'אם חבל תחבל שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו' (שמות כ"ב כ"ה). ופירשו חז"ל (ב"מ קי"ד ב') דמיירי בכסות יום, ומצוה על המלוה להשיבה ללוה בתחילת היום, ותהיה בידו עד בא השמש, דהיינו עד סוף היום, שאז חוזר המלוה ולוקחה ממנו עד הבקר שלמחרת
ואע"פ שהיה נראה לפרש איפכא, דמה שאמרה התורה 'עד בא השמש' אינו כלפי הזמן שצריך שתהיה ביד הלוה העני, אלא אדרבה בכסות לילה מיירי, והציווי כאן הוא על המלוה, שעליו לדאוג לכך שבשעה שתבא השמש תהיה כבר הכסות ביד הלוה [ואכן כך מפרש הירושלמי. וכן משמע ממה שאמרה תורה בפסוק הבא 'היא שמלתו לעורו, במה ישכב', ומשמע דאיירי בכסות לילה, וכבר העיר מזה הרי"ד ז"ל בתוספותיו, והניח בצ"ע], מ"מ פשיטא לה לגמרא שלשון המקרא 'עד בא השמש תשיבנו לו' מתפרשת כלפי הזמן שצריכה הטלית להיות ביד הלוה ולא כלפי ציווי המלוה להשיבה.
אע"פ שחז"ל פירשו את הפסוק בכסות יום דוקא [וכסות לילה למדוה מדברי הכתוב 'השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש (דברים כ"ד י"ג)], כתב רב סעדיה גאון (פירושי רס"ג לספר שמות, רצהבי, מוה"ק, ירושלים תשנ"ח) 'למה אמר בלשון רבים חבל תחבל, אחת כנגד כסות יום ואחת כנגד כסות לילה'.
והנה אם נפרש את הפסוק בכסות לילה, נמצא ש'עד בא השמש תשיבנו לו' אינו מתפרש על זמן היות המשכון ביד הלוה וכמ"ש בגמ', אלא הוא כלפי זמן הבאת המשכון אליו [וכמו שהוא אכן בפירושי רס"ג על אתר (פירושי רס"ג עה"ת, קאפח, מוה"ק, ירושלים תשד"מ), 'עד בא השמש – עם בוא'].
אלא שעתה נמצא שאם מפרש רס"ג אם הפסוק גם בכסות יום וגם בכסות לילה, נמצא שלשון 'עד בא השמש' כוללת בתוכה משמעות כפולה [וסותרת!]. מחד גיסא היא מתפרשת כפשוטה במשמעות 'עד' על סוף זמן היות כסות היום ביד הלוה, ומאידך היא משמשת בלשון 'עם' כלפי ראשית הזמן בו תינתן לידו כסות הלילה [עי' העמק דבר שכבר עמד בשני האופנים].
שאלתי היא, האם אכן מצינו דכוותה, מקראות המתפרשים בענין אחד לשני פנים סותרים, אשר שניהם נכונים לדינא?