מלח סדומית
בפרשתינו נאמר שלוט נפרד מאברהם אבינו שעמו עלה לארץ כנען (יג' ): וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהֹוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וגו'.
מבוא' בתורה, שלפני ש-ה' הפך את סדום ועמורה, כל המקום היה שם ארץ נחלי מים ואילנות ומקום משובח לזרעים כמבוא' ברש"י. ומה קרה במקום ההוא אחר ההפיכה? כתוב בפרשה הבאה (יט'): וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל ישְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה. ובספר דברים כתוב שהקב"ה המטיר על סדום ועמורה מלבד 'גופרית ואש' גם 'מלח' (דברים כט'): גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. דהיינו המקום היפה ההוא נחרב עד היסוד. ומבוא' ברש"י (בראשית יד' ג'), שנוצר שם ים המלח, ע"ש. הנקרא בלשון חז"ל 'ימא דסדום' (ב"ב עד' ע"ב, ועוד. עי' בספר מור וקציעה או"ח סי' רכח').
איתא בגמ' חולין (קה' ע"ב): אמר רב יהודה בריה דרב חייא, מפני מה אמרו מים אחרונים חובה [יותר ממים ראשונים דאמרינן שם בגמ' שהם 'מצוה']? שמלח סדומית יש שמסמא את העינים, ע"ש ברש"י מה שביאר. וז"ל הרמב"ם (פ"ו מהל' ברכות ה"ב – באה"ד): כל פת שהמלח בו, צריך נטילת ידים באחרונה, שמא יש בו מלח סדומית, או מלח שטבעו כמלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו ויסמא, מפני זה חייבין ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח, ע"ש.
בספר ויקרא (ב' יג') נאמר: וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח: ובגמ' מנחות (כא' ע"א) מבוא' שהיו שמים מלח סדומית. וכמו"כ בקטורת היה מלח סדומית (כריתות ו' ע"א).
והנה יש לעיין מהיכן הוא ה'מלח סדומית'. בגמ' במס' שבת (קח' ע"ב) מבוא' שהמים של ים המלח הם רפואה לעינים. והקשה (שם) המאירי, הרי אמרנו (לעיל) שמלח היוצא מים המלח מסמא את העינים, ואיך אמרינן הכא שמרפא את העינים? ותירץ, ש-מי ים המלח מרפאין אך המלח מסמא. או שמי ים המלח מרפאין את החולה ומסמאין את הבריא, כדרך הרבה מהדברים הרפואיים, ע"ש. מבאו' מדברי המאיר שמלח סדומית הוא מלח היוצא מים המלח.
בספר מאמרים ברפואה (לרבי רפאל מרדכי מלכי – חותנם של הפרי חדש ומהר"ם חאגיז. לקוטות עמ' קמג') כתב, משמע שבזמנן (חז"ל) הייתה עדיין הנציב מלח קיים, אבל עכשיו בזמנינו אין שום דבר או סימן כלל. ואח"כ שמעתי אומרים שאשתו של לוט היא קיימת עד היום והיא נציב מלח, אבל אין בו צורת אדם או אשה, אלא כהר ונציב מלח בלי צורה, והערבים קורין עוד היום לאותו נציב 'מרת לוט', ר"ל אשתו של לוט, וממנה מביאין מלח לירושלים עד היום הזה, ואומרים שמה שלוקחין מאותו נציב מלח היום, במעט זמן חוזר לשיעורו הראשון, באופן שלוקחין ממנה מה שלוקחין ואינה כלה לעולם, אלא במקומה עומדת, וזהו מלח סדומית שאמרו חכמים שמסמא את העינים, ונראה דהיינו טעמא, לפי שאשתו של לו כשהביטה מאחריה וראת' בו נעשת(ה) מלח, אף המלח עצמו יש לו אותו טבע ומסמא את העינים או מזיק לחוש הראות, ועליו גזרו חכמי התלמודמים אחרונים משום מלח סדומית, דמשמושו קשה לעינים, ע"ש. מדבריו מבוא' שמלח סדומית הוא מהנציב מלח.
אמנם בספר שלטי הגבורים (לרבי אברהם הרופא, י"ל במנטובה בשנת שסז', בביאורו לסממני הקטורת, עמ' צו') כתב: המלח סדומי הוא המלח שנעשה בגזירת ה' מהארץ עצמה של סדום שהפך ה' באפו ובחמתו, ואינו מעשה אדם, לא בא מימי הים, אך הוא אדמה סדומית שרופה כגפרית ואש שירדו מן השמים. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי).