ובתרגום אונקלוס, ידך תתקף על בעלי דבבך יתברון סנאך יהון מחזרי קדל קדמך יהון מקדמין למשאל בשלמך בני אבוך.
ויש להבין מהו תוכן הברכה שבני אביו יהיו מקדמים אותו בברכת שלום. ובפי' נפש הגר כתב שהמכוון הוא שיקדמוהו בברכת שלום בשובו מן המלחמה בעטרת נצחון. ולפי זה מובן שזהו המשך ל'ידך בעורף אויבך'.
אולם באמת בפרשת תולדות בברכת יצחק אבינו את יעקב אבינו כתיב (כז, כט), יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ. ובתרגום יונתן, וִיהוֹן מְקַדְמִין לְמִשְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ בְּנֵי אִמָךְ, ושם לא מיירי כלל מענין מלחמה.
וגם יש להבין היאך נכנסת כוונה זו במילים 'ישתחוו לך'.
ובע"כ מוכרחים אנו לפרש באופן אחר, ובהקדם הא דמצינו בתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי / אופק; או"ח סימן כג),
וכדברים הללו מובא בבית יוסף (או"ח סימן פט) בשם ארחות חיים שכתב,הא דאמור רבנן (ברכות יד ע"א) אסור לאדם ליתן שלום לחבירו קודם שיתפלל... דבר זה כולו לא הקפידו חכמים אלא משום כריעה, וזה שאמרו חכמים כל הנותן שלום לחבירו כריעה הוא. הילכך כללו של דבר: כל המשכים לפתחו {בין} של רבו בין {ש}לבן זוגו, לא יכרע לו; פגע בו בדרך או בבית הכנסת אפילו קודם שיתפלל, אם כרע לו אין בכך כלום. דבר זה לענין כריעה, אבל ליתן לו שלום ככל האומר לו, הרשות בידו ואין בכך כלום.
ובתשובות דקמאי לא חשו חכמים אלא בענין כריעה אבל בלא כריעה לא חשו ונותן שלום בכל לשון שירצה בין בדרך בין בבית הכנסת ואין בכך כלום והכריעה איסור גמור אפילו בלא נתינת שלום קודם שיתפלל.
וכן נפסק בשו"ע (שם סעיף ב), וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו, וי"א דכריעה אסורה אפי' בלא משכים לפתחו.
הרי לנו שישנה נתינת שלום בדרך כבוד והכנעה והוא באופן שמקדים לו שלום וכורע ומשתחווה לו.
ובזה מבואר היטב ששייך לפרש 'וישתחוו לך בני אביך' או בני אמך לא במובן שישתחוו לו כמלך או כאדון ממש, אלא בדרך של כבוד והקדמת שאלת שלום.
והרמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ה) כתב, ולא יתן שלום לרבו או יחזיר לו שלום כדרך שנותנים לריעים ומחזירים זה לזה, אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה וכבוד שלום עליך רבי. וכן בשו"ע יו"ד סי' רמב סעיף טז.
ובספר עבודת המלך הערה מקור הדברים במדרש תנחומא (פרשת בהעלותך סי' כ), כך שנו רבותינו, בתוך ארבע אמות חייב אדם לעמוד מפני הזקן, שנאמר מפני שיבה תקום וכורע לפניו, ושואל בשלומו בתוך ארבע אמות.
ובדרך זו מבוארים היטב דברי המכילתא בפרשת יתרו על מה שכתיב ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום, ואיתא במכילתא שם, איני יודע מי השתחוה למי או מי נשק למי, כשהוא אומר וישאלו איש לרעהו, מי קרוי איש הלא משה שנאמר והאיש משה, הוי אומר לא השתחוה ולא נשק אלא משה לחמיו וכו'.
והדבר תמוה, כי תחילה קאמר איני יודע מי השתחוה למי או מי נשק למי, והוכיח שמשה הוא שהשתחוה ונשק מדכתיב וישאלו איש לרעהו ומשה הוא שנקרא איש, ותימה הרי כתיב וישאלו איש לרעהו לשלום, וא"כ אם כי משה הוא הנקרא איש, נראה כי אי אפשר להוכיח מזה אלא שמשה הוא ששאל לשלום חמיו, אבל אכתי מנא לן שמשה הוא שהשתחוה ונשק לחמיו.
ברם לפי האמור ניחא, כי במכילתא אינו אומר איני יודע מי שאל בשלומו של מי, יען כתיב מפורש בקרא בלשון רבים, וישאלו איש לרעהו לשלום, הרי ברור כי שניהם שאלו זה בשלומו של זה, אכן יען שבתחילת המקרא כתיב וישתחו וישק לו, בלשון יחיד, שמשמע שרק אחד מהם השתחוה ונשק, ולא ידעינן מי מהם השתחוה ונשק. לזה יליף לה במכילתא שפיר מדכתיב, וישאלו איש לרעהו לשלום, ואיש היינו משה, ומוכח שמשה הקדים לשאול בשלום חמיו (מדלא כתיב וישאלו זה לזה לשלום), וכיון שכן מוכח שפיר שמשה הוא שהשתחוה ונשק לחמיו, שהרי המקדים לשאול לשלום הוא משתחוה. וא"כ הא דכתיב וישתחו וישק לו בלשון יחיד, היינו שרק משה השתחוה ונשק לחמיו [ע"פ שו"ת בצל החכמה ח"ה סימן מח בתוספת נופך].
אולם עדיין צ"ב, מה ראה אונקלוס לנטות מן הפשט הפשוט שהפסוק מיירי מהשתחוואה כפשוטה, וכפי שתרגם בפרשת תולדות, 'ויסגדון לך בני אמך', וכיוצא בזה כאן שהפסוק מדבר על המלכות של יהודה על אחיו, עי' רשב"ם וספורנו.