כיון שדברו מענין הפרשה ובארה של מרים אצרף מאשר כתבתי בשבוע זה בס"ד.
ולא היה מים לעדההמנהג לשפוך מים שאובים שבשכונת המת וטעמיו איתא בשו"ע (יו"ד סי' שלט סעיף ה):
מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת.ומקור הדברים בב"י שם:
עוד כתב הכל בו (שם פו.) מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת וטעם המנהג לסימן שידעו הכל שיש בו מקרה מות ולא יהיה מודיע בפה ויהיה מוציא דבה. ויש אומרים כי הטעם לפי שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות. [בדק הבית] וכן כתוב באורחות חיים (הל' אבל עמ' 576): וכתב עוד (בא"ח) שם כי פעם אחת אירע מת בערב פסח ואמר הרב שאין צריך לשפוך המים שלנו דליל שימורים הוא וכן נמי בשאר לילות משום שומר פתאים ה' עד כאן. ונראה לי דבשאר לילות דקאמר לענין מים שלנו נמי היא ולפי מנהגם שהיו נוהגים ללוש בכל יום או יומים.
והנה בבאר הגולה שם כתב:
וכתב הרד"א שיש רמז לזה מן התורה ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה, כי כולם שפכו מימיהם.וב
פנים יפות כאן הקשה על דברים אלו, וז"ל, לכאורה קשה לפי מה שפירש רש"י אף היא בנשיקה מתה וכו', ולא שייך הטעם שכתבו שהמלאך המות מדיח סכינו שם, ואפשר שמשה ואהרן לא פרסמו שמתה בנשיקה שאינו כבוד של מעלה כמו שפירש"י, לכך שפכו כל ישראל מימיהם שסברו שמתה כדרך כל הארץ.
ובאמת שבפירושי הראשונים כאן נראה שהרגישו בקושיא זו, ראה בהדר זקנים מבעלי התוס'
"מכאן סמכו לשפוך המים במות המת ואינו כי אם לרמוז דמוציא דבה הוא כסיל", ונראה שבא לאפוקי מן הטעם של מלאך המוות דלא שייך הכא, ולומר שהטעם משום מוציא דבה דשייך נמי גבי מרים.
אולם באמת בדברי הפוסקים נראה שנקטו לעיקר הטעם של מלאך המוות, יעויין בט"ז ובש"ך. ובגליון הגרע"א כתב: בס' תוספת שבת (סי' רי"א סק"ו) כ' בשם ת' שמש צדקה דאם יש מת בשבת אין לשפוך המים. וטעמו של השמש צדקה "משום דכתיב "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו", היינו שצוה הקדוש ברוך הוא למלאך המות שלא ילכלך מימי ישראל ביום השבת בסכינו".
ונראה שנקט עיקר הטעם משום מה"מ.
וכן נראה גם בדברי הראשונים המובאים בב"י הנ"ל שנקטו נפ"מ לגבי מים שלנו ומים בליל פסח וכו', וכן הוא באור זרוע (הל' פסח סי' רמ): וכן הייתי אומר בשאר לילות של פסח, דשומר פתאים ה'. וחלילה שלא יארע דבר תקלה במצות ה' ברוך הוא.
מבואר שעיקר הטעם משום מה"מ.
וכן מוכרח גם מתוך חומרת האחרונים לאסור בדיעבד את התבשיל שבישלו במים אלו, עי' בברכי יוסף (ס"ק י יא יב), שהביא דברי הרב בית יהודה, לאסור כשאפו פת במים הללו. וכן דעת הרב בית דוד, שאם בשלו בהם, התבשיל אסור, וכתב, שאם נפל מן המים הללו לתבשיל, לפמ"ש הט"ז ובית יהודה דבמידי דסכנה לא מהני ששים, יש להחמיר ולאסור הכל. [ועי' בפתחי תשובה].
וכן מוכרח גם מלשון המחבר שכתב 'לשפוך כל המים', ולכאורה לטעם של הוצאת דבה היה סגי בשפיכת חלק מן המים, וכן נקט בערוה"ש "וגם לטעם זה אין חיוב לשפוך כל המים כמובן".
טעם שפיכת מים שאובים בעת מיתת מרים וסילוק הבאר ונראה ליישב באופ"א מדברי הפנים יפות, ובהקדם ביאור כללות הענין, דלכאורה צ"ב היאך מבינים בפשטות הענין שמלאך המוות "מפיל במים טיפת דם המות", ובלשון וכ"כ התשב"ץ לתלמיד מהר"ם (סי' תמב), "פעם אחת נפטר מת אחד בבית אחד, ושתה אחד מן המים שהיו בבית בשעת פטירת המת, וכשראה החכם גער בו שלא לשתות בשעת פטירת המת, ולאחר שעה קלה יצאה נשמתו של אותו ששתה, ושאלו לחכם מה ראית שגערת בו,
אמר אני ראיתי את מלאך המות ששפשף את סכינו במים שהיו באותו הבית אחר פטירת המת". ולכאורה הביאור שהרי מודגש כאן ענין 'מים שאובים', והיינו שמציאות מים חיים היא מציאות של חיות, ואילו מים שאובין זו מציאות של ניתוק מן החיים, ובזה דמי למיתה, ועל כן הוא מענינא דמיתה, ושייך לסכינו של מה"מ.
והנה לגבי בארה של מרים איתא בשבת (לה, א):
אמר רבי חייא הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים. אמר רב מעין המיטלטל טהור, וזהו בארה של מרים.ומצינו בשו"ת מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' יז), וז"ל,
ובהא ניחא לי הא דאמרי' בפרק במה מדליקין אם מעין המטלטל טהור וזהו בארה של מרים. ופירש"י טהור מלקבל טומאה וטובלים בו דלאו ככלי דמי להיות המים הנובעין בו כשאובין. וכשלמדנו שבת תמהתי על דברי רש"י ז"ל דמהיכא תיתי שהיה מקבל טומאה אותו סלע אף על פי שיהי' כלי דהא כלי גללים כלי אבנים אינם מקבלים טומאה . ועוד לענין פיסול מקוה אף על גב דאפי' כלי אבנים פוסלים היינו כשנעשו מתחלה לקבלה שלא עלתה על דעת שאבני השדה התלושים שיש להם בית קיבול יקבלו טומאה אם לא שחקקן לקבלה ולאו שם כלי עליהם. ונ"ל דטהור דקאמר היינו דלאו שאוב מקרי דהכי אשכחן לשון טהרה בהכשר מקוה דתנן מטהרין את המקואות התחתון מן העליון ותנן נמי שלש מקואות בזה עשרים סאה וכו' ירדו שלשה וטבלו המקואות טהורים והטובלים טהורים, ואיצטריך לאשמועינן משום הא דתניא מה מעיין בידי שמים ס"ד בסתם מעיין שאינו מטלטל, קמ"ל דכל שאין טילטולו בידי אדם אף על פי שמטלטל ונעקר ממקומו נקרא טהור.
הרי מבואר בדברי מהרי"ט שבארה של מרים זה חפצא מחודש של מעין שאינו מחובר לקרקע, והרי הוא מעין המיטלטל, ומ"מ נחשב למים חיים ולא למים שאובים. [ועי' בשו"ת חשב האפוד ח"ב סי' צג] .
ובלשון הרמב"ן כאן (כ, ח): כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים, שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו.
ואם אמנם כן הוא שהיה כאן חפצא מיוחד בארה של מרים, הרי במיתת מרים הנביאה ש'לא היה מים לעדה', אזי הבאר נהפכה למים שאובים,
ונראה שזה פשר הנהגתם במה ששפכו הכל את המים לשמע מיתתה, היינו כי במיתתה של מרים הנביאה הפסידו את באר מים חיים,
ועתה אין חפץ במים שאובין כאלו שהינם היפוך המים חיים.
וזהו ה'זכר לדבר' למנהג שפיכת המים שאובים בשכונת המת מחמת מה"מ, יען כי מים של מיתה הם.