האם המרגלים דיברו אמת?

[מחולת המחנים]

מצינו בגמ' (סנהדרין דף ק"ד ע"ב) שהמרגלים אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, ומאידך הרמב"ן (בראשית ב, ט) הביא "שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם ואלו הן נחש ומרגלים ודואג האדומי".
האם נתבאר באיזהו מקומן ביישוב הסתירה לכאורה?

וכבר נגע בזה במקצת הרב הנוטר, כאן
viewtopic.php?p=222404#p222404

[כדכד]

כל דבר שקר שאין אומרים אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו.
הם אמרו גם אמת וגם שקר

[דרומי]

בחוברת המצורפת מדבר על דברי הרמב"ן הללו (ע' 29 ואילך), ונראה מקופיא שדן גם בשאלה זו (לא היה לי הזמן לבדוק היטב)

[הפצת המעיינות]

תודה רבה!

[ישראליק]

מענין לענין באותו ענין -

בליקוטי מוהר"ן הקשה איך כתוב בתורה ה"שקר" שאמרו המרגלים, הלא התורה הוא כולו אמת?
וז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א' סימן מז):

הִנֵּה כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, נִזּוֹן מִשֶּׁפַע שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּיָּדוּעַ וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמוֹ, מְקַבֵּל הַשֶּׁפַע מִן אֱמֶת שֶׁהוּא מִדַּת יַעֲקב, כַּנֶּאֱמַר "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב" וְהוּא מִדַּת תִּפְאֶרֶת, שֶׁהוּא כְּלָלוּת הַגְּוָנִין וְהוּא בְּחִינוֹת שָׁמַיִם, אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁהוּא גַּם כֵּן כְּלָלוּת הַגְּוָנִין וְזֶה מְרֻמָּז בַּתּוֹרָה, "אֶרֶץ אכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" דְּקָשֶׁה, הֵן אֱמֶת שֶׁהַמְרַגְּלִים הוֹצִיאוּ שֶׁקֶר מִפִּיהֶם אַך אֵיך נִכְתַּב שֶׁקֶר שֶׁלָּהֶם בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא אֱמֶת?! וּבְהֶכְרֵחַ שֶׁבַּדְּבָרִים הַלָּלוּ נִרְמַז בָּהֶם דְּבַר אֱמֶת וְיֵשׁ לְרַמֵּז הַנַּ"ל "אֶרֶץ אכֶלֶת", כְּלוֹמַר שֶׁאֲכִילָתָהּ וְהַשְׁפָּעָתָהּ הוּא מִבְּחִינוֹת יוֹשְׁבֶיהָ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת "וַיֵּשֶׁב יַעֲקב", שֶׁהוּא מִדַּת אֱמֶת כַּנַּ"ל

וביותר ביאר בליקוטי מוהר"ן, חלק א' סימן קכט:

אֶרֶץ אכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (בַּמִּדְבָּר י"ג) כְּשֶׁמְּקרָב לְהַצַּדִּיק, אַף שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ כְּלָל, הוּא גַּם כֵּן טוֹב מְאד וְהָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ שֶׁמַּאֲמִין בְּהַצַּדִּיק, מוֹעִיל לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי טֶבַע הָאֲכִילָה שֶׁהַמָּזוֹן נִתְהַפֵּךְ לַנִּזּוֹן כְּגוֹן כְּשֶׁהַחַי אוֹכֶלֶת צוֹמֵחַ כְּגוֹן עֲשָׂבִים, נִתְהַפְּכִין הָעֲשָׂבִים לְחַי, כְּשֶׁנִּכְנָסִין בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְכֵן מֵחַי לִמְדַבֵּר כְּשֶׁהַמְדַבֵּר אוֹכֵל הַחַי, נִתְהַפֵּךְ הַחַי לַמְּדַבֵּר וּלְכָל מָקוֹם שֶׁנִּכְנָס לְשָׁם הַמָּזוֹן שֶׁנִּתְחַלֵּק לְהָאֵיבָרִים, נִתְהַפֵּךְ לְמַהוּת הָאֵיבָר מַמָּשׁ שֶׁנִּכְנָס לְשָׁם כְּגוֹן הַחֵלֶּק מֵהַמָּזוֹן הַנִּכְנָס לְהַמּחַ נִתְהַפֵּךְ לְמחַ וְהַנִּכְנָס לַלֵּב נִתְהַפֵּךְ לְלֵב, וְכֵן לִשְׁאָר הָאֵיבָרִים וזהו אֶרֶץ אכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ כִּי אֶרֶץ הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ז) : "שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה" אכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ, כִּי כְּשֶׁנִּכְנָס לָאָרֶץ, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה, נֶאֱכָל אֶצְלָהּ, הַיְנוּ שֶׁנִּתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ הַיְנוּ כְּשֶׁדָּבוּק לְהַצַּדִּיק וּמַאֲמִין בּוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֶרֶץ, נֶאֱכָל לְהַצַּדִּיק וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּת הַצַּדִּיק מַמָּשׁ וְכֵן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָהּ, יֵשׁ לָהּ גַּם כֵּן הַכּחַ הַזֶּה וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּתֻבּוֹת קיא) : כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלא עָווֹן שֶׁנֶּאֱמַר:הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן כִּי הִיא אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ, שֶׁהַיּוֹשֵׁב שָׁם נֶאֱכָל אֶצְלָהּ, וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ הַקָּדוֹשׁ וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁם. וְזֶהוּ גַּם כֵּן עִנְיָן הַמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לְעֵיל בְּסִימָן ק"א) עַל פָּסוּק: "בִּקְרב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכל אֶת בְּשָׂרִי" שֶׁכְּלַל הָעִנְיָן שָׁם, כְּשֶׁאֲנִי רוֹצֶה שֶׁיִּקְרְבוּ תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין אֲנִי צָרִיךְ לֶאֱכל אֶת בְּשָׂרִי, הַיְנוּ לְהַכְנִיעַ הַחֹמֶר וְזֶהוּ: לֶאֱכל אֶת בְּשָׂרִי, לֶאֱכל דַּיְקָא שֶׁצָּרִיךְ שֶׁהַנֶּפֶשׁ תּאכַל הַבָּשָׂר, שֶׁתִּתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ וזהו (שִׁיר הַשִּׁירִים ה) : "אִכְלוּ רֵעִים", הַיְנוּ תְּרֵין רֵעִים דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין, שֶׁהֵם הַמּחִין הַקְּדוֹשִׁים שֶׁצְּרִיכִים שֶׁהַמּחַ וְהַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ יאכַל אֶת הַגּוּף דְּהַיְנוּ שֶׁהַגּוּף יִתְהַפֵּךְ לְמַהוּת הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהוּא הַמּחַ וְהַדַּעַת (כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר) שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אֲכִילָה, שֶׁהַמָּזוֹן נִתְהַפֵּךְ לַנִּזּוֹן כַּנַּ"ל וְזֶהוּ: "שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה", הַיְנוּ שֶׁאַתָּה תִּהְיֶה רוֹעֶה וּמֵזִין אֶת הָאֱמוּנָה הַיְנוּ שֶׁתִּהְיֶה נֶאֱכָל לְהָאֱמוּנָה כַּנַּ"ל, בְּחִינַת הַמָּזוֹן שֶׁנִּתְהַפֵּךְ לַנִּזּוֹן אַךְ אַף עַל פִּי כֵן הָעִקָּר תָּלוּי בְּרָצוֹן אִם רְצוֹנוֹ חָזָק מְאד לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלַעֲבד אוֹתוֹ, רַק שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לִשְׁבּר תַּאֲווֹת גּוּפוֹ אֲזַי עַל יְדֵי הִתְקָרְבוּת וֶאֱמוּנַת הַצַּדִּיקִים, הוּא בְּחִינַת אֲכִילָה, וְנֶאֱכָל לְהַצַּדִּיק, הַיְנוּ שֶׁנִּתְהַפֵּךְ לְמַהוּתוֹ כַּנַּ"ל אַךְ אִם אֵין רְצוֹנוֹ כְּלָל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם, לא יוֹעִיל לוֹ שׁוּם הִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים וְהוּא בְּחִינַת מָזוֹן שֶׁאֵינוֹ נִתְהַפֵּךְ לַנִּזּוֹן כְּגוֹן אִם אוֹכֵל אֲכִילָה שֶׁאֵין הַטֶּבַע סוֹבֶלֶת אוֹתוֹ אֲזַי אֵינוֹ מִתְעַכֵּל וְאֵינוֹ מִתְהַפֵּךְ לַנִּזּוֹן, רַק הַגּוּף מֵקִיא אוֹתוֹ כֵּן הוּא בְּחִינָה זוֹ מַמָּשׁ כִּי אֵינוֹ נֶאֱכָל כְּלָל לְהַצַּדִּיק, אַף שֶׁמְּקרָב אֶצְלוֹ כִּי הַצַּדִּיק אֵינוֹ יָכוֹל לְסָבְלוֹ, וּמֵקִיא אוֹתוֹ וְהוּא בְּחִינַת הַכָּתוּב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (וַיִּקְרָא י"ח) : "כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי" דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְסָבְלוֹ לִהְיוֹת נֶאֱכָל אֶצְלָהּ שֶׁיִּתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ רַק הִיא מְקִיאָה אוֹתוֹ

[שבענו מטובך]

בילקוט פתרון תורה (שלח עמ' 157) מובא:

ג' הם שאמרו אפס ואבדו מן העולם, נחש ומרגלים ובלעם.

חשבתי על:
'אפס כי עז' של המרגלים.
'אפס קצהו' של בלעם (יותר נכון: בלק).
אצל הנחש לא מצאתי 'אפס'. אלא 'אף': 'אף כי אמר אלקים'.

אלא שעל אלה שאמרו 'אף' ואבדו מן העולם, אמרו חז"ל מאמר נפרד: "ארבעה פתחו באף אבדו באף, ואלו הן: נחש, שר האופים, עדת קרח והמן".
אולי יש להגיה בפתרון תורה: "ג' הם שאמרו אמת ואבדו מן העולם"? וחשב את בלעם במקום דואג.

[טברייני]

בחוברת המצורפת מדבר על דברי הרמב"ן הללו (ע' 29 ואילך), ונראה מקופיא שדן גם בשאלה זו (לא היה לי הזמן לבדוק היטב)

לא מצאתי בדברי קדשו יישוב לשאלה הנ"ל, האם נסתר ממני, או שמא אינו עוסק בכך?

[טברייני]

מצינו בגמ' (סנהדרין דף ק"ד ע"ב) שהמרגלים אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, ומאידך הרמב"ן (בראשית ב, ט) הביא "שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם ואלו הן נחש ומרגלים ודואג האדומי".
האם נתבאר באיזהו מקומן ביישוב הסתירה לכאורה?

וכבר נגע בזה במקצת הרב הנוטר, כאן
viewtopic.php?p=222404#p222404

כתבתי על כך בשנה שעברה:

על הפסוק (במדבר י"ד ל"ז) "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'", כתב הרמב"ן וזה לשונו, "כבר פירשתי (במדבר י"ג ל"ב) כי ענשם הגדול היה, בעבור הדיבה שהוציאו, כי ארץ אוכלת יושביה היא, והיה שקר גמור, שהיא היתה מלאה עמים רבים, כמו שכתוב ביהושע (י"א ד') "הם וכל מחניהם עמם, עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב, וסוס ורכב רב מאד", ובתורה (דברים ז' א') "ונשל גוים רבים מפניך ,שבעה גוים רבים ועצומים", והם היו מפליגים בחוזק העם, "כי עז העם" (במדבר י"ג כ"ח), "כי חזק הוא מאד" (שם ל"א). ולא השיבו על דברי משה, שאמר להם "המעט הוא אם רב" (שם י"ח), אבל אמרו לעם אחרי כן, כי הארץ אוכלת יושביה". עד כאן לשונו.
מבואר, כי עיקר חטא המרגלים היה השקר הגמור שאמרו "ארץ אוכלת יושביה היא".
וצריך עיון טובא, מהא דפירש הרמב"ן (בראשית ב' ט') "וכבר אמרו, שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם, ואלו הן, נחש, ומרגלים, ודואג האדומי הבארותי". עד כאן לשונו.
מפורש, שהמרגלים אמרו אמת, וסותר לדבריו הכא דחטאם הגדול היה במה שאמרו שקר.
והנה, כתב הנצי"ב בספרו העמק דבר על הפסוק הנ"ל בפרשתן, "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה וגו'. חזר ופירש הכתוב זה החטא, ללמד, דרק משום זה החטא של דיבת הארץ מתו במגפה לפני ה'. אבל משום חטא שהחטיאו את הרבים להפיח מדנים ולהלין את כל העדה, היו מתים גם כן, אבל לא במגפה, שהיא מיתה חטופה". עד כאן לשונו.
ועל פי דבריו ביאר ידידי וגיסי הר"ר י"ח הי"ו, דזוהי כוונת הרמב"ן דאף אם היו אומרים אמת היו נענשים כמבואר ברמב"ן דבראשית, משום שהפיחו מדנים, אמנם מה שנענשו בעונש גדול היה מחמת ששיקרו וכדכתב הרמב"ן בפרשתן, וראה כי הדברים מדוקדקים בלשון הרמב"ן.
וכן יש לדייק במה שכתב הרמב"ן (במדבר י"ג ב') "ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה" בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם", וראה שם עוד באורך דבריו ודייק בהם.
וכן במה שכתב (שם כ"ז) "והנה בכל זה אמרו אמת, והשיבו על מה שנצטוו, והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן צוה אותם, 'החזק הוא הרפה', 'הבמחנים אם במבצרים', אבל רשעם במלת "אפס" וכו'." עד כאן לשונו. וראה עוד מה שכתב בפסוק ל"ב.