נשאלתי בשבת על תרגום אונקלוס בפ' בהעלותך (במדבר יא, ה) על הפסוק ''זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים''. ומתרגם אונקלוס '''ית בוציניא וית אבטיחיא וכרתי ובצלי ותומי'', מדוע שינה את הלשון ולא תרגם את שלושת ה'את'ין האחרונים 'ית' (ית כרתי וית בצלי וית תומי)'. וכמו שתרגם את הראשנוים?
אמנם בשלושת האחרונים ה'את' מגיע עם מקף, אולם זאת לא סיבה כלל, ובמקומות דומים התרגום לא הוריד בשל כך את ה'ית'.
עניתי לו בדרך אפשר, שבצלים ושומים אינם מאכל לכשעצמו אלא תבלין, וכנראה הם נמשכים אל תחילת הפסוק, שהיו אוכלים את הקישואים עם בצל ושום וכד', ואולי משום כך לא תרגם ''וית'' כי זה לא דבר לכשעצמו. אולם איני יודע אם זה יכול לתרץ ג''כ את החציר, שתרגומו ''כרתי'' (כרפס) וכי זה איננו מאכל לכשעצמו?
אשמח לקבל תשובות.