רבי ואנטונינוס / מאוצרו הגנוז של גאון צנוע

[נוטר הכרמים]

א. מצינו בש"ס דאנטונינוס היה מכבד מאד לרבי, ע' ע"ז י' ב', ה"ל [לאנטונינוס] ההיא נקרתא דהוה עיילא מביתיה לבית רבי כו', כל יומא הוה משמש לרבי מאכיל ליה משקי ליה, כי הוה בעי רבי למיסק לפוריא הוה גחין קמי פוריא, א"ל סק עילואי לפורייך, אמר לאו אורח ארעא לזלזולי במלכותא כולי האי, אמר מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא, א"ל אתינא לעלמא דאתי, א"ל אין, א"ל והכתיב לא יהיה שריד לבית עשו, בעושה מעשה עשו.

ב. וכן מצינו דרבי היה מכבד לאנטונינוס, ע' בר"ר ע"ה ה', ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו, רבינו אמר לרבי אפס כתוב חד אגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס, קם וכתב מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס, נסבה וקרייה וקרעיה, אמר ליה כתוב מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס, אמר ליה רבי מפני מה אתה מבזה על כבודך, אמר ליה מה אנא טב מן סבי, לא כך אמר כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי.

וע"ע סנהדרין צ"א א', צ"א ב', דבר זה למדני אנטונינוס, וכן ע"ז י' א' ב', וכעי"ז בירושלמי מגילה ט"ו כ"ד, סנהדרין נ"ג ב.

[ב] והנה בגמ' הנ"ל מפורש דאנטונינוס היה מזרע עשיו, ואילו רבי היה מזרע יעקב, וכן מפורש ברש"י בראשית פכ"ה כ"ג, שני גוים בבטנך, כמו גאים, אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, וע"ע סדה"ד ערך יהודה הנשיא אות ו' בשם המגלה עמוקות, "הנשיא" ר"ת, היה ניצוץ של יעקב אבינו, ואנטונינוס היה ניצוץ של עשיו וגלגולו.

וצ"ע איך היתה ביניהם ידידות כה גדולה, והרי הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב [רש"י בראשית ל"ג], וכ"ק מצד יעקב, שהרי חרפה היא לנו לידבק בערלים, שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו הוא אומר לו ערל אתה, או בן ערל [רש"י בראשית פל"ד י"ד].

[ג] א. ונראה דשורש הדברים בימים קדמונים, ונבאר קודם שורש השנאה שבין עשיו ליעקב, וזהו בהקדים הגמ' שבת קנ"ו א', האי מאן דאתילד במזל מאדים או אשיד דמא או מוהלא, ופירש היע"ד [דרוש ג', ד"ה ששון זה מילה], דמזל מאדים מורה על החרב, אלא דזה יכול להיות הריגה, ויכול להיות מילה, והוא להט החרב המתהפכת מרע לטוב, [ולכך נקרא חרב נוקמת נקם ברית, כי מי שאינו נימול נוקם מאדים לחרב], וזהו מ"ש מצרים לישראל ראו כי רעה נגד פניכם, דהוא מזל מאדים שהיה למולם להשחיתם, ונתן להם הקב"ה מילה להשבית מהם מאדים.

ב. ומצינו ביעקב ועשיו שנשתנו בענין המילה, דיעקב נימול בזמנו ביום השמיני ועשיו לא, ומקור הדברים בד"ז מבעה"ת בראשית פכ"ה כ"ה, ויצא הראשון אדמוני, מדרש, כשראהו אביו אמר עדיין לא נבלע בו דמיו ולא רצה למולו לשמונה ימים, כדאמרינן גבי מעשה דשתי נשים שבאו לפני נתן הבבלי כו', כשעבר שנה או שנתיים וראה יצחק שלא החליף מראיתו ידע שזו תולדתו, ואפ"ה לא מל אותו, אמר הואיל ולא מלתי אותו לשמנה כמוני, אמתין עד שיהיה בן י"ג כמו ישמעאל אחי ואמול אותו, וכשהיה בן י"ג שנה הוא עיכב בעצמו ולא רצה למול, והיינו דכתיב אם לא דם שנאת ודם ירדפך.

וע' רש"י פס' כ"ז, "ויגדלו הנערים, ויהי עשו", כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת אלילים, והנה יעקב ועשיו נולדו במזל מאדים, [ביע"ד שם כתב כך לגבי עשיו, ויעקב הרי היה תאומו], ולהנ"ל בהגיעם לי"ג נקבע חילוק נוסף ביניהם, עשיו בעט במצות מילה ובחר לחלקו את חרב הרציחה, "איש יודע ציד איש שדה ... שא נא כליך תליך גו'", וברש"י דהיינו החרב, [ולבסוף היה זה גם חלקו בירושה, כמ"ש על חרבך - שבחרת - תחיה], ויעקב "איש תם" ע"ש המילה "התהלך לפני והיה תמים", ומשנכנס לברית נכנס גם לתורה להיות "יושב אהלים", שזה המשך דרך המילה, וכמבואר בעוללות אפרים [בתש' רע"א] דהסרת ערלת בשר גורמת להסרת ערלת הלב ולפתיחתו לתורה, ונתברר דבהגיעם לי"ג שנה בחר יעקב שהוא בן ברית את דרך התורה, ועשיו "כי דם שנאת" הפך להיות שאינו בן ברית, ובחר לו את דרך החרב, ואותה שנאה היא שורש ההלכה שעשיו שונא ליעקב, ומי שאינו בן ברית למי שהוא בן ברית.

ג. תוספת, נראה ליתן בזה טעם גם להא דתנן בנדרים ל"א ב', קונם שאני נהנה לערלים, מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו"ם, שאני נהנה למולים, אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם, שאין הערלה קרויה אלא לשם עובדי כוכבים, שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב כו', ומבואר דמצות מילה שייכת רק לישראל ואין לעכו"ם חלק בה, עד כדי שאפי' מולי עכו"ם נקראים ערלים, ולהנ"ל היינו משום דמילה היינו דרכה של תורה, דרכו של יעקב, ואילו העכו"ם שופכי דמים בדרכו של עשיו, להיפך מדרכה של תורה, ומאז עשיו ואילך אין הערלה קרויה אלא לשם עובדי כוכבים.

ואולי זהו גם הביאור בדברי רשב"י, אתם קרויים אדם, ואין עובדי כוכבים קרויים אדם, ובפשטות הינו משום שרק בישראל יש תורה משא"כ בעכו"ם, אבל להנ"ל י"ל ע"פ הידוע דצורת האדם נשלמת ע"י מצות מילה, וכיון דדרכם היא דרך החרב היפך המילה, ממילא אינם נקראים אדם.

ד. [ביע"ד שם מוסיף ומפרש לפ"ז מ"ש בתהלים ס', לדוד מכתם בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה, וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף, ובסוטה י' ב' שהיה מכתו תם, שנולד מהול [מובא ברש"י ותרגום], וצ"ב למה דוקא כאן הורה לנו הפס' על דוד שנולד מהול, עוד צ"ב במלחמת עמלק, למה אמר משה ליהושע צא הלחם בעמלק, ולא משה בעצמו, והענין דמי שיבוא לנצח את עשיו שמזלו מאדים צריך להיות נימול בחרבא קדישא דמטיף דם ברית, ועמלק הרגיש בזה ולכך התריס על המילות וביזה אותן, כי ידע כי מהן הריסתו, ומשה לא היה לו דם ברית בחרב שנולד מהול [סוטה י"ב א'], והטפת דם ברית רק מדרבנן, ולכך לא יכל ללחום עם עמלק זולת יהושע דנימול, וגם שיהושע עשה חרבות צורים למול את בני ישראל שנית, ולכך יכל ללחום עם עמלק, וכן בדוד בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה, אף שהוא בעצמו לחם עמהם, אבל כשנצרכו להכות את אדום היה צורך ביואב, כיון דדוד עצמו היה "מכתם" שנולד מהול.

ומטעם זה במפלת המן ועמלקים נאמר ששון זה מילה, דליהודים היתה מילה, עו"ש, דלכן כשיצאו ישראל מצרים בערב פסח אחר חצות שחטו הפסח ומלו עצמם, דערב פסח היה ביום ד', כי בה' בשבת יצאו בני ישראל, ושעה אחת אחר חצות יום ד' שולט מזל מאדים כנודע בחשבון חל"ם כצנ"ש, ולכך שחטו הפסח ומלו עצמם להשבית מזל מאדים].
[ד] א. ועתה נשוב לענין רבי ואנטונינוס, ואמנם אנטונינוס היה מזרע עשיו, אבל הוא גרם להיפך ממעשה אביו הראשון, ונעתיק כאן המעשה שכתב בס' זכר דוד ח"א מאמר ראשון פ"ו עמ' מ"ט וז"ל, מעשה שגזרה מלכות הרשעה שמד שלא ימולו ישראל את בניהם, ואז נולד לרבן גמליאל בן וימל את בשר ערלתו, והלכו והלשינו עליו אל המלך וספרו לו שמל ר"ג את בנו, ואז צוה המלך שיגזרו הילד הנימול לשנים ושיתנו חצי לאביו וחצי לאמו, ויעשו ויתפשו את ר"ג ואת אשתו וישימו אותם בבית הסוהר בשני בתים כל אחד בבית אחד זה אצל זה, ולא היו יודעים זה מזה, ויהי היום והיה ר"ג אומר ק"ש והאריך באחד, ושמעה אשתו והבינה שהיה ר"ג אישה, וידברו זה עם זה, ויחתרו בקיר זה מכאן וזה מכאן, עד שפגעו זה בזה ונפרץ הכותל שביניהם, ויאמר איש אל רעהו הנה אנחנו מצווים על פריה ורביה, וה' הוא הטוב בעיניו יעשה, ויזדקקו שניהם ותהר האשה ותלד בן, וימל שם ר"ג את בשר ערלתו, ויודע הדבר וילשינו עליהם למלך, אז צוה המלך להוליך אשת ר"ג לרומא אצל הפיפיור, ויוליכו אותה ואת בנה, ונשאר ר"ג בבית הסוהר, ויהי בדרך במלון ותתבונן אשת ר"ג, וראתה דהאשה בעלת הבית היה לה בן יונק שדי אמו, ואמרה לשומר אשר עמה שרצונה להכנס לפנים לפונדק כי דרך נשים לה, ושמע לקולה ונכנסה אצל האשה בעלת הבית, ותפול על רגליה ארצה ותגד לה כל עניינה, ותאמר לה הלא אנחנו נצטווינו על המילה מפי הקב"ה ונעשה כל אשר צונו, ועתה בבקשה ממך תני נא לי את הילד בנך שהוא ערל, ואוליך אותו עמי לפני המלך, ואראה אותו לפניו ואומר איך לא עברתי מצותו ולא מלתי אותו, ותתחנן אליה כל כך שקבלה דבריה ותתן לה את בנה, ותנח את בנה אצלה ותקח בן הנכריה, ותלך אצל הפיפיור לרומא, וצוה המלך ויביאו את האשה ואת בנה לפניו, ויאמר לה המלך למה אתם עוברים על גזרתי ותמול את בנך, א"ל אדוני המלך ח"ו שעברתי על גזרתך, כי לא מלתי את בני ועדיין הוא ערל, ותראהו לפני המלך והוא ערל, ויצו המלך להרוג את המלשינים אשר הלשינו עליהם לפני המלך, אז נזדמן שם זקן אחד ויאמר אל המלך, אדוני המלך אל תחטא בדם האנשים האלה, כי אלקיהם של אלו עושה להם ניסים, וזה התינוק מהול היה, ועתה שהתפללה האשה הזאת ותקרא אל אלקיהם תכף נעשה ערל, ויאמר המלך א"כ שרצון של אלקיהם כך, למה לי לגזור עליהם שלא ימולו בניהם, ויצו המלך וישיבו את האשה ואת בנה, והוציאו ר"ג מבית האסורים בכבוד גדול ונתבטלה הגזירה, ותשב האשה בדרך ותתן את הילד לאמו ותקח את בנה ותלך לדרכה, והוא רבינו הקדוש, ואותו הילד בן הנכריה זכה למלוך והוא אנטונינוס, ולכן היתה אהבה גדולה בין אנטונינוס ובין רבינו הקדוש, [כ"כ בס' אוצרות חיים כ"י, ובס' מאורות נתן חלק נגיד מצוה כ"י, ובס' נגיד ומצוה בה' מילה].

- וכעי"ז גם בתו' ע"ז י' ב' בקיצור [ד"ה אמר ליה] וז"ל, אמרינן במדרש חלב מטמא חלב מטהר, כשנולד רבי גזרו שלא למול, ואביו ואמו מלוהו, שלח קיסר והביאו לרבי ואמו לפניו, והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו, עד שהביאתו לפני קיסר ומצאוהו ופטרום לשלום, ואמר אותו הגמון אני ראיתי שמלו את זה, אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת, ובטלו הגזרה.

ב. ומעתה מתבארת האהבה הרבה שהיתה בין רבי לאנטונינוס, שהרי כאמור שורש השנאה הוא ההבדל שבין התמימים לחסרים, בין מי שאינו בן ברית למי שהוא בן ברית, בין הקרויין אדם לאותם שאין קרויין כן, החרב שבחר יעקב למילה והמשך דרכה בתורה, כנגד החרב שבחר עשיו להריגה, אבל כאן ע"י אנטונינוס ניצל רבי ממיתה, ומכזו שנגזרה בגלל מצות מילה, וא"כ יש לאנטוניס חלק באותה מילה והיא נחשבת לזכותו, ולא זו בלבד, אלא שעל ידו נתבטלה גזירת המילה מכל ישראל, ויש לו חלק במצות מילה של כולם, ועי"ז הפך להיות בן ברית, ותרבה האהבה.

[ומש"כ תו' דה"חלב מטהר" גרם לאנטונינוס, י"ל דזה גרם לו להתקדש, אבל עדיין לא היה לו שייכות למצות מילה, ומאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים וחסר לו בשם אדם, וכיון שהתקשר למצות מילה קיבל שם אדם].

[נראה דזו גם הזכות שעמדה לאנטונינוס שלבסוף מל את עצמו, ע' בתו' ע"ז שם מהירושלמי, שלסוף למד אנטונינוס תורה ונתגייר ומל עצמו, עו"ש בד"ה ווי לה מהירושלמי מגילה פ"א, א"ל אנטונינוס לרבי את מאכילני מן לויתן לע"ל, א"ל אין, א"ל מן אימר פסחא לית את מאכיליני, ומן לויתן את מאכילני, א"ל מה אעביד לך דהא כתיב וכל ערל לא יאכל בו, כיון דשמע כן אזל וגזר גרמיה, הדא אמרה איגייר אנטונינוס, וע' ירושלמי מגילה ט"ו כ"ד מחלוקת אם אנטונינוס התגייר].

[ההוא דאמר]

יפה ונפלא.

[תם מה הוא אומר]

נפלא!

[עקביה]

יפה מאד. ייש"כ.

----------------

האם לסיפור שמביא הזכר דוד יש מקור, או שזה רק עיבוד ופיתוח של מה שמביאים תוס'?

יש להעיר עליו:

1. לא ר"ג, אלא רשב"ג.
2. מאד מוזר שלאחר שהרגו את התינוק שלהם במיתה משונה הם מחליטים להביא עוד ילד. לא די שאינם מקיימים את מה שאמר ר"י בן אלישע (ב"ב ס:) שלא לישא אשה ולהוליד בנים, אלא שמלכתחילה הם עושים ע"מ ליגע לריק וללדת לבהלה.
3. המלך שולח אל האפיפיור?... משהו כנראה השתבש בדרך.

[אוצר החכמה]

זה לא ברור לך שזה איזה פיתוח של דברי התוספות כך שאין מקום לשאול קושיות?

[עקביה]

זה עושה רושם של סיפור מצוץ מן העט, אבל ליתר ביטחון שאלתי.

[פייש]

עיינתי בפנים בדפוס הישן והוא כותב שספרו לנו רז"ל. בלי לאמר איה מקום כבודו
אני רואה שבאוצר יש דפוס חדש מספר זכר דוד, אין לי גישה אולי יש שם הגהות על זה?