הנה כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ב ה"ז),
בית דין של שלשה אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים... ולהלן הוא אומר אנשי חיל אלו שהן גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה, ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו כענין שנאמר ויקם משה ויושיען.
ולכאורה צ"ב, מפני מה המתין הרמב"ם להוכיח רק מהאי קרא, והרי כבר קודם לכן אנחנו מוצאים היאך שמשה רבינו היה לו לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כאשר ראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויך את המצרי, וכן כאשר ראה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך.
ונראה פשר דבר על פי דברי הספורנו על אתר, וז"ל,
ויקם משה ויושיען. בהיות שני בעלי הריב נכרים לא התעורר להנקם, גם לא הקפיד לישר ארחותם בתוכחות מוסר, רק קם להושיע את העשוקים מיד עושקיהם.
ונראה שנקט דבריו בדקדוק נפלא, שבמקרה שהמצרי הכה את היהודי היה כלול בזה התעוררות להנקם מאת המצרי על רוע מעשיו, ובאמת הרי הרגו משה, ובמקרה השני עם דתן ואבירם שהוכיח את הרשע באמרו לו למה תכה רעך היה כלול בזה הקפדה לישר ארחות בתוכחות מוסר, אולם כאן במקרה זה שהיו שני בעלי הריב גויים היתה רק מטרה אחת 'להושיע את העשוקים מיד עושקיהם'.
ומעתה מבואר היטב למה בחר הרמב"ם להוציא את לימודו דווקא ממאורע זה. [ואגב, במה שלמד מזה הרמב"ם להלכות סנהדרין ותנאי הדיינים יש להוסיף נופך דאיתא במדרש כאן, מלמד שישב להן בדין אמר דרך אנשים דולים ונשים משקות וכאן נשים דולות ואנשים משקים וכו'. הרי שזה היה בדרך דין ומשפט].