בפרשתינו כתוב, שאחר פטירת אהרן הכהן לקראת סוף הארבעים שנה שהיו עם ישראל במדבר, הם דיברו נגד הקב"ה ומשה רבינו. 'וידבר העם באלוקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים וגו'. והקב"ה כעס עליהם וענשם ושלח בהם את הנחשים השרפים (ארסיים מאוד) והרבה מעם ישראל מתו. לאחר מכן עם ישראל החל לחזור בתשובה 'ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך וגו'. ומשה רבינו התפלל בעדם, אמר הקב"ה למשה 'עשה לך שרף ושים אותו על נס (מוט גבוה) והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש הנחשת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחיה.
וביאר ברש"י מדוע משה רבינו עשה את הנחש מנחושת, הלא הקב"ה לא אמר לו מאיזה חומר לעשות? אלא אמר משה, הקב"ה קראו 'נחש', ואני אעשנו של 'נחושת' שיהא לשון נופל על לשון, ע"ש.
וביאר הרמב"ן: ויעש משה נחש נחשת לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה, הקב"ה אמר לי נחש, אני אעשנו של נחשת, לשון נופל על הלשון, זה לשון רש"י מדברי רבותינו (ב"ר לא' ח'). ולא הבינותי זה, שהרי הקב"ה לא הזכיר לו "נחש" אלא "עשה לך שרף"? אבל דעתם לומר כי הלך משה אחר שם העצם אשר לו. והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא א') ב'ויורהו ה' עץ' (שמות ט'ו כה') וכן במלח אלישע במים (מ"ב ב' כא'). וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות, אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות, ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד'). וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל, כי נפשם תדבק במחשבה ההיא, ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם. וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדה, כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחליו, אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כחות הנפש וכשיהיה כל זה כך, ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל, וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם, ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף, ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף. ומה שאמרו מן הלשון הנופל על הלשון, כי הזכרת השם בלבד תזיק והכלל, כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה.
**************
נאמר בספר מלכים (ב' יח'): וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה: וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו: הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וכִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן: (לשון בזיון, כלומר מה צורך יש בזה, אינו אלא נחש נחושת. – רש"י. עי' בתוס' חולין ז' ע"א בד"ה אלא)
איתא במס' פסחים (פ"ד), ששה דברים עשה חזקיה המלך על דעת עצמו, על שלשה מהם הודו לו חכמים שכהוגן עשה ואחד מהם הוא, 'כיתת נחש הנחושת שעשה משה רבינו'. (מפני שבימים הללו היו בני ישראל טועים אחריו לעבדו - רש"י. א"ה: עד היום נחשבת תמונת הנחש לסמל הרפואה אצל העמים, ובתי מרקחת רבים נושאים את סמל נחש הנחושת כשהוא מורם על נס).
*************
איתא במס' ראש השנה (פ"ג), וכי נחש (הנחושת) ממית (כשלא היסתכלו עליו), או נחש מחיה (כשהיסתכלו עליו)? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה (שהתבוננו בנחש הנחושת) ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים (חולים ומתים). וכך איתא במכילתא (בשלח): וכי נחש ממית ומחיה, אלא כל זמן שהיה עושה כן היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפיקד את משה לעשות כן והקב"ה שולח להם רפואות. ובמדרש אגדה (במדבר) איתא, וכי נחש ממית ומחיה, אלא בזמן שהנושך מביט כלפי מעלה ומכוין לבו לשמים וזוכר מעשה נחש ועושה תשובה, מיד נתרפא, ואינו נימוק בחוליו. המאירי בחידושיו למס' ר"ה (שם) כותב: הא למדת שהכל תלוי בכונת הלב.
************
מספרים על יהודי שהגיע לחזו"א, ושאלו איך זוכים לקבל טעם בלימוד התורה, אמר לו החזו"א, תדקדק בהלכה. ופשוטם של דברים הוא, שיהודי המדקדק בהלכה תפילות בזמנם ובכוונה, וכן בברכות ובשאר ההלכות, הוא מראה בכך שהוא משועבד לתורה מלשון 'עבדות', דהיינו הוא עבד ה' ומקיים את ציווי האדון כל בשלימות כעבד נאמן לאדונו. וזה הכוונה בדברי חז"ל, 'ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים' וממילא אז זוכים לחיי נצח.
והיות ודיברנו עד כה במקצת אודות ענין 'נחש הנחושת' נמשיך ונדבר בעז"ה במקצת אודות ענין הרפואה מהתורה וחז"ל. שלולי חסד ה' יתברך שנתן לנו זאת ונתן גם רשות לרופא לרפאות (ברכות ס' ע"א), לא היינו קיימים. דלכאו' יש להקשות, שאם ה' הכה, אסור לאדם לרפאות שזהו נגד רצון ה' (רש"י ב"ק פה' ע"א), אך בורא עולם בטובו הגדול תמיד רוצה בטובתם של בריותיו ולכן גילה לנו זאת בתורתו הקדושה, ע"ש. (וע"ע ברמב"ן ויקרא כו' יא').
מצינו שהקב"ה שלח מלאך לרפאות את אברהם אבינו מחולשת גופו מחמת מצות המילה (יח' ב' – רש"י). ובגמ' ב"ב (טז' ע"א) אמרינן: רבי שמעון בן יוחי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה.
במסכת פסחים (שם) איתא, שעוד דבר עשה חזקיה המלך והודו לו על כך, שגנז את 'ספר הרפואות'. מי כתב את ספר הרפואות? הרמב"ן בהקדמה על פירושו לתורה כותב: ושלמה המלך ע"ה, שנתן לו האלקים החכמה והמדע, הכל מן התורה היה לו, וממנה למד עד שידע סוד כל התולדות, ואפילו כוחות העשבים וסגולתם, עד שכתב בהם אפילו ספר הרפואות, ע"ש.
אמנם בספר תשב"ץ קטן (סי' תמה') כתב, דכשהיה נח בתיבה היו עמו שדין רוחין ולילין והיו מזיקין אותו עד שנעשו רובם חולים וגם מפני ריח רע, עד שבא מלאך אחד ולקח אחד מבני נח (שם) והביאו לגן עדו ולימד אותו כל רפואות שבעולם, ואותם רפואות כתבו בספר, וזהו נקרא ספר רפואות.
ומדוע הודו חכמים לחזקיהו על שגנז את ספר הרפואות? רש"י פי' (ברכות י' ע"א. פסחים נו' ע"א), לפי שלא לבם נכנע על חליים, שהיה להם ספר הרפואות והיו עושים כמו שכתוב בספר זה והיו מתרפאים, וכשראה חזקיה המלך שבני אדם אינם סומכים משום כך על ה', גנז את הספר. אמנם הרמב"ם (בפי' המשניות שם) כתב, שחזקיה המלך גנז את ספר הרפואות, מפני שלא ידעו איך להישתמש בו והיו מזיקים על ידי כך, ולכך גנזו, ע"ש.
הרבה תרופות לכל מיני תחלואים כתובים בש"ס, אך כבר כתבו התוס' במסכת מו"ק (יא' ע"א ד"ה כוורא. באה"ד) וז"ל: ושמא נשתנו כמו הרפואות שבש"ס שאינן טובות בזמן הזה, ע"ש.
בשו"ת חות יאיר (סי' רלד' – באה"ד) כתב: ובלאו הכי נמי אי אפשר להשתמש ברפואות שזכרו רז"ל הן מצד העדר ידיעת פירוש המילות הם שמות העשבים דזכרו רז"ל, הן מצד ידיעת כמותן ותשמישן, הן מצד דנשתנו הדורות והטביים, ע"ש.
ובספר ים של שלמה (חולין, פ"ח יב') כתב, אע"פ שיש חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים ולא ידעו שיש שינוי במקומות וכ"ש בזמנים שהדורות פוחתים והולכים, ואם הראשונים כענקים אנו כיתושין, גם מה שהזהירו משום רוחות, כולן לא שכיחא האידנא כגון זוגות ודומיהן, מ"מ מה שיש לחוש מעניין כשפים והיזקות שבגופו למיחש מיבעי. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)