רוצח בשוגג, וגואל הדם. ערי מקלט וערי הלויים

ביאורים ועיונים, חדושים ובירורים, בתורה בנביאים בכתובים ובתרגומים, ובמפרשיהם, ראשונים ואחרונים, ויבינו במקרא.
יזל מדליו
הודעות: 290
הצטרף: א' מאי 07, 2017 6:50 pm

רוצח בשוגג, וגואל הדם. ערי מקלט וערי הלויים

הודעהעל ידי יזל מדליו » ו' אוגוסט 03, 2018 11:55 am

ענף א'
דברים פרק ד' פסוק מ"א, אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש.

ואיתא בגמרא במכות [דף י.] דרש ר' סימאי מאי דכתיב אוהב לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבואה אוהב כסף לא ישבע כסף זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלוש שבארץ כנען ואמר מצווה שבאה לידי אקיימנה.

אך עדיין יש להבין מהו לשון הכתוב "אז יבדיל " שמשמע שהיה זמן מיוחד.

סעיף א'

ופירש המלבי"ם מילת אז מציין עמ"ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא, שעד היום ההוא לא התייאש עדיין שע"י התפילה תשוב הגזרה וע"כ לא הכין ערי מקלט אחר שלא היו קולטות עד שהופרשו כולם, חשב שיפריש אותם אחר כבוש וחלוק. עכ"ד.

מבואר במלבי"ם שעדיף להפריש את ערי מקלט, דווקא בשעה שקולטות וחשב משה רבינו שאולי תתקבל תפילתו ואז יכנס לארץ כנען ויפריש את ערי המקלט בשעה שהם קולטות.

וצ"ע מדוע יש מעלה ומצווה בהפרשת ערי מקלט דווקא בשעה שקולטות.

סעיף ב'

המהרש"א מפרש [שם] דאמרינן בגמ' בסוטה [י"ד.] דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבנו להכנס לארץ, וכי לאכול מפרייה או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא אמר הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנס אני על ידי שהתקיימו על ידי.

נמצא שמשה רבינו בתפילתו להכנס לארץ כנען נתאווה לקיים מצוות בלבד לכן מיד אח"כ הפריש ערי מקלט אע"פ שאינם קולטות משום שאוהב כסף לא ישבע כסף.
אך צ"ב מה המעלה והמצווה שיש בהפרשת ערי מקלט גרידא בשעה שעדיין אינם קולטות.

והנראה דאמרינן בגמ' מכות [ח'.] מתני', ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק להיכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק להיכנס לשם יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק להיכנס לשם.

ונראה שהטעם הוא מחמת שהאדם מצווה ומחויב בשעה שנכנס ליער לחטוב עצים לדעת שמקום רה"ר אינו מקום פרטי שלו וצריך להיזהר זהירות מרבית, ומצווה לבדוק שאין שום אדם ביער לפני שמתחיל לכרות עצים,

ויש להביא ראיה ממכות [דף ח'.] ממתני' ר"א בן יעקב אומר אם מכשיצתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה הרי זה פטור. ובגמ' דרשינן "ומצא את רעהו" פרט לממציא את עצמו.

שנראה מלשון התורה שפטור מגלות מכיון שגם אם היה בודק לא היה מועיל כדי למנוע את הרציחה מכיון שהנרצח עדיין לא היה שם, ועיקר הגלות הוא מה שמצווה האדם לבדוק לפני שמתחיל לחטוב עצים ביער.

והשתא נראה שהחיוב גלות אינו על השגגה, אלא ההזדה שלא קיים את הדין "שלבדוק לפני חטיבת את עצים", ושיידע שרה"ר אינו רה"י אלא רשות לכל אחד ואחד להיות שם.
ואם רצח בשוגג ע"כ שהיה בלבו הרגשה שהקרקע שלו פרטית, ולכן מצווים ב"ד ועוד להעניש את הרוצח, ואם לא מענישים אמרה התורה [במדבר פרק ל"ה פסוק ל"ג ל"ד.] שיש כאן חנופת וטומאת הארץ דייקא, ולכן עונשו וכפרתו היא לגלות לעיר המקלט ולא לצאת משם עד מות הכהן הגדול ואפשר שיהיה שם הרבה שנים ועי"ז יידע שאין הארץ שלו.

וכאשר עם ישראל [בסוף חומש במדבר] נצטווה על הפרשת ערי הלווים הצטוו גם על הפרשת ערי מקלט, שכמו שהפרשת ערי הלוים הייתה כדי להתיר את שאר הקרקע לנחלה לעם ישראל כמעשר דגן שבא ללמד ולהורות שהקרקע שייכת לגבוה,
כך גם עם ישראל נצטווה להפריש ערי מקלט ששם הרוצחים בשוגג לומדים שאין הקרקע שייכת לאדם הפרטי אלא לכל עם ישראל והערי מקלט הללו בגלל זה מתקדשות וכמו לשון הכתוב ביהושע [פרק כ' פסוק ז'] "ויקדישו את קדש בהר נפתלי", ובזה שעם ישראל מפרישים את ערי המקלט כדי ללמד את הרוצח בשוגג את תורת "רשות הרבים", נמצא שהם גם לומדים את הענין שהערים שייכות לכלל העם וצריך האדם לבדוק לפני שחוטב עצים ביער.

ועוד יש להוסיף שאפשר שלכן אסור לגואל הדם לתבוע את דמו של הנרצח מכיון שאין זה מקום ששייך לגואל הדם לעשות בו את חפציו ותביעותיו אלא מקום קדוש ומקודש.
[ואכן כל ערי המקלט היו גם ערי לוים כמבואר בפסוקים ואין זה סתירה מכיון ששתיהם קדושות לגבוה, וע"ע משך חכמה במדבר - פרק ל"ה פסוק י"ג]

והשתא מיושב היטב שבעצם הפרשת ערי מקלט יש מעלה גדולה אפילו שאינם קולטות מכיון שאינם באות רק להחיות את הרוצח בשוגג אלא גם ללמד את עם ישראל שהארץ שייכת לכלל וכל אחד שנמצא ברשות הרבים צריך להיזהר ושיחשוב שחבירו נמצא על ידו.

והנה אמרינן בגמרא מכות [שם] מזרחה שמש אמר לו הקב"ה הזרח שמש לרוצחים. איכא דאמרי הזרחת שמש לרוצחים. ופי' רש"י הזרח שמש לרוצחים "להכין להם חיותם כגון הנך מילי דלעיל,

וצ"ע מדוע משה רבינו שהתחיל במצווה והפריש ערי מקלט, לא גמר את המצווה ולא הכין חיות לרוצחים בשוגג והיה צריך לזה ציווי מיוחד מה'.
ולפי"ד מיושב שמכיון שאינם קולטות חשב משה רבינו שאין טעם כלל להכין חיות לרוצחים ורק יש ענין להבדיל שלוש ערים כדפירשנו.

והמדקדק בלשונו של המהרש"א יראה שנקט שעיקר המצווה היא בשעת כיבוש הארץ ונראה עפ"ד לבאר שעיקר המצווה של הבדלת שלוש ערים היא כדי שיידע האדם שהארץ אינה שייכת לו לבד וא"כ עיקר שעתה של קיום המצווה הוא רק אחרי כיבוש, שהארץ נכבשה והונחלה לכל אחד מישראל ואז צריכים להפריש כדי שידעו שהארץ לא שייכת אליהם בלבד, אבל כל עוד שלא כבשו עוד את הארץ עדיין היא איננה שלהם.

והנה כתב ה"משך החכמה" [במדבר פרק ל"ה פסוק כ"ח] שאין ערי מקלט שבעבר הירדן קולטות עד יופרשו כולן, ומדבריו שם משמע שבארבע עשרה שני של כיבוש וחלוקה רוצח בשוגג אינו צריך לגלות ואף גואל הדם אינו יכול להורגו,

ואולי הטעם עפ"ד שמכיון שעדיין לא קבלו נחלה, וערי מקלט בעיקר באים לכפר על הארץ. וכמו שכתוב ולא תחניפו את הארץ, לכן לא נהגו עדיין ערי מקלט, ולא הוצרך רוצח בשוגג לכפרת גלות בערי מקלט.

והשתא נראה ליישב מש"כ המלבי"ם בסעיף א' שעיקר ההפרשה צריכה להיות דווקא בשעה שקולטות, משום שאז בהפרשה מונח "גם" הענין לתת חיים לרוצחים בשוגג, משא"כ בשעה שאינם קולטות קלוש הענין של לעשות חיות לרוצחים,
וכמו שהבאנו לעיל שמשה רבינו אע"פ שהפריש ערי מקלט לא עשה חיות לרוצחים. ודו"ק.

סעיף ג'

עוד יש לתרץ לפי לשונו של הרמב"ם הלכות רוצח [פרק ח' הלכה ג'] וז"ל והודיענו משה רבינו שאין שלש שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו שלש שבארץ כנען, ולמה הבדילן אמר הואיל ובאה מצווה לידי אקיימנה. עכ"ד.

ולכאורה הרי את כל התורה כולה לימד משה רבינו את ישראל ואמאי דווקא כאן כתב הרמב"ם "והודיענו משה רבינו", ונראה שמשה רבינו לא רק אמר אלא גם עשה שבזה שהפריש את שלושת הערים גילה את הדין שלא קולטות כולם כי כל ישראל רואים שאינם קולטות.

ועתה רק נשאר לבאר מדוע הדין הזה מיוחד שמשה רבינו רצה להודיעו ככה לישראל.

ואולי שכמו שבתרומה ובמעשר יש שיעור של הפרשה ובלי זה הדגן אינו מותר באכילה, ה"ה קרקע ארץ ישראל ועבר הירדן לא מתקדשות, בלי שיעור הפרשה גדול של ששה ערים, ולא סגי בשלושה ערים לחוד כדי לקדש ולהתיר את הישיבה בארץ ישראל. וצ"ע.

[נ.ב. נראה לענ"ד להוסיף שמשה רבינו יש לו שייכות מיוחדת לערי מקלט שהרי מצינו שעל משה רבינו נאמר "איש האלקים" ודרשו חז"ל מחציו ולמטה איש מחציו ומעלה אלוקים, ואפילו בקבורתו לא תפס מקום דאמרינן בגמ' בסוטה [י"ד.] מעשה ושלחה מלכות הרשעה אצל גיסטרא של בית פעור ושאלה הראנו היכן משה קבור עמדו למעלה נדמה להם למטה, למטה נדמה להם למעלה, נחלקו לשתי כתות אותן שעמדו למעלה נדמה להם למטה, למטה נדמה להם למעלה, לקיים מה שנאמר ולא ידע איש את קבורתו. ע"כ. ועי"ש במהר"ל חידושי אגדות.

ועוד איתא בגמ' זבחים דף קי"ז. והא תניא "ושמתי לך מקום" מקום שלך, ופי' רש"י המקום שלך דהיינו מחנה לויה אף הוא נקלט.
נמצא כאן שוב שהיה למשה רבינו כח וקדושה מיוחדת למקום שלו, שיקלוט את הרוצח, ולכן מחנה לויה קלטה במדבר לעומת מחנה לויה בארץ ישראל שלא קלט.
ונראה הביאור שמצינו שמשה רבינו בדווקא נקבר מול בעל פעור, ואת עם ישראל לא הצליחו להכשיל בבעל פעור בצורה מידיית אלא רק אחרי ששברו את הסייגים שהשקו אותם יין וכדו' וכמו שמובא במדרש "שעדיין יין עמוני לא נאסר", אבל אם עם ישראל היה עושה סייגים לא היה נכשל בבעל פעור, ומשה רבינו שנקבר מול בעל פעור כתוב בתוס' בסוטה שזה כדי לכפר על עון בעל פעור, נמצא שמשה רבינו הרבה לעצמו סייגים ולא היה כלל שייכות לסרך חומריות ולשל עבירה,
ולכן הוא ראוי להיות זה שיוצר מחנה לויה לקלוט את הרוצחים בשוגג שלא עשו סייגים וללמדם משפט הסייגים כמה האדם צריך להתרחק מחטא, ודו"ק.

והשתא עלה בידינו להבין עוד טעם מדוע משה רבינו מבדיל ערי מקלט שאחר שראה שאינו נכנס לארץ ישראל, ונקבר מול בעל פעור כדי להסיר את הקטרוג הבין שעם ישראל לא ניקה לגמרי מעניין השוגג שבא בגלל שהאדם לא עשה לעצמו סייגים ולכן מיד הפריש ערי מקלט ללמד זאת את עם ישראל. והדברים נחמדים.]

ענף ב'
מכות [ט':] בעבר הירדן תלת בארץ ישראל תלת אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחים דכתיב גלעד קרית פועלי אבן עקובה מדם מאי עקובה מדם א"ר אלעזר שהיו עוקבין להרוג נפשות.

סעיף א'

והקשה הרמב"ן [במדבר פרק ל"ה פסוק י"ד] ואע"פ שאין המקלט אלא בשוגגין היו שופכי דמים במרמה ומראין עצמן כשוגגין והוצרך להרבות להם ערי מקלט לקלוט את כולן שלא נודע מי המזיד. ע"כ.

וצע"ג אם הב"ד פסקו עליהם שהם רוצחים בשוגג וחייבים גלות א"כ נמצא שמעיקר הדין הם חייבים גלות ואם ב"ד לא פסקו שהם שוגגים וחייבים גלות מאי בעו התם שהרי הכל אחר רק אחר הפסק של הב"ד וב"ד לעולם אינם טועים שנאמר אלוקים ניצב בעדת א-ל כמבואר באריכות ברמב"ן דברים פרק י"ט פסוק י"ט.

והנראה לענ"ד לחדש שאין דין על הב"ד להגלות את המחויב גלות, כמו שב"ד מצווים על שאר העונשים ולכן במקום שב"ד מסופקים אם הוא שוגג או מזיד ולא פסקו כלום, אע"פ שמעיקר הדין אינו חייב מיתה או גלות משום שב"ד לא פסקו מידי, עכ"פ גואל הדם יכול להרוג אותו, דהרמב"ן ס"ל שגואל הדם ודמו של הנרצח תובעים ויכולים להרוג בין בשוגג בין במזיד ואינם צריכים לפסק של ב"ד. ולכן הרוצח היה בורח לעיר מקלט, וגואל הדם אינו יכול להורגו שאולי הוא רצח בשוגג ונמצא שעיר המקלט קלטה אותו. [ולקמן יבואר יותר באריכות]

ונמצא עתה שעיר המקלט מתמלאת ברוצחים במזיד ואין מספיק מקום לרוצחים בשוגג וכדברי הרמב"ן לעיל.

ובביאור הדבר ע"פ הגמרא מכות [י':] ר"ש בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו וגו' כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו' במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב"ה מזמינן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו שזה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה.

[ נ.ב. והקשו האחרונים איך מתכפר לעולה בסולם שתי רציחות בשוגג בגלות אחת.

ולענ"ד נראה ליישב שהרי אמרינן במס' מכות [דף י"ב:] מתני' הרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה, ובן לוי גולה מעיר לעיר.
ולפי"ז יוצא שגולה משכונה לשכונה ובזה מתכפר לו שתי הרציחות, א"כ מצינו שגלות אחת מכפרה על שתי רציחות, ודו"ק.

עוד אפשר לומר שהרי חזינן שמשמיא קא תבעו לדם שהרי גרמו לעלות בסולם ולהרוג ע"פ עדים א"כ נמצא שזה דין שמים, ומשמים יודעים כמה שיעור עונש ראוי לו.
וביותר שכל עונש גלות אין שיעורו מדויק וכמו שכתב הספורנו [במדבר פרק ל"ה פסוק כ"ה] עד מות הכהן הגדול, כבר ביאר שהגלות היא על השוגג, ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שווה בכל השוגגים, כי מהם שתהא שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכה, וזה משפט הא-ל היודע ועד שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו כאמרו ו"האלה-ים אנה לידו", וכעין זה נמצא עוד ב"משך חכמה" במדבר - פרק ל"ה פסוק כ"ה]

ויש להבין מה פירוש הכתוב "מרשעים ייצא רשע" דאם משום שנהרג הרוצח במזיד לכן נחשב ברוצח בשוגג רשע, הרי מצינו שב"ד שהם נקיי כפיים וצדיקים גם הורגים חייבי מיתות כגון רוצחים וכדו'.

והנראה שהרי הפסוק "משל קדמוני" הוא בשמואל א' [פרק כ"ד] ושם מדובר שבשעה ששאול היה במערה כדי להסך את רגליו ולא שם לב שדוד שם והיה דוד יכול להורגו ולא הרגו ורק קרע את כנף מעילו וכשיצא שאול אמר לו דוד וזה הלשון שם [פסוק י"א] דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך ואתה צדה את נפשי לקחתה. ישפט ה' ביני ובינך ונקמני ה' ממך וידי לא תהיה בך. כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך וכו' והיה ה' לדין ושפט ביני ובינך וירא וירב את ריבי וישפטני מידך.ויהי ככלות דוד לדבר את הדברים האלה אל שאול ויאמר שאול הקלך זה בני דוד וישא שאול קלו ויבך.

ונראה הביאור שהרי יש מקומות שלא נגלה וברור לעין כל מי הוא הרשע ואין ידוע מי הוא הרודף ומי הוא הנרדף כמו אצל שאול ודוד שהרי חלק מהעם היה עם דוד וחלק עם שאול, ובמקום כזה הדין מסור לשמים, וזה מה שאמר דוד שאסור לו להרוג מכיון שהרשע אינו ידוע ורק ה' ישפוט בינינו והרי אנו יודעים את האמת שנמצאת במסתרי הלב. וכאשר ב"ד פוסקים ע"פ עדים ושאר דינים והורגים זה נהפך להיות "רשעות ידועה" להם וממילא לכל עם ישראל, ולכן הם מצווים להרוג ואדרבה זוהי צדקתם.

וכאשר אנו רואים שנוצר רשע כגון הריגה ואיננו יודעים לחקור מי הוא הרשע ע"ז בא משל הקדמוני שמרשעים ייצא רשע שגם הרוצח וגם הנרצח חייבים ורשעים, ואם דוד היה הורג לשאול מכיון שאין ה"רשעות ידועה" ע"כ גם דוד היה רשע בעצם הרציחה. ולכן ברוצח בשוגג כמו המקרה של "הפונדק" דאיתא בגמרא שייך המקרא "מרשעים ייצא רשע", שהרי אין עדיים לא על הרוצח בשוגג ולא על הרוצח במזיד, ולכן גם מיתתו של הרוצח במזיד איננה בב"ד מכיון שרציחתו נמי לא הייתה מפורסמת. ודו"ק.

והשתא נראה שכל רוצח בשוגג ע"י עדים בלבד זהו "רשעות ידועה" מספיק לגבי גואל הדם ואין צריך כלל לפסק של ב"ד שמחייבים גלות, ולכן גואל הדם עצמו יכול לתבוע את דם הנרצח, כגון במקום שיש עדים אך ספק רצח בשוגג או במזיד וכדפירשנו. [ולגבי הסוגיה הנ"ל של שנים שהקב"ה מזמינם לפונדק אחד, יבואר לקמן אי"ה.]

וזה מדוקדק מלשון הרמב"ם [הלכות רוצח פרק ה' הלכה א'] כל ההורג בשגגה גולה ממדינה שהרג בה לערי מקלט ומצוות עשה להגלותו שנאמר וישב עד מות הכהן הגדול. עכ"ד. מדוקדק בלשון רבינו שאין זה דין על הב"ד גרידא.

וכעין זה מצינו ברבינו הרמב"ם ע"פ פירושו של האור שמח, שכתב הרמב"ם הלכות מלכים [פרק ג' הלכה י'] כל ההורגין נפשות שלא בראייה גמורה או בלא התראה אפילו בעד אחד או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להרוג אותם ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימא ולשבור יד רשעי ישראל. ע"כ.

וכן בהלכות רוצח [פרק ב' הלכה ד'] וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחויבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. עכ"ד.
עוד כתב בהלכות רוצח [פרק ו' הלכה ה'] וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה. ע"כ.

ופי' האור שמח וז"ל ונראה לי דרבינו סובר דהואיל דבן נח נהרג ע"פ עד אחד לכן גם גואל הדם אם הרג לרוצח בעד אחד אין נהרג עליו וכן מלך ישראל יש לו רשות להורגו דדווקא לדון בדיני סנהדרין בחוקים תורניים שמצוה עליהם לדון צוותה התורה דבעי שני עדים, אבל בגואל הדם ומלך ישראל דרשות ניתן להם והוא לתיקון המדינה דינם כמו שנתנה התורה הנימוסית לבני נח וזה ענין מושכל. ע"כ.

מבואר בדבריו שעל שפיכות דמים יש לכל למלך ישראל ולגואל הדם משום תקנת העולם ולכן סגי בעד אחד, וה"ה בנידון דידן נראה לחדש שאם יש עדים ואין פסק של ב"ד אפ"ה יכול גואל הדם להרוג.

[ נ.ב. והנה הרמב"ם פסק את ר"ש בן לקיש שכתב [שם פרק ז' הלכה י"ד] ואע"פ שנתכפר לו אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו הואיל ובא תקלה זו הגדולה על ידו.

ואולי הביאור שמכיון שהתברר על ידי הרציחה שכבר בשעה שהיה בשררה היה רשע ולכן הוא הוכשל ונכשל ברציחה נמצא שיש כאן רשעות בשררה ולכן אינו חוזר לשררתו שהרי שם רשע לא חל משעה שהב"ד פסקו, משא"כ שאר נענשים שרק משעה שעשו את העבירה וב"ד פסקו נחשבים לרשעים נמצא שלא היו רשעים בשררה ולכן חוזרים לשררתן.]

והנה הרבה שנים נתקשיתי בדברי הרמב"ן [דברים פרק י"ט פסוק י"ט] שכתב וז"ל אבל אם נהרג ראובן נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם וכו' ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלקים הוא ובקרב אלקים ישפוט, והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט. עכ"ד עי"ש.

מבואר בדבריו שכל פסק של ב"ד הוא אמת וע"כ עדים זוממים פטורים ב"כאשר עשה",
וצע"ג הרי מצינו כאן שהרוצח בשוגג חייב גלות אפילו שרצח אדם שחייב מיתה משום ש"מרשעים ייצא רשע", א"כ גם בעדים זוממים גם אי נימא שהם העידו וגרמו להרוג אדם שחייב מיתה, זה עדיין לא סיבה לפטור שהרי "מרשעים ייצא רשע".

ולפי"ד הנ"ל מיושב שפיר שכל מה דאמרינן מ"רשעים ייצא רשע" זה דווקא במיתה שאינה של ב"ד שלא נודע מי הוא הרשע, והדין מסור רק לשמים אז הקב"ה מזמין את הדין ע"י שני רשעים כדאמרינן מ"רשעים ייצא רשע", אבל בעדים זוממים שהב"ד שהם צדיקים ויראים עושים בו את הדין והורגים אותו מוכח שאינו מחויב מיתה רק בידי שמים אלא מחויב מיתה גם בידי אדם, ולכן לא שייך למימר כאן מ"רשעים ייצא רשע" שהרי עיקר העונש בא ע"י הב"ד.

העולה מכלל דברינו שכל מה שאמרינן "מרשעים ייצא רשע" זה דווקא במחויב דין לשמים ולא במחויב דין בידי אדם, שאז הרי הדין נעשה ע"י ב"ד הצדיקים והיראים דווקא. ודו"ק.

[והנה אמרינן במכות דף ב: שלא מקיימים כאשר זמם בגלות מדכתיב הוא ינוס אל האחת הערים, הוא ולא זוממים.
ולפי"ד אולי אפשר הטעם מכיון שאין הגלות פסק של ב"ד אלא רק גילוי מילתא ע"כ אין בזה תורת עדים זוממים. ורק דינים שנגמרים ע"פ ב"ד וב"ד מצווים לקיימם רק אז מחייבים את העדים זוממים על הגמר דין. ודו"ק.]

סעיף ב'

עוד כתב הרמב"ן [שם] ליישב מדוע שלוש ערי מקלט דווקא בגלעד, וז"ל או שיאמרו שהיה ארץ הגלעד מגדלת רוצחים מאז הייתה לגוי. [וכן נראה מהגמ' בנדרים דף כ"ב.]

[וה"גור אריה" תירץ וז"ל אבל נראה לי שכל שוגג היה להיות נזהר שלא יהרוג ולכך חייב גלות דאל"כ למה יגלה דמה עשה אלא שהיה לו להיות נזהר שלא יהיה חבירו על ידו נהרג ובגלעד נפישי רוצחים שהם מזידים וממילא לא תמצא אף אחד אף הטובים שבהם שהיה נזהר שלא יהרוג את חבירו בשוגג ולפיכך כמו שתמצא הרבה מזידים שהורגים במזיד מכ"ש היו הרבה שוגגים שאין נזהרים שלא יבוא על ידם שפיכות דם לפיכך היה צריך להרבה ערי מקלט.

ועוד דודאי מה שהיו שם הרבה רוצחים היינו מפני שהמקום גורם היה מגדלת רוצחים לרצוח אנשים לכך היה מוכן לגדל הורגי שוגג כי יש בני אדם מוכנים לדבר מה יותר והיה מקום מגד לאנשים שעל ידם יבוא שפיכת דם יש במזיד ויש בשוגג ופשוט הוא.]

ונראה הביאור לפי מש"כ לעיל [ענף א' סעיף ב'] שעם ישראל התחייבו בדווקא להפריש מארץ ישראל לערי מקלט, כדי להורות שהארץ שייכת לכל הציבור לכל כלל ישראל, ע"כ ה"גלעד" שהוא מקום שמסוגל לגדל רוצחים יש חיוב של שיעור הפרשה יותר גדול להורות וללמד על הענין הזה ולכן היה שלוש בארץ הגלעד כמו השיעור שהיה שלוש בכל ארץ כנען.

ולפי"ד עתה אפשר ליישב מדוע רק עתה הפריש שלוש ערי מקלט בעבר הירדן.

לפי מה שפירש רש"י [דברים פרק ג' פסוק כ"ג] בעת ההוא לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. עכ"ד. והטעם הוא משום שחשב משה רבינו שארץ סיחון ועוג הם חלק מארץ ישראל, ואחר שראה שאינם מארץ ישראל שהרי לא נענה בתפילתו ובזה שנכנס לארץ סיחון ועוג לא נחשב שנכנס לארץ ישראל, הבין כמה גרועה עבר הירדן לעומת ארץ ישראל וזאת משום שמגדלת רוצחים לכן הזדרז והפריש ערי מקלט. ודו"ק.

סעיף ג'

עוד כתב הרמב"ן [שם] ואני תמה כי על דעת רז"ל הכתוב שאמר ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר כולם למקלט צוה בהם, והנה היו מהם ל"ו בארץ כנען ובעבר הירדן שש וכו' והנה היו המקלטים לכל ארץ ישראל ביושר ובשוויה כי ארבע ערי מקלט יגיעו לשבט וכו' ועל דרך הפשט כי ארץ עבר הירדן הייתה גדולה מאד וכו' ראויה לשלש ערי מקלט ככל ארץ ישראל מן הירדן והלאה והיו אלה שש ערים לבדן קולטות ו"ארבעים ושתים למגרשי הלוים לא למקלט".

והקשה בשו"ת הרדב"ז [ח"ה ב"א קל"ח] דהרי אמרינן במס' מכות [דף י'.] שערי הלוים קולטות לדעת.

והנראה שיש שני דינים וחיובים על הרוצח בשוגג א. מה שלא נזהר לבדוק שאין עוד אדם ביער. ב. הזילות בחיי אדם שאם היה מבין יוקר חיי נפש מישראל היה נזהר ביותר.
והתורה נתנה לרוצח שני דרכים לכפר או שילמד על חשיבות חיי האדם או שילמד שהארץ דהיינו היער איננו שלו וצריך לבדוק לפני שהוא חוטב עצים שאין אף אדם שיכול להיהרג ממה שהוא חוטב.

ואם ילמד הרוצח בשוגג דרך אחת זה יספיק למנוע את הרצח בשוגג הבא וגם שזה מיד יביא אותו ביתר קלות ללמוד את הדרך השניה עכ"פ בראשית דרכו יש לו שתי דרכים בכדי לתקן את עיוותו.

והנה הדרך שדרכה ילמד שהארץ אינה שלו זה ע"י שיגלה ל"ערי המקלט" שהופרשו ע"י עם ישראל להורות שהקרקע איננה שלהם, וגם הוא מעתה לא יכול לצאת מהמקום אלא הוא מוגבל להיות רק בעיר מקלט וכן המקומות אסורים עליו.

והדרך השניה שהיא ללמוד על חשיבות חיי האדם זה ע"י שיגלה ל"ערי הלוים" שעצם הקרקע הופרש לגבוה לעבודת קודש של אנשי מעלה הלויים והם בייחוד מכירים במעלת חיי אדם מישראל, [וכן מצינו שהלויים היו שומרים ומשגיחים ועושים "סייגים" במשכן שהזרים לא יקרבו ולא ימותו.]

והנה חלוקים ערי מקלט מערי הלויים בשני דינים, ערי מקלט קולט את הרוצח שלא לדעת, וגם אין מעלים שכר ללוים, וערי הלויים קולט רק לדעת, ומעלים שכר ללוים.
ועפ"ד מיושב חילוקי הדינים היטב, "ערי מקלט" שהרוצח נזהר בישיבתו ומצמצם את ישיבתו מפחד גואל הדם, ואמנם עתה שאינו יודע שהוא בעיר מקלט עכ"פ בישיבתו יש לו פחד מגואל אדם ושפיר מתכפר לו בעצם זה שפוחד להסתובב בכל מקום ופוחד מגואל הדם,
וגם אינו צריך לעלות שכר ללוים מכיון שערי מקלט נועדו ליצור חיים וכמו שדורשת הגמ' כידוע.

משא"כ "ערי הלויים" שעיקר לימוד הרוצח על חשיבות חיי נפש מישראל הוא ממה שנמצא יחד עם הלויים, ולכן אם אינו יודע שנמצא בעיר הלויים א"כ מוכח שאינו לומד כלום ולכן שלא לדעת אינו קולט,

וגם מובן מדוע מעלה שכר ללוים אע"פ שעם ישראל נצטווה להחיות את הרוצח בשוגג, שבזה שהרוצח רואה את קדושת הנכסים של הלויים שהוי כמו מעשר שנתנו עם ישראל, והוא רואה בזה את יקרת הלויים ממילא גם מבין ביתר שאת את תורת הלויים לייקר את הנפש וחיי הנפש ואדרבה בזה שמעלה שכר נמצא שיותר נתקן ולומד לעומת זאת אם לא היה מעלה שכר אפשר שהיה חושב עצמו שהוא במעלת הלויים. ודו"ק.

והנה מה שאמרה תורה שב"עבר הירדן" צריך להפריש שלוש ערי מקלט, צריך לפרש בשני הדרכים הנ"ל שהוזכרו, ודרך אחת פרשו חז"ל ודרך אחת פירש הרמב"ן וקרא לה דרך הפשט, ואין שום סתירה ביניהם.

שחז"ל פרשו לפי הדרך שהרוצח צריך ללמוד על חשיבות חיי האדם מישראל, ולכן חיוב הפרשת ערי מקלט בעבר הירדן לא מצד הגודל של השטח אלא מצד כמה שבטים נחלו את הקרקע ולפי תירוץ הגמ' משום ששכיחי רוצחים דהיינו שאזלינן "בתר הגברא" ועיקר מה שמפרישים ערי מקלט זה כדי שיהיה מקום לנוס שמה רוצח, לכן תמה הרמב"ן הרי סוף סוף יש את "ערי הלויים" ונמצא שערי מקלט מחולקים בשווה, ואין מקום לקושיית הגמ' אמאי בגלעד יש יותר ערי מקלט.

אבל הרמב"ן מפרש שחיוב ערי מקלט מגיע מצד הגודל של הקרקע שנחלו עם ישראל וכמו שביארנו לעיל שערי מקלט זה הפרשה מהקרקע כמו ערי הלויים, ומכיון שעבר הירדן שטחה בגודל של כל ארץ ישראל ע"כ צריך להפריש שלוש ערי מקלט בעבר הירדן כמו שבארץ ישראל יש שלוש ערי מקלט,

ולכן נקט שערי הלויים אינם קולטות כוונתו לומר שעיקר הפרשתם לא הייתה כדי שיהיו למקלט שעיקר הפרשתם להיות ערים הלוים. ורק ממילא הועילה הפרשתם וקדושתם כבדרך אגב גם לקליטת רוצח בשוגג, אבל באמת גם הרמב"ן ודאי ס"ל כהבבלי שערי הלויים היו קולטות. ודו"ק.

ולפי"ד הנ"ל נבין מה שיצא ה"משך חכמה" [במדבר פרק ל"ה פסוק י"ג] לחדש וז"ל ועוד יראה לי דהשש ערי מקלט קלטו אע"פ שבא שם הרוצח שלא לדעת, ושלא להציל את עצמו כדאמרו בגמ' זה דוקא בישראל ולכן אמר שש ערי מקלט תהיינה לכם, אבל בגר תושב רק אם בא לשם להמלט על נפשו. ע"כ.

שדווקא לישראל מועיל ערי מקלט וזה משום שקיבל נחלה בארץ ישראל וע"כ בזה שנמצא בעיר מקלט אפילו שלא לדעת סוף סוף הוא גלה ואינו נמצא במקומו, אך גר תושב שלא קיבל נחלה בארץ ישראל, כל עיקר כפרתו הוא רק מצד שצריך לכפר בדרך שיבין את המעלה של האדם ושל חיי נפש ואיסור שפיכת דמו, וזה שייך רק אם גולה בדעת.

[והנה יש להעיר על דברי הרמב"ן מחומש דברים [פרק י"ט פסוק ט'] וללכת בדרכיו כל הימים ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. מבואר שכאשר עם ישראל בימות המשיח יכבוש את הקיני קניזי וקדמוני, יצטרך להוסיף עוד שלוש ערים ולכאורה אין הקרקע של קיני קניזי וקדמוני שווה לגודל של עבר הירדן וארץ ישראל
ועוד יש להעיר לכו"ע על לשון הפסוק שנראה ששלוש ערי מקלט מתווספים על השלוש שבעבר הירדן, ולכאורה הם מתווספים גם על הערי מקלט שבארץ ישראל והיה צריך להיות כתוב ויספת שלוש ערי מקלט על הששה האלה. וצ"ע, וה' יאיר עיני.]

ענף ג'
כתב המהרש"א מכות דף י': ד"ה אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, וכו' וק"ק דמשמע מזה שהרג בשוגג בלא עדים שהוצרך ליגלות ולא ידענו על מה דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גואל הדם שיהרגנו, ואם אין עדים בדבר היאך יהרגנו הגואל ואפשר לומר אם הוא מודה בדבר או שיתוודע הדבר ע"י קרובים או פסולים שפטור הגואל אם יהרגנו.

מבואר בדברי המהרש"א שאין הגלות לרוצח אלא כדי שינצל מהריגתו של גואל הדם, וצ"ע הרי בכמה גמרות מבואר שעצם הגלות הוי כפרה לרוצח.

וביותר דא"כ אמאי מסבב ה' שירצח שוב בשוגג בעדים ויגלה אם עיקר הגלות הוא רק כדי לינצל מגואל הדם ולא עונש וכפרה בעצם. וצע"ג.

[ומש"כ המהרש"א שנאמן ע"פ עצמו להיות חייב גלות, הוא ע"פ התוס' בריש מכות ד"ה מעידין ומבואר לפי האור שמח [הלכות רוצח פרק ו' הלכה י"ב] ואכמ"ל בזה.]

ו"האור שמח" לכאורה להדיא חולק על דברי המהרש"א וז"ל [הלכות רוצח פרק ו' הלכה י"ב] וז"ל אמנם כפי הנראה דכל עיקר דין ערי מקלט הוא אינו משום גואל הדם א"כ שפיר אמר ר' יוחנן ריש מכות ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה, לפי שהגואל הדם יכול להורגו, הן שלא עשו מעשה במזיד דכאשר זמן ולא כאשר עשה א"כ לא שייך גואל הדם דעדיין חי הוא ולמה יגלו.

וע"כ דאף במקום שלא שייך דין גואלי הדם הו"א דיגלו משום כפרה כדפריך תלמודין [ציטוט מהתלמודין, "והיא הנותנת הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה הן שלא עשו מעשה במזיד נמי ליגלו כי היכי דתיהוי ליה כפרה".] וכו' וכן מהא דנגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו לשם הרי דמשום כפרה מגלין אותו לשם. עכ"ד.

מבואר בדברי האור שמח שדין גלות הוא אפילו אם אין גואל הדם והגלות עצמה המכפרת.

ולענ"ד נראה ברור שאין כלל מחלוקת בין המהרש"א לאור שמח, דודאי עצם הגלות מכפרת אך אם אין הרוצח מתיירא מגואל הדם שיבוא להורגו כגון במקום שאין גואל דם וב"ד גם לא העמידו א"כ אינו מוכרח להיות בעיר מקלט ולא חשיב שהוא גולה גם אם הוא נמצא שם, דבעינן דווקא שיגלה מצד מה שרודפים אחריו להורגו ולא בשביל שהוא מחפש כפרה. שככה "יראה לנגד עיניו שהותר דמו".

שרק בזמן שיש גואל הדם הגלות כפרה. אך אחרי שהוא מת והוא כבר אינו יכול ללכת ממילא אז בעצם זה שהוא מת חשיב שפיר שהוא נמצא בעיר מקלט ויש לו בזה כפרה.
והנה בעצם דברי המהרש"א יש קושיה עצומה שבתירוץ כתב ששייך שפיר גואל הדם מכיון שהוא הודה או ע"פ קרובים, א"כ מדוע הקב"ה מזמין שירצח ע"פ עדים הרי כבר יש עדות שפיר ופטור גואל העדים, ומה מוסיפים עדות העדים. וצ"ע וה' יאיר עיני.

ולפי"ד הנ"ל אולי אפשר ליישב שעיקר הכפרה של הרוצח בשוגג הוא על מה שיודע שאין חשיבות לחיים שלו, והגואל הדם יכול להרגו, אז אפשר שכל עוד שאין עדות גמורה של שני עדים דמו של גואל הדם לא ירתח בקרבו, וע"כ לא יחשוש כ"כ על חייו הרוצח בשוגג ונמצא שחסר לו בכפרה, לכן הקב"ה מזמין שירצח עוד הפעם בשוגג אבל בעדים שאז גואל הדם ודאי יאמין להם וירתח דמו ואז יפחד ביותר הרוצח בשוגג.

עוד אפשר לומר על דרך זה, שעתה ברציחה השנייה יש עוד גואל הדם וע"כ חושש לחייו עוד יותר, ועוד אנשים יודעים שאין לו דם, וזה תירוץ יפה. [וזה גם מתרץ קושיית האחרונים איך מועיל גלות אחת לשתי רציחות.]

ורעיון כעין זה מצינו ברוצח במזיד ברמב"ם הלכות רוצח פרק ו' הלכה ד' ה' ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להזהר ולא נזהר. מפני שעוונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור, "ומה יעשה זה ישב וישמור עצמו מגואל הדם".

דיש לדקדק בלשון רבינו שכתב עצה לרוצח בשוגג קרוב למזיד "שישב וישמור עצמו מגואל הדם".

ונראה דר"ל שאין אנו רוצים במיתתו של הרוצח בשוגג קרוב למזיד ואין המיתה כפרה אלא עיקר הכפרה הוא מה שיושב ומשמר את עצמו והוא כל הזמן "נרדף". [ולפי"ז נראה שהרמב"ם ס"ל שבאמת אפשר שב"ד יעמידו גואל הדם לרוצח בשוגג קרוב למזיד כדי שישמור את עצמו ובזה יהיה לו כפרה.]

ואמנם רוצח בשוגג גרידא קיל מרוצח שוגג קרוב למזיד, שהרי גולה לעיר מקלט אבל עיקר כפרתו הוא במה שאפשר שיודע שאפשר להורגו כשיוצא מעיר מקלט ואין כלל חשיבות כמו שנאמר "ואין לו דם".

והנה פסק הרמב"ם [שם פרק ה' הלכה י'] נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון הרי זה התיר עצמו למיתה ורשות לגואל הדם להורגו ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו שנאמר אין לו דם. עכ"ד.

וזהו פלא שלא מצינו בכל התורה כולה שמצד אחד אין מצווה להרוג ומהצד השני אם הרגו פטורים, וכאן ברוצח בשוגג אמרינן ששאר כל אדם אין חייבים עליו.
ומכאן יש לנו ללמוד כמה חמור מי שרוצח את חבירו שאמרה עליו "אין לו דם" ופי' רש"י [במדבר פרק ל"ה פסוק כ"ז] אין לו דם, הרי הוא כהורג את המת שאין לו דם. עכ"ד.
כלומר בזה שאדם רצח חבירו אפילו בשוגג איבד את זכות החיים שלו ונחשב כמת, ואפשר שלכן כתב הרמב"ם "אין חייבין עליו" ולא כתב פטורים שבא לומר שכאילו אין על מה להתחייב,

וממילא אנו גם למדים שרוצח שלא מחשיב את חיי חבירו ממילא גם חייו אינם נחשבים, שלפי מה שהאדם מחשיב את חיי חבירו כך נחשבים חייו,

ויש להביא ראיה מהמדרש רבה [סוף פרשת מסעי פרק כ"ג אות י"ג וכן מובא בירושלמי סוטה פרק א'.] וז"ל ומפני מה נהרג אבנר מפני שעשה דמן של הנערים שחוק שנאמר ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. עכ"ד. [ועי' אור שמח הלכות רוצח פרק א' הלכה י"ג בסופו]
ונמצא עתה שרוצח שגולה לעיר מקלט יש לו תחיית המתים פורתא, שזוכה לחיים מחדש. ומה גדולה קדושת ערי מקלט שיוצרים ומחיים את האדם, שרצח את חברו ובזה הוא המית את עצמו.

והנה כתב הרמב"ם [שם פרק ז' הלכה ח'] הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצווה או לעדות וכו' ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו משם לעולם עד מות הכהן הגדול.

והקשו האחרונים אמאי אינו יוצא להציל נפשות ישראל הרי פקוח נפש דוחה כל התורה כולה.

ותירץ ה"אור שמח" וז"ל רק דכנגד הטבע אין לנו להוסיף אחר מצות יוצר הטבע, חוקר כליות ולב הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להורגו אין לו משפט מות תו אין יכולים ב"ד להמיתו, וכיון שהותר דמו אצל גואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית. עכ"ד.

ולפי"ד יוצא שאם יצא כדי להציל חבירו גואל הדם פטור, אבל שאר בני אדם שהרגו נהרגים עליו שהרי אין להם את חימום הלב כמו שיש לגואל הדם וא"כ הם נתבעים ע"ז שהרגו.
וקשה בבפשטות דברי הגמ' והרמב"ם הם בכל המקרים ולכאורה במקום שאין גואל הדם ואז ב"ד מעמידים גואל הדם אע"פ שאינו קרוב, אז יהיה מותר לרוצח בשוגג לצאת מחוץ לתחום. וזה קצת צ"ע.

והנראה ע"פ מה שכתבנו שהרוצח בשוגג איבד את חייו בהריגתו של חבירו א"כ אסור שייצא מעיר מקלט כי בזה נמצא שכאילו איננו מחשיבים את דם הנרצח, שדם הנרצח תובע שהרוצח ימות או יהיה בעיר מקלט, וכל הבני אדם גם כן יכולים לתבוע את הרוצח אל הרצח ולכן אם הרגו פטורים, והשתא מיושב שפיר מדוע אינו יוצא כלל מעיר המקלט משום שעיר המקלט היא כפרתו גם אם לא חם לבבו של גואל הדם, שמצד הרוצח בשוגג אין עולם מחוץ לעיר מקלט. ודו"ק.

והשתא אחר כל זה, נראה שמאד מדוקדק לשונו של הרמב"ם [שם פרק ה' הלכה א'] ומצות עשה להגלותו שנאמר וישב בה עד מות הכהן הגדול. עכ"ד. שמבואר שהמצווה היא על כל אחד ואחד מישראל להגלותו וזה משום שהם תובעים את דמו של הנרצח, אך מכיון שאין מצווה להורגו והוא יכול לסרב וכן הגלות צריך להיות מפחד גואל הדם ולא בכפייה לכן לשונו של הרמב"ם רפוי שהעיקר לגרום לזה שיגלה ולא כתב על מי הציווי כי א"א לקיימה בכפייה.

סיכום: ונראה מכל הנ"ל שהעונש על רציחה הוא ענין מושכל וטבעי וע"כ מלכי ישראל יכולים להרוג לתקנת העולם, וכן אפשר בעד אחד, וכן לא צריך כלל פסק של ב"ד, ועוד שאין לרוצח כלל דם וע"כ כל אדם אין מתחייבים עליו.

ועוד שלרוצח בשוגג קרוב למזיד כפרתו בזה שהוא יהיה נרדף, ואינו צריך למות.

ועוד שעונש גלות על רציחה כמה ייענש הוא משמים וכמו שכתב הספורנו שיש כאילו שנמצאים הרבה בעיר המקלט ויש כאלו קצת וכן זה תלוי גם באיזה גואל הדם מדובר, וגם כל המשל שהביא ר"ש בן לקיש מוכח איך שמן השמים מסבבים שכל אחד יקבל את עונשו על רציחתו.

נמצא שעונש על רציחה שלא בעדים והתראה אינו נתון כלל לב"ד אלא למלכותא דארעא ולמלכותא דשמיא ולכלל עמא כמו גואל הדם.

והשתא עלה בידינו לגלות ביאור נפלא בנביא שמואל א' [פרק י"ב פסוק ט"ז] שכאשר שמואל הנביא מוכיח את עם ישראל על מה שביקשו מלך הוא עושה להם נס ומוריד מטר, ויש להבין מה השייכות בין מטר לבין בקשת מלך.

והנה איתא בירושלמי [תענית פ"ג ה"ג] תניא בעון שפיכות דמים הגשמים נעצרים, דכתיב כי הדם הוא יחניף את הארץ וכו'. ע"כ.

והשתא מבואר היטב ששמואל הנביא בא להראות שבידו להוריד גשם אפילו בימי קציר חיטים וזה מוכיח שהמלכות שלו נזהרת ביותר על שפיכות דמים ועל יקרת חיי כל יחיד ויחיד "וזהו עיקר המלכות" כמו שכתב הרמב"ם הלכות רוצח [פרק ב' הלכה ד'] וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחויבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. עכ"ד. שלולי זה הרי לא היה יורד גשם שהרי בעוון שפיכות דמים הגשמים נעצרים, ובזה הוכיח אותם על מה שמאסו בו ובקשו מלך במקומו.

נכתב בעזרת אבינו שבשמים, אשמח על כל הוספה.

חזור אל “מקרא ותרגום”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 5 אורחים