מתורת הגאון רבי ישעיהו לוי:
דברים אחדים על דור הפלגה
לתורה שבכתב סיפור מסגרת. תחילת העלילה בגירוש האדם מגן עדן, ואחריתה על סף כניסת ישראל אל ארץ ישראל. הוא גורש "פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג, כב), אחר שעבר על "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (שם ב, יז), הציווי שהיה תחילת דבר ה' אל האנושות. וישראל, הקרויין אדם (יבמות סא, א) והם מבחר זרעו, בבואם לעלות אל "הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהלים קלג, ג), הוזהרו, "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל, טו), בפרשה החותמת את משנה התורה מפי ה' ביד משה, בטרם "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה" (שם לא, א) לדבר את דברי פרידתו האישיים אל השבטים.
"וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב, ט). לפי בראשית רבה ואונקלוס ורש"י על אתר "בְּתוֹךְ הַגָּן" מתפרש באמצע הגן, ולפיכך לא נדע את מיקומו של "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". אך מאחר שהשכין האלוקים "מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (שם ג, כד), נלמד שפתח הגן ומבואו במזרח, בעוד שאר רוחותיו גדורים, כמשכן וכמקדש. שמא "תוֹךְ הַגָּן" הוא אפוא ירכתיו, קצהו הפנימי מערבה, שם צמח עץ החיים כארון התורה, "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יח), בקודש הקדשים. "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" אף הוא "בְּתוֹךְ הַגָּן", אבל לא תוך גמור, אלא לפני עץ החיים משוך מעט מזרחה.
וכבר תמהו מדוע לא השכיל האדם לאכול קודם מעץ החיים, ואז היה חסין מן המוות שבעקבות אכילה מעץ הדעת. אלא שעץ הדעת עמד בדרכו של האדם אל עץ החיים, ולא ניתן היה להגיע אל עץ החיים בלי לעבור בנופו של עץ הדעת ולבחור בטוב ולזנוח את הרע או להיכשל באכילת תערובתם יחד. דמה האדם לכהן גדול בדרכו אל הארון, שהוא עובר תחילה בין שלחן למנורה, "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי שם, טז), "מי סברת לימין דידך? לשמאל דידך קא אמינא, דהוי ימינו של הקדוש ברוך הוא" (יומא נג, ב) ושל התורה בארונה. על אדם לשֹכל את ידיו ולהניח את המיומנת, בתמיכת האלוקים, על הגורל הטוב.
"וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). לימים ישמרו מטה לוי "אֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ג, ז).
וכַגן והמקדש כך הארץ הקדושה כולה. "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל" (דברים יא, כט). הגעה אל הארץ היא "אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה" (שם, ל), כאברהם אשר עבר "בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה", שבו נראה "ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב, ו, ז), וכיעקב אשר בא "שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם" (בראשית לג, יח). וממזרח לשכם, צמודים בשני צידי "דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ" (דברים יא, ל), הר גריזים והר עיבל: עיבל מימין, לצפון שהוא שמאלה של שכם, וגריזים משמאל, לדרום שהוא ימינה של שכם. יעברו ישראל בין ההרים ויבררו בין "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת" ובין "הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה", ויבחרו "בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה", שכם ושאר ארץ ישראל, "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם" (שם ל, יט-כ). אך לאוכלי פרי הטבל, "יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה), חסומה הדרך אל הארץ והחיים, ורק "טַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע, הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ" (דברים א, לט).
"וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד). ומקדם לארץ ישראל, סיחון ועוג נכדי שמחזאי המלאך הנפיל (נדה סא, א, עם רש"י ד"ה בני אחיה), ובלעם בעל ה"נְחָשִׁים" (במדבר כד, א) הלחשים הלהטים (ראה שמות ז, יא, ורש"י שם), שאת קללתו "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ... לִבְרָכָה (דברים כג, ו; השווה נחמיה יג, ב), ואשר "הָרְגוּ" ישראל לבסוף "בֶּחָרֶב" (במדבר לא, ח).
משגירש את האדם, כביכול יושב הקדוש ברוך הוא בשער גן עדן ומצפה מי יתאמץ לשוב ולעמוד בניסיון עץ הדעת ויאכל כהוגן מעץ החיים. ו"כל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול" (אבות ה, ב). "וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (בראשית ז, כג), "וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל" (שם י, לב). "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם", ממקום מנוחת התיבה "עַל הָרֵי אֲרָרָט" (בראשית ח, ד) במזרח, אל המערב וארץ ישראל, והנה והלוואי סוף סוף הם חוזרים, "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית יא, ב) מבלי להימשך אל השכינה ועץ החיים.
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (שם, ג). הכתוב מפתיע בהנחתו שבנייה ראויה להיות מאבן וכל מרכיב אחר הוא תחליף, הלא מעולם בנו בלבנים בבבל ואף במצרים האדירה (ראה שמות א, יד), ומעץ בארצות המיוערות, ובקש וטיט באפריקה לרוב, ואסקימוסים בקרח. אלא שבארץ ישראל, "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל" (דברים ח, ט; ראה רמב"ן על אתר), סתם בתים עשויים מאבנים, ולכן אם תופיע "נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד, לד), "וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע" (שם, מ). "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן" משמע אפוא, החליפו את ארץ ישראל והווייתה בבבל.
ובבבל חשבו למצוא "חַיִּים עַד הָעוֹלָם". "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית יא, ג). "חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" יושגו כרגיל כאשר "תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ", אבל גם "לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי" מובטחת נצחיות, "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (ישעיה נו, ד-ה). "יָד" היא ציון או אנדרטה גבוהה, ו"שֵׁם" נרדף אליה כמו שהוא נרדף אל זֵכר מזדקר: "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שמות ג, טו); "אַזְכִּיר" כלומר אזקיף, לשון "מַזְכִּיר לְבֹנָה" (ישעיה סו, ג), "אֶת שְׁמִי" (שמות כ, כא), את עמוד ענן כבודי, "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים טז, ב). חשבו בני הבקעה שעם "עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" יקנו להם "שֵׁם" מזדקף, "שֵׁם עוֹלָם" שהוא חיי עולם כאילו על כרחו של בוראם, בלי לאהבו "לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ", בעודם מכחישים שְׁרק "הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה".
"וַיֹּאמֶר ה', הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא, ו). הפסוק מהדהד בלשונו, תחבירו, ותוכנו את הכתוב למעלה, "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג, כב). האדם האחד רכש ערמה ואיים להשיג חיי עולם שלא בצדק, וכמוהו צאצאיו המאוחדים הסוררים. לכן "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (שם יא, ח), כאביהם בשעתו אשר "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (ג, כג).
ומש"הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (יא, ט), שוב המתין להם במערב, ושוב "היו מכעיסין ובאין" ומסרבים להתקרב, "עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם" (אבות שם). "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ, וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" (בראשית יא, לא). היוזמה הייתה של אברהם, אף שהלקיחה מיוחסת אל תרח בהיותו ראש המשפחה. לפיכך נאמר "וַיֵּצְאוּ אִתָּם", תרח ואברהם עם לוט ושרי (רש"י שם), אברהם מדרבן ותרח מתרצה, אך לבסוף מעכב את המסע בחרן. ואילו היה תרח המתעורר "לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן", היה נאמר 'ויצא אִתָּם'.