בראשית פרק כז
וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה:
רש"י
תנחומא (תנחומא ישן כג) למה חרד יצחק, אמר שמא עון יש בי שברכתי הקטן לפני הגדול, ושניתי סדר היחס. התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר בכך הייתי מצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה:
מדרש תנחומא (בובר) פרשת תולדות
[כג] ד"א למה חרד, על שבירך לקטן קודם לגדול, שכך היה בדעתו לברך את שניהם, וקרא לעשו לברכו תחילה שהיה גדול, ואח"כ ליעקב, כך היה מחשב, למה שקשה לפני הקדוש ברוך הוא לעקור שלשלת היחסים, לעקור את הבכורה ממקומו. והרי לא קרא אלא לעשו, מנין אתה אומר שהיה מבקש לברך את יעקב, ממה שהוא אומר יעקב (ואמר) [לאמו] והבאתי עלי קללה ולא ברכה, אמר לה עוד ברכה שהוא עתיד לברכני בסוף אינו מברכני, [לא] חרד יצחק, אלא שאמר מה עון בידי שנתקלקלה שלשלת היחסים על ידי לברך את הקטן ואחר כך הגדול, וכן אתה מוצא בכל מקום משה קודם לאהרן, וכשיבא ליחוס, אהרן קודם למשה, שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה (במדבר ג א). אמר ר' אבא בשם ר' יוחנן דבית גוברין אף ראובן כשהגיע אותו המעשה על ידו ונתן אביו בכורתו ליוסף, שנאמר ובני ראובן בכור ישראל, כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו (ליוסף) [לבני יוסף בן ישראל] (דה"א =דברי הימים א'= ה א), מכאן שהבכורה ליוסף, אבל ביחוס לא יכול לעקור בכורתו ממנו, שנאמר בני ראובן בכור ישראל (שמות ו יד), כי הוא היה הבכור אין כתיב כאן, אלא כי הוא הבכור, וכן בניו של נח יפת הוא היה הגדול, ומפני שהיה שם צדיק הוא מונה אותו ראשון בכל מקום, שנאמר ויהיו בני נח היוצאים מן התבה שם וחם ויפת (בראשית ט יח), אבל ביחוס מזכיר ליפת שהוא גדול, שנאמר ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול (שם /בראשית/ י כא). אמר ר' תנחומא ויש לך ללמוד דעד גדולה ששם הוא היה שני ליפת, אלא את מוצא שנח מוליד בן חמש מאות שנה, כתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה (שם /בראשית/ ה לב), והמבול היה בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו', וכתיב בשם הוליד בן מאה שנים (חסר שנים) [שנתים אחר המבול], שנאמר אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (שם /בראשית/ יא י), אם הוא היה הגדול לא היה צריך לומר אלא ויולד את ארפכשד בשנת המבול, אף מכאן את למד שיפת היה גדול משם ב' שנים שיעור עיבורי, אף כאן לא חרד יצחק, אלא שאמר מה חטא יש בידי שבירכתי את הקטן לפני הגדול ושניתי הסדר, יצא יעקב ונכנס עשו שנאמר אך יצא יצא יעקב וגו' (שם /בראשית/ כז ל), אמר לאביו אני [בנך] בכורך עשו, התחיל אביו אומר מי הוא זה שנכנס ונטל את הברכות, א"ל רוח הקודש יעקב הוא, א"ל ואוכל מכל (בראשית כז לג), אמר ר' יצחק מכל אשר ברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית טעם יצחק באותו התבשיל, ור' יהודה הלוי ב"ר שלום בשם ר' אייבו אמר ממה שצפון לצדיקים לעתיד לבא טעם יצחק באותו התבשיל, [א"ל יצחק כל מה שברא הקדוש ברוך הוא טעמתי באותו תבשיל] א"ל עשו אבא [אמור לי] מה הוא אותו התבשיל, א"ל יצחק שואל אני את פסיאנון טעמתי בו, א"ל עשו אבא אמור לי עיקר, א"ל בשר היה, ר' חנניה ב"ר יצחק אמר כיון ששמע עשו כן התחיל טופח על פניו, אמר אוי לו לאותו האיש, שנאמר (ויזעק זעקה) [ויצעק צעקה] גדולה ומרה וגו' (שם /בראשית כ"ז/ לד), אמר עשו נזיד של עדשים האכילני ונתתי לו בכורתי, ולאבא האכיל בשר, צריך את לידע מה ברכות בירכו, התחיל מצעק ואומר הכי קרא שמו יעקב וגו' (שם שם /בראשית כ"ז/ לו) א"ל אביו ומה אעשה לך, א"ל כבר לקח את בכורתי, א"ל יצחק על הדבר הזה הייתי מיצר ואומר שמא עברתי על מצות הדין וברכתי את הקטן לפני הגדול, עתה שכבר ברכתיו גם ברוך יהיה.
מדוע יעקב אבינו ששיכל את ידיו לכאורה לא חשש לכך?