חקת פרק כ פסוק ח - ואת בעירם

[שמואל דוד]

והשקית את העדה ואת בעירם כו׳
פירש״י מכאן שחס הקב״ה על ממונם של ישראל.

ויש להעיר מדוע לא פירש כפשוטו שחס על הבהמות עצמן מצד צער בעלי חיים.

וצריך עיון בזה.

[טברייני]

אתמול למדתי סוגיא זו, וראיתי במתיבתא שהביאו ביאורים בזה.
אי"ה ובל"נ אראה מחר מה כתבו, וארשום כאן.

[שמואל דוד]

יישר כח

[מיני ומינך]

מענין לענין

שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - יורה דעה סימן קס
תשובה שלמא רבא. לגברא רבא. מרגניתא טבא. בקי בכולהו תלמודא בבלי ירושלמי ספרי ותוספתא בתוספת מרובה, הוא כבוד אהובי ידידי וחביבי הרב המאור הגאון המושלם מאד בתורה ובמעשים טובים כבוד מו"ה ישעיה נר"ו בק"ק ברעסלי:

הנה הרבה במכתבו בקושיות עצומות ואמנם אעפ"כ לא אמנע מלהשיב לפי קט שכלי. ותחלה תמה על רש"י וזה לשונו במכתבו בסימן א'. כבר שאלתי בענין זה את גיסי הגאון בעל זכרון יוסף ז"ל ברש"י במסכת ר"ה דף כ"ז וביומא דף ל"ט ד"ה התורה חסה כו' שנאמר וצוה הכהן ופנו כו' ורש"י בחולין דף מ"ט הביא דברים הללו בשם ת"כ. ויש מקום עיון שלא הביא גמרא ערוכה מנחות דף ע"ו היכא רמיזא דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם. וגם הקשה מעלתו בהיפך דדבר זה שהביא רש"י בת"כ שנוי במשנה בפי"ב דנגעים וא"כ קשה על הגמרא דמנחות למה לא הביא ראיה מקרא דוצוה הכהן ופנו. ואמנם לדעתי הכל נכון דודאי ראיה זו דוהשקית אלים טפי דמה דכתיב וצוה הכהן ופנו כו' שם אין זה חידוש דין דלמה לא יחוס ומה הפסד יש בזה אבל במים שיצאו מן הסלע היה דבר יוצא מן הטבע ולמעט בניסא עדיף ודי שעשה נס שיצאו מים לצורך העדה שהוא להציל נפשות ישראל שלא ימותו בצמא והקב"ה הרבה לעשות עוד נס שיצאו גם לצורך בעירם בזה נראה איך חס על ממון ישראל לעשות אפילו נס יוצא מן הטבע להציל ממון שלהם. ואמנם מן והשקית יש ראיה שחס הקדוש ברוך הוא על ממונם של כלל ישראל ששם היה בעירם של כל ישראל ולכן אמר והשקית כו' ואת בעירם, ואתיא ראיה זו כהוגן שם שמדבר מלחם הפנים שהיה ג"כ בא מכלל ישראל אבל אין מזה ראיה שהקב"ה חס על ממונו של יחיד ולכן בחולין ובר"ה לא הביא רש"י ראיה זו והביא דרשת ת"כ וצוה הכהן דמדבר ג"כ משל ממון יחיד וביומא אף דמדבר מן הקלפי אם היה רש"י מביא מן והשקית כו' היה קשה תינח דשל קודש כלי שרת שבא מן הציבור שייך התורה חסה אבל עכשיו שהם של חול ויכול הכה"ג לעשותם משלו ואינו צריך אפילו למסרם לציבור נעבדינהו משלו משל זהב כדרך שעשה בן גמלא הגורלות של זהב היה לו לעשות גם הקלפי ולכן הוצרך רש"י להביא מוצוה הכהן שגם בשל יחיד שייך חס על ממון. דברי אוהבו הד"ש.
[שו"ת חתם סופר חלק ז סימן יז
אני טרם אכלה לדבר דיבור על אופניו אוחילה למר ידידי נ"י על איחור כתבי עד הנה, שלא יחשוב עלי מחשבת חוץ לזמנו פן ידמה לבבו הטהור שאמרותיו אינם חשובים וספונים אצלי להשיב עליהם כראוי לכבודו, הס מלהזכיר, אדרבה שמחתי עליהם כמוצא שלל רב, כל היום לא פסק חוכא מפומי. ואימא ליה על מה עשיתי ככה עיכובא הוא, חדא מתרי ותלת טעמא קאמינא. דעל הבי דואר מנעתי מלכתוב חוששני מחטאת, התורה חס על הוצאת חנם משני צדדים, (ובענין הזה הקשיתי על מאור הגולה רש"י ז"ל ביומא ל"ט [ע"א ד"ה התורה] וחולין מ"ט [ע"ב ד"ה התורה] כתב דנלמוד זה דהתורה חס על ממון ישראל בשם תורת כהנים, מפרשת נגעים וכדאיתא באמת סוף מס' נגעים, והניח גמ' ערוכה מנחות ע"ו [ע"ב] דפריך היכא רמיזא דבר זה דאמרן, שנאמר והשקית העדה ובעירם, וכוונתי לדעת הגדול מוהר"י ברלין נ"י שהקשה כן כאשר יראה מעלתו בכתב הרצוף פה וכו']
שם סימן יח
והנה ראיתי אלקים עולים מתנבאים בסגנון אחד ומיוחד בענין התורה חסה על ממונן של ישראל הנה לא על רש"י ז"ל התלונה כי הביא מקרא דמוקדם, ומה גם שהוא במשנה דמס' נגעים משנה ה' פי"ב, אבל התימא על הש"ס דמנחות [ע"ו ע"ב] שהרבה לשאול היכא רמיזה ולא ידע המשנה הנ"ל והשיב מקרא והשקית את העדה ואת בעירם [במדבר כ' ח'] ולא ממוקדם:

אבל הנראה לי בזה כך, ראשון תחלה נאמר פירוש ש"ס דמנחות לדעתי כך הוא, הנה ר' שמעון דרש סלת ואפית [ויקרא כ"ד ה'] דאין צריך אלא (האפייה) [שהאפייה] תהי' סלת, ולא הקפידה תורה אי מנופה י"ג פעמים או פעם אחת, רק שתאפה סלת, ואם כן קשה לרבנן הך מקרא מאי דרשו בי', לזה בא דרש הברייתא להורות שניקח חטין (לא) [ולא] נצטרך ליקח סלת כי אם לצורך אפייה ולא מקודם, והטעם, משום חיסכון, ועל זה מקשה הש"ס שפיר היכא רמיזא, שהרי תנא קמא דר' שמעון הוא ר' יהודה, ועיין תוס' שבת דף צ"ד [ע"א] ד"ה את המת כו', ור' יהודה פליג התם בנגעים ולא ס"ל הך דהתורה חסה, אם כן הוצרך לתרץ מקרא והשקית וגו', אבל לר' שמעון בלאו הכי ידע הא דחסכון מנגעים, אם כן הך קרא אתא דאין קצבה [בנפה], אבל רש"י מפרש בכל פעם כהלכתא, והתם לענין נגעים כר' שמעון ור' מאיר קיי"ל, לכן פירש"י [ביומא, וחולין] מנגעים, ומה גם דלו משפט הבכורה כי קדים. רק לפי זה הוה קשה הילכתא אהילכתא, שהרי קיי"ל הכא דיש קצבה בנפה, והתם בנגעים קיי"ל כר' שמעון ור' מאיר ולדידי הא בהא תליא ואם כן איכא למירמא אהדדי:

מיהו כד מעיינינן שפיר לא קשה מידי, דר' שמעון הוא דדריש טעמא דקרא ולדידי' כיון שציותה התורה [ויקרא י"ד ל"ו] ופינו את הבית, על כרחך טעמא משום [התורה] חסה על ממונם של ישראל, ונילף מיניה בכל דוכתא בין להקל בין להחמיר, מה שאין כן לדידן, אף שאנן קיי"ל אין צריך לפנות כי אם כלי חרס, מ"מ לא דרשינן טעמא דקרא אף דאמת הכי הוא, מכל מקום ליכא למילף מיניה כי אם להחמיר, שבכל מקום צריכים אנו לחוס לממונן של ישראל, מה שאין כן הכי הוה לקולא דעל ידי זה אייתרא קרא למידרש דאין קצבה לנפה, וקיחת חטין נמי ידעינן (דחסה) [מדחסה] התורה על ממונן של ישראל לזה לא דרשינן ולא קשיא הילכתא אהילכתא, ומיושב נמי רש"י בחומש גבי פרשת נגעים הביא דברי משנה דנגעים הנ"ל, ולא סיים מכאן שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ובפרשת חקת גבי והשקית כתב מכאן שהתורה חסה על ממונן של ישראל, והיינו כנ"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, וליכא למילף כי אם מוהשקית וגו' דזה לא הוה מצוה כי אם יתור הקרא

ובאלה הדברים אשר דבר משה אמרתי ליישב על דרך חידוד בש"ס ב"מ ל"ב ע"ב, מדברי שניהם נלמוד צער בעלי חיים דאורייתא וכו' מי לא עסקינן דאדהכי בטיל משוקי' וכו', צריך ביאור אם כן איך עבדי רבנן צריכותא דאי כתב [רחמנא] פריקה הוה אמינא משום צער בעלי חיים וחסרון כיס, וכן בכאן עבדו ק"ו מצער בעלי חיים וחסרון כיס, הלא גם בטעינה איכא חסרון כיס. שוב מצאתי שהריטב"א ז"ל [שבשיטה מקובצת שם] הרגיש בקושיא זו, וכתב דעיקר קושיא מצער בעלי חיים ואידך סניפים בעלמא הוא, וזהו דוחק קצת. גם לתרץ קושית תוס' ד"ה מי לא עסקינן. אבל לפי הנ"ל אתי שפיר, דרבנן דמסיימי קראי שפיר הקשו לכתוב טעינה, וסתם קראי איירי בכל הטעינה אפילו היכא דליכא חסרון כיס כקושית תוס', ואם כן הוה פריקה קל וחומר, ונקטו רבנן תרי מילי צער בעלי חיים וחסרון כיס דממה נפשך חדא מינייהו אמת, דהנה רבנן דר' שמעון ר' יהודה הוא כנ"ל ולא דרש [במתני' נגעים פי"ב מ"ה] ופינו את הבית לחסה [התורה] על ממונן של ישראל, וקרא והשקית איכא למימר שהתורה חסה משום צער בעלי חיים או משום ממונן של ישראל, ואי הטעם משום צער בעלי חיים הקל וחומר מבעלי חיים, ואי [הטעם] משום שחסה על ממונן של ישראל אין צריך הק"ו מחסרון כיס, רק למסקנא דכתיבא תרי קראי ומרבינן טעינה אף היכא דליכא חסרון כיס על כרחך הקפידה תורה אצער בעלי חיים דגם בטעינה איכא קצת צער כמו שכתב בשיטה מקובצת, מה שאין כן ר' שמעון דדרש טעמא דקרא אי הוה מסיימו קראי ולא הוה כתיב רק טעינה הוה דרשינן טעמא משום חסרון כיס, ולא הוה ידעינן רק בדמבטל משוקא, ואז ליכא למילף פריקה מק"ו מטעינה דאפשר דלא הוה חסרון כיס כל כך כטעינה, דכי אתא גנבא מצי למיברח אף שהוא בקושי שרובץ תחת משאו, משא"כ בטעינה כלל כלל לא, ואיך קאמר ר' שמעון ק"ו אי לא מסיימו קראי, על כרחך מצער בעלי חיים, ודו"ק:
טורי אבן ראש השנה - כז.
התורה חסה וכו'. ק"ל דאמר בפ"י דמנחות (דף פ"ט) גבי נרות של מנורה דשיערו חצי לוג מאורתא עד צפרא איכא דאמרי ממטה למעלה שיערו דהתורה חסה איכ' דאמרי מלמעלה למטה משום דאין עניות במקום עשירות, והא תקיעת שופרות עם חצוצרות בתענית היה במקדש ולא אמרי' אין עניות משום חסה. וי"ל דאע"ג דהי' במקדש לא שייכי כ"כ למקדש דוקא דהא עיקר התקיעות נוהג נמי בגבולין אלא שנתוספת במקדש לתקוע בשניהם יחד. והא דהתורה חסה פירש"י דכתיב וצוה הכהן ופינו את הבית שלא יטמא כלי חרס שבתוכו שאין להם טהרה במקוה. ואני תמה הא בפ"ז דמנחות (דף ע"ו) אמרי' התורה חסה היכי רמיזא והשקית את העדה ואת בעירם והא דלא נפיק לה הגמ' מוצוה הכהן משום דתנן בפ' י"ב דנגעים וצוה הכהן ופינו אפילו חבילי עצים ואפי' חבילי קנים דברי ר"י ר"ש אומר עסוק הוא לפנויי פי' וכי כיון הכתוב לפנות את הבית שאתה מזקיקו לפנות אפילו דברים שאינן מקבלין טומאה, א"ו ה"ט דפינוי כדמסיק במתני' אמר ר"מ וכי מה מטמא לו וא"ת כלי עציו וכו' מטבילן והן טהורין וכו' ועל מה חסה התורה על כלי חרס וכו' וא"כ חסה התור' על ממונו הבזוי ק"ו על החביב הרי ר"י דמצריך לפנות אפי' דבר שאין מקבלין טומאה ע"כ פינוי זה אינו משום חסה אלא גזה"כ הוא ואין ללמוד מכאן דהתורה חסה והא דחסה נפיק לה מוהשקית, ולפי"ז רש"י אדר"ש ור"מ נקיט דטעמא דפינוי משום חסה הוא ודוקא דבר המקבל טומאה ומשום כ"ח שאין להם טהרה במקו'. אפ"ה כבוד י"ט עדיף. נ"ל דלא דמי להא דאמר רפ"ד דיומא (דף ל"ט) גבי קלפי דשל עץ היתה ושל חול ואמר ואמאי לא עשה של כסף או של זהב משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל ולא אמר כבוד י"ט עדיף, ש"ה דקלפי אינו מעיקר מצוה כמו שופר של ר"ה דקלפי של גורלות אינן אלא מכשירי קרבן ולא שייך כבוד י"ט אלא בגופו של מצוה וגרע אפי' משופר של תענית דמצופה פיהם מיהת בשל כסף אע"ג דמצות היום בחצוצרות ואלו קלפי אפי' של כסף לא עשו:
ערוך לנר ראש השנה שם
רש"י כתב דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית והוא מה דתנן נגעים (פ"ב) והט"א הקשה הרי במנחות (דף ע"ו) יליף מוהשקית את העדה ואת בעירם ותירץ דדרשה דשם היא לר' יהודה דס"ל דצריך לפנות אפילו דברים שאינם מקבלים טומאה א"כ ע"כ לא טעמא משום דחסה תורה. ודבריו תמוהים שהרי במ"ק (דף ח') מסיק בגמרא דלר' יהודה ג"כ הכל טמא אפילו חבילי עצים שאינם מקבלים טומאה בעלמא מכ"מ בבית מנוגע נטמאו וא"כ גם לר' יהודה י"ל דהטעם דהתורה חסה על ממונם של ישראל (ואולי מטעם זה הביא רש"י בחולין (דף מ"ט ע"ב) לראיה דהתורה חסה מת"כ שנשנה שם ככל הכתוב במשנה דנגעים ושבק המשנה ומביא מת"כ לרמז דאפילו ר' יהודה דסתם ת"כ כוותיה מודה לזה). ולענ"ד י"ל דודאי עיקר הראיה דהתורה חסה היא רק מוהשקית דמופנו את הבית לא מוכח שגזירת הכתוב הוא שהרי התורה צוותה לפנות ג"כ כלי מתכותיו ובגדיו שיש להם טהרה במקוה ושאין בזה הפסד ממון ולכן ליכא למילף רק מוהשקית. אכן אחר דהראנו הכתוב כן דרשינן דגם טעם דפינוי הוא רק מפני כלי חרס וכדי שלא לחלק צוה הכתוב לפנות הכל ולכן רש"י בתורה הביא על והשקית טעם דחסה התורה ומה דנקט רש"י הכא ובחולין מופנו את הבית היינו מפני שמשנה הוא:

[נוטר הכרמים]

על הקו' של פותח האשכול י"ל שהילפותא היא מדכתיב 'ואת בעירם', היינו שהיה זה מצד ההתייחסות אליהם, ולא מצד הבהמות כשלעצמן. וראה עוד בספר משיבת נפש לר"י לוריא.

שאלה נוספת שיש לעורר כאן, שהבהמות אינם כסתם ממון בעלמא, אלא נחשבים כ'חייו' של אדם מאחר והינם כלי עבודתו, יעויין מש"כ בזה בספר משך חכמה פר' עקב (יא, טו).

[מיני ומינך]

והשקית את העדה ואת בעירם כו׳
פירש״י מכאן שחס הקב״ה על ממונם של ישראל.
ויש להעיר מדוע לא פירש כפשוטו שחס על הבהמות עצמן מצד צער בעלי חיים.
וצריך עיון בזה.

בשדי חמד שהובא לעיל מציין

יום תרועה ראש השנה - דף כ"ז ע"א
וא"ת דהכא אמרי' דהתורה חסה נפקא לן מקרא דוצוה הכהן ובספ"ז דמנחות [ע"ו ע"ב] נפקא לן מדכתיב והשקית את העדה ואת בעירם. י"ל דמאן דמפיק לה מקרא דוצוה הכהן סבר דמאי דכתיב והשקית את העדה הוי טעמא משום צער בעלי חיים, ומאן דמפיק לה מוהשקית סבר דצער ב"ח לאו דאורייתא ולא כתיב בעירם אלא משום דהתורה חסה, וקרא דופינו אצטריך לרמוז דאפי' פשוטי כלי עץ טמאים כסברת ר' יהודה פי"ב דנגעים [שם] והוא חדוש כדאמרי' פ"ק דמ"ק דף ח' ע"א, אבל כ"ע מודו דהתורה חסה על ממונן של ישראל.
ובפרד"י מציין
משכיל לדוד במדבר פרק כ פסוק ח
ואת בעירם מכאן וכו'. הכי איתא בש"ס דמנחות וק' מנ"ל דילמא לאו היינו טעמא אלא משום צער ב"ח דהוי דאורייתא וי"ל דא"כ לא הוה צריך למכתב הכא והשקית וכו' והוה סגי במ"ש אח"כ ותשת העדה ובעירם דממילא הוה אמינא למה לי דקפיד קרא למכתב ששתה גם הבעיר' אי לאו לאשמועינן דחס המקום על צערם של ב"ח והך קרא סוף סוף יתירא הוא א"ו ללמד דבלא טעמא דצער ב"ח הכא קפיד טפי להיות ממונם של ישראל. א"נ ילפינן מדכתיב בעירם בכינוי.
דברי דוד - ט"ז - במדבר פרק כ פסוק ח
ואת בעירם, מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל. וכו'. וא"ל למה נקט רש"י ממונן של ישראל דמשמע אפי' באינו בעל חיים ומנליה זה דילמא דוקא על ב"ח חס הקב"ה משום צער ב"ח שהוא דאורייתא, כדאיתא בפ' אלו מציאות (דף ל"א), י"ל דא"כ בעירם במ"ם ל"ל אלא בעיר הול"ל דאמרינן שם באלו מציאות דלענין צער ב"ח אין חילוק בין בהמת ישראל לבהמת עכו"ם, אלא דכאן אינו משום צער ב"ח אלא כיון שהוא ממון של ישראל. כנ"ל נכון:

ועי"ע בדברי החת"ס לעיל סי' יח

[טברייני]

יישר כח

כבר הקדימני הרב מיני ומינך והביא את תירוצי.

[טברייני]

שאלה נוספת שיש לעורר כאן, שהבהמות אינם כסתם ממון בעלמא, אלא נחשבים כ'חייו' של אדם מאחר והינם כלי עבודתו, יעויין מש"כ בזה בספר משך חכמה פר' עקב (יא, טו).

אם היה משקה רק את בהמות הרכיבה והמשא לחיי
אך נראה שהשקה את כל הבהמות, ושפיר יש מכאן הוכחה.

[שמואל דוד]

יישר כח גדול לכולם!

[בעל קורא]

כעין זה יש לומר ולדקדק גם בפסוק "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ".

[שמואל דוד]

דרש משה

F2D2741D-149C-4052-8185-795C0DC667EC.jpeg (897.62 KiB) נצפה 3832 פעמים

[טברייני]

כעין זה יש לומר ולדקדק גם בפסוק "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ".

נאמרו בזה כמה תירוצים אך למען הסדר הטוב כמדומני שראוי לפתוח זאת באשכול חדש.

[טברייני]

תירוץ הדרש משה

ואכתי צ"ע מנא ליה למימר שאין עושין נס למנוע צעב"ח.
ואפשר לומר איפכא, דמשום צעב"ח עושה הקב"ה נס, ומשום לחוס על ממונם של ישראל לא עושה נס.

ובענין זה ראיתי שמתרצים מדוע ילפינן מ'והשקית' ולא מ'וצוה' (פינוי בית המנוגע) [שאלה מרובת תירוצים, ואכמ"ל]
משום שב'וצוה' רואים רק לחוס בדרך הטבע, ואילו מ'והשקית' רואים לחוס אף בדרך נס.

[שמואל דוד]

לכאורה לא מסתבר שהקב״ה עושה נס בשביל בהמות...

[יוסף חיים אוהב ציון]

יעויין זרע שמשון בפרשתן בארוכה דברים נפלאים.