בו הצפורן כדי שתהא עזה, ולא כפרש"י שפירש בכריתות (דף ו.) שהוא יין הבא ממקום קפרס".

על מנת להדרש לשאלה זו נראה לי שיש מקום להשוות את "כל העזין" זה לזה משום שהכללתם יחד רומזת על תכונה כלשהי המשותפת לכולם. מתוך פירוש רש"י במקום ניתן להסיק מהי עזות זו: "שהן עזים - ונתנה להם תורה שיעסקו בה, והיא מתשת כחם ומכנעת לבם. דתיהן של אלו - מנהגם של אלו אש, שהם עזים כאש ... עזים - קשים להנצח, אנדרי"ש בלעז". יש בפירושו כדי ללמד שלדעתו העזות קשורה לתכונות אופי כלשהן ואולי משום כך לא נטה לפירוש התוס' המייחס את העזות לפוריות או לנתינת טעם ביין.

ייתכן וכוונת המדרש שונה והעזות היא במובן של "עקשנות", "נחישות", "חוצפה" או "פריצה מחוץ לגדרות" (בלשון בני הנוער: "לא עושה חשבון לאף אחד"). העז מפורסמת בכך שהיא פורצת גדרות ומזיקה לגידולים בגינות ובשדות וקשה מאד להתגונן מפניה. אין היא מתייגעת ומנסה את מזלה פעם אחר פעם עד שהיא מוצאת פירצה בגדר השדה. ראה בהרחבה במאמר: "רועה שאמרו, אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה". כך גם הכלב משוטט ללא הרף בחצירות זרים "בלי בושה" ולא בוחל בשום שיטה על מנת להשיג את מזונו. בישעיהו (נ"ו י"א) אומר הנביא: והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה וכו'". מפרש הרד"ק במקום: "והכלבים - ואם תאמר הכלבים האלה לא יאכילום בעליהם, לפיכך לא ישמרו הצאן, הנה הם אוכלים אבל אינם שבעים כי עזי נפש הם נפשם המתאוה היא עזה וחזקה ולא תשבע וכו'". גם לתרנגול יש נוכחות בולטת בחצר בקירקוריו וניקוריו. החל מעלות השחר הוא מכריז על נוכחותו בקולי קולות. אין ספק שתכונת ה"עזות" איננה ביטוי המתאר כוח פיסי בלבד משום שאם כך הוא ניתן היה למנות גם את הנמר כמפי שנאמר במשנה פרקי אבות (ה' י"ח): "יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". אם נסכם את המשותף למינים אלו הרי שמצטיירת דמות נועזת, עקשנית, מחבלת תחבולות וקשה לסילוק.

הצלף עונה לקריטריונים ל"עזות" שתארתי עד עתה. הוא נחשב לצמח פולש הגדל פרא ללא מעצורים. כאשר עוקרים אותו בגינה או בשדה מופיעים בעשרותיהם עוד ועוד נבטים חדשים. לאחר שקוצצים שיח הוא מעלה ענפים חדשים ובמספר גדול יותר. קוצניותו מקשה על סילוקו ומטרידה את הנאלצים לעבור סמוך לו. הצלף מסוגל להתבסס בגומחות שכמעט אף צמח לא יכול להתקיים בהן ולכן אנו רואים אותם גדלים בסדקי סלע ועל כתלים. שיחי הצלף הגדלים על פני הכותל המערבי מוכרים היטב לכל מבקר במקום.

https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=7090

[יוסף חיים אוהב ציון]

הובא כאן פעם בהקשר אחר, מדברי הגרש"ד שליט"א.

צלפחד.png

בגיליון עלים לתרופה שלח במדור פלאות עדותיך הביאו כן בשם ס' מכלול יופי לר' אליהו אשכנזי בעל שם.

[פלפלת בחכמה]

קונטרס נחמד בענין המקושש