הודעהעל ידי טברייני » ג' יולי 10, 2018 8:04 am
מצאתי שכתבתי בזה בעבר:
הבאר בשדה (כ"ז ט"ו) כתב לתרץ שאלה זו, וז"ל: "לא קשה מידי, שהרי דיבור ד"יפקוד ה'" היה בהר העברים קודם שבאו לערבות מואב, ודיבור תן נחלת צלפחד לבנותיו לא היה אלא בערבות מואב כדמוכח מקראי, ודיבור "קח לך את יהושע", היה גם כן בערבות מואב, שלא השיב לו הקדוש ברוך הוא מיד, ולהכי אמר משה, 'השיבני אם אתה ממנה' כמו שכתב רש"י בדיבור שאחרי זה". ולא זכיתי להבין תירוצו.
הנחלת יעקב (כ"ז ט"ז) כתב לתרץ וז"ל: "אבל באמת לא קשיא, דאגב שעסק בצרכי צבור, למנות להם מנהיג, עסק גם בצרכי בניו. תדע, דאי סלקא דעתך דכוונתו הייתה בעד בניו לחוד, לא הוה ליה למימר, שיהיו בהמנהיג כל פרטים ותארים הללו, שיהא סובל דעת כל אחד ואחד, ושיביאם ויוציאם בזכיותיו, כי אולי אין כל המידות הללו בבניו. וגם הוה ליה למימר בפירוש שימנה בניו. אלא ודאי שעיקר העסק היה בצרכי צבור, ואגב בקש, שאם כל המידות הללו בבניו, שיהיו הם קודמין כמו שהוא על פי הדין". עכ"ל.
החתם סופר (חת"ס עה"ת במדבר עמ' קמ"ב ד"ה "יפקוד" השני.) הקשה כן להדיא, ותירץ, על פי דברי הגמרא (ברכות כז:), שלא מינו את ר' עקיבא לנשיא על ישראל, אף על פי שהיה גדול החכמים, מפני שחששו שרבן גמליאל יעניש אותו, וכיוון שאין לר' עקיבא זכות אבות הוא יכול להינזק. והכי נמי, חשש משה שאם יתמנה אדם שאין לו זכות אבות, יכול מי מבני ישראל להעניש אותו, וימות, ולא יכניס את בני ישראל לארץ ישראל, והרי משה ביקש "ואשר יצא לפניהם", ופירש רש"י, שלא תעשה לו כאשר עשית לי, שלא יכניסם לארץ ישראל. ולכן ביקש משה שיתמנו בניו שיש להם זכות אבות, וינצלו, ויוכלו להכניס את בני ישראל, ואם כן מיושב, שהרי שדאג לצרכי בני ישראל. אך הקדוש ברוך הוא השיבו שהוא ממנה את יהושע, ובאשר לחששו של משה, אמר לו ה', שיהושע ששירת אותו, והיה לו לתלמיד נאמן, זכותו גדולה אף מזכות אבות, וליכא חשש שינזק, ובוודאי שהוא יכניס את בני ישראל לארץ ישראל, כרצון משה.
גם בספר שם דרך (במדבר עמ' קמ"א – ב' פרשת פינחס חלק הביאורים אות ט') הקשה כן להדיא ותירץ וז"ל: "ועם זאת, בגודל טהרת לבבו וניקיון כפיו, סבר משה רבינו שיש עוד מקום להוסיף ולבקש, שאם תתקבל בקשתו למנות מנהיג על ישראל הרי שכבר סדורים צרכי העם, ואם כן יכול כבר לבקש צרכי עצמו שירשו בניו את גדולתו. ואדרבה, גדולתו ושבחו של משה רבינו חזינן כאן, שעם כל מה שרצה בגדולת בניו מכל מקום הניח את צרכיו ודאג רק בטובת הציבור, ורק לאחר שהושגה טובת הציבור הרשה לעצמו לבקש על צרכיו". עכ"ל ועיי"ש בדבריו שהאריך בזה.
בספר דרש דוד (להר"ר דוד הופשטטר, במדבר פרשת פינחס מאמר נוצר תאנה יאכל פריה עמ' קצ"ו – ט') ביאר עניין זה באורך, וזה תמצית דבריו: "סבור היה משה רבינו שעל יהושע להנהיג את העם יחד עם הזקנים, שהרי יהושע לא היה שווה אל משה במדרגות החכמה והנבואה, וכמאמר חז"ל (ב"ב עה.) "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה" לפי זה ניתן לבאר את בקשתו של משה למנות את בניו תחתיו, שהרי פשוט וברור שכונת משה לא הייתה אלא לצורך העם, ועיקר בקשתו התה שיתמנה תחתיו מנהיג השווה לו במעלת ההנהגה, שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו, ואשר יוציאם ויביאם בזכויותיו, ואילו נמצא איש אשר כזה, ודאי שהיה משה חפץ במינויו, יותר מאשר במינוי בניו. אולם נראה לומר שבקשה נוספת הייתה לו, שאם לא ימצא מנהיג בעל מעלה כמותו הראוי כמוהו להנהגה, הואיל ואף יהושע לא היה שווה לו במעלה, יתמנו בניו – גרשום ואליעזר – תחתיו, להנהיג את העם. ובביאור כוונתו נראה, שסבר שהואיל ודרך הבנים לאצור בקרבם ממידות נפשו של אביהם ומתכונותיו, לפיכך יהיו קרובים יותר למעלת ההנהגה של משה רבינו את העם, וימשיכו את אופן הנהגתו ומהלכו בהנהגת העם". ע"כ. והמשיך לבאר את תשובת ה' למשה שיהושע ששרתו ימלא מקומו, וז"ל: "שתלמיד המתבטל לרבו בכל לבו ובכל נפשו, קולט מתכונותיו וממעלותיו של רבו יותר מן התכונות שיורש הבן מאביו, ואשר על כן, מאחר שלא נמצא מנהיג השווה למשה רבינו במעלה, הרי יהושע – ששרת את משה הרבה – הוא זה הראוי לרשתו, לפי שיש בו את מעלת תכונותיו של משה רבינו, יותר מבניו. (ועיין שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שי"ב אות מ"ב) שיהושע היה נקרא בנו של משה יותר מגרשום ואליעזר.)" עכ"ל.
בספר יחי ראובן (במדבר עמ' תק"ב) כתב בשם ר' שלום שבדרון וז"ל: "אומר הרב'ה, פלאי פלאים: מדוע רצה משה רבינו שהילדים שלו יהיו ממשיכי דרכו? הוא רצה לקיים בכך מצות "כיבוד הורים"! אם בניו, של משה, ימשיכו את דרכו, יהיה בזה כבוד לאביו! הנכדים שלו יהיו מנהיגי הדור". עכ"ל. ולפי זה חשבתי לתרץ ולומר, דרצון משה לקיים מצוות, לא חשיב צרכי עצמו, ומה שמבקש שבניו ירשו את גדולתו, אינו סותר את דברי רש"י, שהצדיקים מניחים צרכי עצמם.
ובדומה לזה אפשר לומר, דהנה דין המלך הוא שבנו יורשו, והוא קודם לכל אדם אם ראוי לכך. וז"ל הרמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ז.): "כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה". עכ"ל. ורצה משה לקיים דין זה ולקיים בזה מצווה, וקיום מצוה לא חשיב צרכי עצמו כנ"ל.
(וראה בתורת משה לחתם סופר (עמ' ק"ל ד"ה "יפקוד") מה שביאר בזה.)