בס"ד
באופן פשוט אברהם היה חיב לשמוע לדבר ה' בעקדה ועשה זאת מתוך יראת שמים, אהבת ה'
הר"ן סותר לכאורה את עצמו. בדרוש א כתב שזה רק מחמת פחד מעונש ובדרוש ו כתב שבכלל לא היה חיב ובעצם התנדב מה פשר הדבר?
דרשות הר"ן הדרוש הראשון
ולזה לא הוצרכה התורה להמשיך יעודיה על עניני העולם הבא, אבל המשיכה סיפוריה על ענינים שהם מאמתים זה בלי ספק, כאשר הוא זה הסיפור כולו של אדם הראשון וענין העקידה. כי לו היה מספק אברהם אבינו ע"ה בענין העולם הבא, ושיחשוב שהגמול והעונש יהיה בעולם הזה לבד, איך יעקוד בידיו בנו יחידו הנולד לזקוניו ליראתו פן ישיגנו עונש בעולם הזה, ויהיה לו עונש גופני אחרי בלותו מר מזה. אבל תורה שהיה יודע בבירור שהעולם הזה ומעשהו תהו והבל, כאין ואפס נגד הגמול המעותד.
דרשות הר"ן הדרוש הששי
והיותר רחוק מן הטבע הוא מעשה אברהם אבינו עליו השלום בעקידת יצחק, כי לא היה נמשך לו עונש כלל אם לא יעקדנו, כי לא צוהו השם יתברך בזה, והנה הבטיחו (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, וזהו לשון הכתוב (שם כב ב) קח נא את בנך וגו', וכבר נודע שזה המאמר אינו לשון צווי אלא לשון בקשה (סנהדרין פט ב), שהראה לו שייטב בעיניו אם ימחול אברהם על הבטחתו ויעקוד בנו, ולו היה אברהם משיבו הן לי לא נתתה זרע כי אם זה, והבטחתני בו, ואיך אעשה זה, לא נחשב לו עון ולא ישיגנו עונש מזה, ואף על פי כן לגודל אהבתו את השם יתברך מצא את לבבו לעקדו, כדי שיעשה חפץ השם יתברך לבד, ואף על פי שאילו לא עשאו לא היה משיגו עונש כלל, וזהו ענין העקידה וסודו.