וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם

[נוטר הכרמים]

ב, יז וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם.

הנה כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ב ה"ז),

בית דין של שלשה אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים... ולהלן הוא אומר אנשי חיל אלו שהן גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה, ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו כענין שנאמר ויקם משה ויושיען.

ולכאורה צ"ב, מפני מה המתין הרמב"ם להוכיח רק מהאי קרא, והרי כבר קודם לכן אנחנו מוצאים היאך שמשה רבינו היה לו לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כאשר ראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויך את המצרי, וכן כאשר ראה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך.

ונראה פשר דבר על פי דברי הספורנו על אתר, וז"ל,

ויקם משה ויושיען. בהיות שני בעלי הריב נכרים לא התעורר להנקם, גם לא הקפיד לישר ארחותם בתוכחות מוסר, רק קם להושיע את העשוקים מיד עושקיהם.

ונראה שנקט דבריו בדקדוק נפלא, שבמקרה שהמצרי הכה את היהודי היה כלול בזה התעוררות להנקם מאת המצרי על רוע מעשיו, ובאמת הרי הרגו משה, ובמקרה השני עם דתן ואבירם שהוכיח את הרשע באמרו לו למה תכה רעך היה כלול בזה הקפדה לישר ארחות בתוכחות מוסר, אולם כאן במקרה זה שהיו שני בעלי הריב גויים היתה רק מטרה אחת 'להושיע את העשוקים מיד עושקיהם'.

ומעתה מבואר היטב למה בחר הרמב"ם להוציא את לימודו דווקא ממאורע זה. [ואגב, במה שלמד מזה הרמב"ם להלכות סנהדרין ותנאי הדיינים יש להוסיף נופך דאיתא במדרש כאן, מלמד שישב להן בדין אמר דרך אנשים דולים ונשים משקות וכאן נשים דולות ואנשים משקים וכו'. הרי שזה היה בדרך דין ומשפט].

[מה שנכון נכון]

ע"פ פשוטו ה'לב אמיץ' ניכר יותר כשפליט בארץ זרה קם כנגד כמה אנשים, ואף מגן על זרים שאינם מבני עמו. (לזה גם כוונת הספורנו ב'להנקם', לא לעונש על עצם רוע המעשים).

[אוהב עמו]

א. אפשר לומר הואיל ומשה רבנו נתגדל בבית פרעה מלך מצרים, אם כן היה מקום לומר שהתנהגותו במצרים הינה כבן של מלך העושה ככל העולה על רוחו ואינו חושש לפסוק דין ולבצעו מיד. ואם כן מעשה זה של הריגת המצרי כאשר רואה עוול בהתנהגותו איננו מראה על לב אמיץ אמנם כאשר מגיע למקום זר - לארץ מדין ושם רואה שקבוצת רועים מתנהגת שלא כיושר אל בנות יתרו ואז עומד משה ומושיען אזי זוהי הוכחה על לב אמיץ שנתברך בו משה רבנו וכך ראוי לכל דיין לעשות.
ובאמת כן הוא במדרש החפץ (לרבנו זכריה בן שלמה הרופא)
ויקם משה ויושיען שהיה לו לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזלו ואף על פי שהוא גר בורח בנפשו.

[אוהב עמו]

ויש להוסיף על כך עוד, שהרי מחמת מעשהו של משה רבנו שהרג את המצרי והטמינו בחול נתגלגל הדבר לכדי סכנת חייו ממש, שהרי נודע הדבר אל פרעה ורצה להרגו ונעשה לו נס כדאיתא במכילתא (יתרו א ד"ה שם האחד אליעזר, הוזכר בקצרה ברש"י יח,ד)
שם האחד אליעזר כי אלוקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה רבי יהושע אומר אימתי הצילו המקום באותה שעה שאמר לו דתן מי שמך לאיש שר ושופט עלינו וגו' וישמע פרעה את הדבר הזה אמר ותפשו את משה והעלוהו לבימה וכפתוהו והניחו הסייף על צוארו באותה שעה ירד מלאך ונדמה להם כדמותו של משה תפסו את המלאך והניחו את משה עשאן המקום כתים כתים אלמים חרשים וסומים והיו אומרים לאלמים היכן הוא משה ולא היו מדברים ולחרשים ולא היו שומעין ולסומין ולא היו רואין כענין שנאמר ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגו' לכך נאמר כי אלוקי אבי בעזרי.
משה רבנו בעקות מעשה הצלת היהודי והריגת מכהו המצרי מסתכן בנפשו, וניצל בדרך נס. הדבר מותיר רושם עז בלבו עד כדי שאת שם בנו הראשון הוא קורא כהודאה והזכרה על אותו הנס. ואם כן כל אדם שפוי בדעתו היה יכול ללמד זכות על עצמו כאשר הוא רואה מעשה עושק נוסף, שהואיל ובפעם הקודמ בה התעברתי על ריב לא לי כמעט נגמר הדבר במיתתי אין לי לחזור שנית ולהציל נרדף מיד רודפו שהרי כבר נכוויתי ברותחין ועלי להזהר בפושרין, ולהניח לרועים לעשות בבני יתרו ככל אשר יחפצו, אך לא כן משה רבנו כאשר רואה מעשה לא הגון כלפי בנות יתרו לא שם לב כלל לכל אשר קרהו ואדרבה את הצלתן של בנות יתרו תולה משה רבנו בזכות העמשה הראשון עם האיש המצרי כמבואר בשמו"ר פ"א לט
דבר אחר איש מצרי משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו א"ל התינוק אילולא אתה כבר הייתי מת. א"ל לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך. כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכן ולכן אמרו לאביהן איש מצרי כלומר מי גרם לזה שיבא אצלנו איש מצרי שהרג.

[אוהב עמו]

עוד אפשר לומר שאמיצות לב אותה דרש הרמב"ם מהדיין צריכה להיות בתכונות הנפש הקבועות ואין זה מספיק רגע אחד של התעלות כדי להחשב כאמיץ לב. ואם כן היה מקום לומר שמעשה הריגת המצרי נבע מרגע אחד של התעוררות פנימית בליבו של משה על מעשה עוול המתגלה לנגד עיניו, אך אין בו כדי להראות את תכונת ליבו התמידית, אך במעשה של בנות יתרו מתגלה מהלך שלם של ליבו האמיץ של משה רבנו בהצלתם פעם אחר פעם כדאיתא במדרשים שגם גירש את הרועים שבאו לגזול את מימיהם, גם הושיע את בנות יתרו מגילוי עריות וגם שזרקום הרועים לבור ומשה דלה לבנות יתרו מן הבאר והצילם מטביעה.
ואפשר להוסיף על זה, שבמעשה הריגת המצרי היה משה רבנו לבדו, וקודם מעשהו בחן היטב לפי פשוטו של מקרא שאין איש רואהו, ואם היה איש רואהו היה מניח משה רבנו מלהורגו , אך מעשה בנות יתרו היה לעיני רועים רבים אשר התנגדו להצלתן ואעפ"כ לא נמנע משה מלהושיען.

[אוהב עמו]

ונמצאו בזה לרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פמ"ו) שהרחיב במעלות הנבואה וכ'

המעלה הראשונה הוא ראשית מעלות הנבואה כגון שיהיה לאיש עזר וסיוע אלוקי יניעהו ויזרזהו למעשה יושר כגון להציל עדת חסידים מידי עדת רשעים או להציל לאיש חסיד נכבד או להביא טובה על אנשים רבים וימצא בנפשו מעורר על זה ומזרז לזה המעשה ונקרא רוח ה' וכו' וזו מעלת שופטי ישראל כולם אשר נאמר בהם על דרך כלל כי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם וכו' ודע כי רמז זאת הכח לא נבדלה ממשה רבנו מעת שהגיע הזמן להרוג את המצרי ולאמר לרשע למה תכה רעך ומרוב זה הכח אשר היה בו אפילו בשעת פחדו וברחו בהגיעו למדין והוא יחיד וחרד כשראה קצת חמס לא יכול לסבול אותו ושלא להסירו כמו שאמר ויקם משה ויושיען.

ורואים אני מדברי רבנו הרמב"ם שנתן מעלה יתירה למעשה זה של משה רבנו בהצלתו את בנות מדין בכך שהיה בשעת בריחה, ועוד שהיה יחידי, ועוד שהיה מעשה של קצת חמס , ואע"פ כן לא נמנע משה רבנו מלעמוד לטובת בנות יתרו ולהצילן מיד עושקיהם.

[אוהב עמו]

בס' תולדות יצחק (לרבי יצחק קארו דודו של הבית יוסף, ד"ה ויפן כה וכה) כ'

סיפרה התורה ג' מעשיות בענייניו אחד וירא איש מצרי ויך את הצרי שני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך שלישי ולכהן מדין שבע בנות להודיע שמשה היה דיין בטבע ובעל משפט שלא די המצרי שהכה לישראל שהרגו אבל גם ישראל עם ישראל שהיו מריבין שלא כריח לו יהדות שהאחד ישראל והאחד מצרי אבל עם היות שניהם ישראלים אמר לרשע למה כה ולא די אלו שהם בני ישראל אבל עם היות ששתי כתו גויים היה בעיניו העוול שעושה זה לזה רע ויקם משה ויושיען.

ולדברי התולדות יצחק מתבארת רבותא נוספת המתבררת במעשה בנות מדין יותר מהמעשים הקודמים לו, כי האדם אמיץ הלב אשר רודף צדק ושונא עוול, אינו שם לב על המריבים אם הם מבני עמו או לא, וכל אשר הוא רואה התנהגות אשר איננה כפי היושר אזי מתייצב הוא לצד הנרדף להציל עשוק מיד עושקו.
וכ"כ בצרור המור (לרבי אברהם סבע)

וכן סמך זה לכאן לפי שלא נאמר שמה שעשה היה בשביל קנאת אחיו שהיה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו אבל אם היה מעם אחר לא היה מצילו לזה אמר כי טבע האמת יחייבהו והעד בבנות מדין שהיו מעם אחר לפי שראה הגזל שהיו עושין לה הרועים ויושיען וישק את צאנם.

ובהנהגה זו יש לדיין ללכת בדרכי השכינה כדאיתא במדרש (בראשית רבה א כז)

דבר אחר אמר רב הונא אמר רב יוסף והאלוקים יקש את נרדף אתה מוצא צדיק רודף צדיק והאלוקים יבקש את נרדף, רשע רודף צדיק והאלוקים יבקש את נרדף, רשע רודף לרשע והאלוקים יבקש את נרדף, ואפילו צדיק רודף רשע והאלוקים יבקש את נרדף.

ובצרור המור הוסיף עוד נקודה שאפשר להסביר מדוע נקט הרמב"ם הוכחה שמשה רבנו היה איש חיל ממעשה עם בנות מדין ולא ממעשה הריגת המצרי, וז"ל

וכן משה בטח בה' אלוקיו שיצילהו ויצליח דרכו ולפי שמשה רבנו בשני הימים שיצא עשה שני גבורות ושם נפשו בכפו בעבור צאנו בענין שהיה ראוי להיות רועה ישראל ולפי שידוע בתלתא זימני הויא חזקה לכן סיפר בכאן ענין בנות מדין שהושיען מן הרועים.

[נוטר הכרמים]

תשואות חן על כל ההוספות.

לכאורה דברי ר' יצחק קארו הינם הרחבה של המבואר בספורנו.

[הגהמ]

חברים יקרים, פתחו פיכם ויכנס בן אצל אביו.

זה אשר כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בפירושו לשם:

ויקם משה ויושיען - התבונן בקנאותו ע"ה על העושק איך לא סרה ממנו ולא נשוג אחור ממנה אע"פ שלא ברח ממצרים אלא בגלל דבר כזה, ואע"פ שהיה גר בארץ [א], ולא נדכאה נפשו היקרה בגלות ולא נשתנתה נטייתו החשובה [ב].
___________________

[א] דברי רבנו אלו ירושה הם לו מאביו שכתב כעי"ז במו"נ (ב:מה): 'זה הכח לא נבדל ממשה רבינו מעת השיגו לגדר האנשים, ולזה התעורר להרוג את המצרי ולמנוע הרשע משני הניצים ומחוזק זה הכוח בו עד שאחרי פחדו וברחו בהגיעו למדין והוא גר ירא, כאשר ראה מאומה מן העול לא משל בעצמו מהסירו ולא יכל לסבלו כמו שאמר ויקם משה ויושיען'. והשוה נמי מש"כ בקוצר אמרים בהל' סנהדרין (ב:ז): 'ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו כענין שנאמר ויקם משה ויושיען'.

[ב] מן הענין להשוות לכאן את אשר כתב רבנו בס' המספיק (הוצאת פלדהיים עמ' 42) שכתב אודות נטייתו החשובה של משה: 'ואם תתבונן בנאמר על הנביאים תמצא כי נקטו רחמנות במקומה ואכזריות במקומה, כגון אדון הנביאים משה ע"ה עבד ה' ושלוחו בענין המצרי הרשע שנאמר ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ובענין בנות רעואל העשוקות נאמר ויקם משה ויושיען וישק את צאנם, ובמלחמת מדין אמר ע"ה הרגו כל זכר בטף'. ודברי רבנו בשני המקומות משלימים אלו את אלו, ור"ל שנטייתו החשובה וקנאותו ב'הצלת עשוק מיד עושקו' גרם לו לנקוט באמצעים הנראים הפוכים מרחמנות להגיע למטרתו ודו"ק.

[דרומי]

יש לומר שבמקרה של בנות יתרו יש שני חידושים: (א) מדובר בהצלת נשים, ולכאורה משה יכול להתחמק מכך וכאותו חסיד שוטה כו'. (ב) אלו שהרחיקום עשו זאת מחמת מחלוקת בדיעות (ולא סתם מריבה 'פלילית'), וא"כ לכאורה יכול משה להתחמק מהתערבות בענינים של 'פוליטיקה מקומית' שאין זה מענינו כו'. ואעפ"כ, קם והושיע כו'.