וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:
פירש רש"י עה"פ: וישם מראשותיו - עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנא' (לקמן פסוק יח'): ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. (עי' גמ' חולין צא' ע"ב)
בספר מסילת ישרים (פרק כו', מדת הקדושה) ביאר הענין, וז"ל: ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו (הצדיקים) מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א): אמר רב יצחק מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו, כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהתשתמשו מדברים גשמיים. ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך, ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה, עכ"ל.
ויל"ע בדברי רש"י שכתב, שהאבנים רבו זו עם זו, ולכאורה, הרי אבנים אין להם דעת ולא כוח דיבור, ואיך היה זה?
וביאר רבינו בעל ה'אילת השחר', שהמריבה היתה בין השרים שלהם. והקשה, דבשלמא אם היה המריבה בין שני סוגי דוממים כגון עץ ואבן, היה שייך מריבה בין שני השרים שלהם, שכל אחד מהם רצה לשמש את יעקב אבינו הצדיק, אך כאן שכולם היו אבנים בין מי היה המריבה, ומאי נפקא מינה לשר האבנים על איזה אבן יניח יעקב את ראשו?
והביא מספר שער הגלגולים (בהקדמה אות כה') שכתב, שלכל אבן יש שר בפני עצמו, וכששני אבנים מתחברים יחד מתבטל שר אחד (ונגמר תפקידו), וכשמחלקים אבן אחת לשנים נתוסף שר על אבן הנוספת (כמו דאיתא במדרש רבה, בראשית, י' ו', דאין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, וכשהעשב נעקר מתבטל המלאך), ולפי דבריו מבואר הוא, דבתחילה היה מריבה בין שרי האבנים, וכשנתחברו ונעשו אבן אחת הפסיק המריבה, דמעכשיו היה לכל האבנים שר אחד, ואין נפקא מינה היכן יניח יעקב את ראשו. וכתב בספר מסילת ישרים (פ"א): כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך וכו', ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא' ע"ב): אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו, ע"ש. והנה על כרחך הכוונה לשר, דלאבן עצמה אין דעת, אלא דלכל נברא יש שר בשמים שהוא בעל שכל ובעל הכרה וחפץ להתעלות על ידי שימוש האדם השלם.
***************
ממעשה הנס של התחברותם של האבנים לאבן אחת למדו הפוסקים הלכה למעשה כפי שיבואר לקמן. נפסק בשו"ע בהלכות תפילין (סי' מב' סעי' א'), שאין לקחת רצועה של תפילין של ראש ולעשותה רצועה לתפילין של יד, מפני שאין מורידין מקדושה חמורה שהוא תפילין של ראש לתפילין של יד שהוא קדושה קלה (ע"ש במ"ב). וכתב המג"א (שם ס"ק ג'), שגם רצועה של תפילין של יד שעושין בראשה צורת י', ובסופה כורכין כריכות סביב האצבע, גם אין להופכה, שהיכן שהיה ה-י' יהיה סביב האצבע, מפני שאין מורידין מקדושה חמורה שהוא מקום ה-י' לקדושה קלה הכריכות שסביב ידו. אמנם בספר אליה רבה (סי' מב' ס"ק א') כתב: שמעתי בשם זקני הגאון זצ"ל, דמותר להפך רצועה של תפילין וליתן הקצה שלמטה למעלה בבתים, והביא ראיה מפירוש רש"י פרשת ויצא, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו עשאן הקב"ה אבן אחת. והא עדיין הקנאה לאיזה צד יונח האבן? אלא שאין קפידא בזה. פי' היות ואחר שנתחברו האבנים ונהיו לאבן אחת, שוב לא היתה שם קנאה היכן יניח יעקב ראשו, אע"פ שהניח ראשו רק בצד אחד. הוא הדין ברצועת התפילין שאפשר להפוך הצדדים, כיון שהרצועה אחת היא, ואין בכך משום אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה.
ובאליה רבה (סי' י' ס"ק יד' – באה"ד) כתב, ובלחם חמודות (דף יב') כתב, שמעתי טעם על העטרה (שעושין בראש הטלית), כדי שיהא היכר למקום המונח על הראש שלא להורידו פעם אחרת דמעלין בקודש ואין מורידין, דמקום הטלית המונח על הראש קדושתו חמורה, וכן כתב של"ה (דף קיב'), ולפי זה אין להקל ברצועה של תפילין, ולהפך מה שלמעלה לצד הבתים למטה, ואפשר לחלק, ע"ש. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)