פורום אוצר החכמה

בדפוס ליסבון 1491 נוסף כאן: "ורוח הקדים – רוח מזרחי – נשא את הארבה, לפי שבא כנגדו שמצרים בדרומית מערבית היתה כמו שמפורש במקום אחר. רוח ים – רוח מערבי. ימה סוף – אומר אני שים סוף היה מקצת במערב כנגד כל רוח דרומי וגם במזרחה של ארץ ישראל, לפיכך רוח ים תקעו לארבה בימה סוף כנגדו. וכן מצינו לענין תחומין שהוא פונה לצד מזרח, שנאמר מים סוף ועד ים פלשתים {שמות כ"ג:ל"א}, הוא מזרח ומערב, שים פלשתים במערב היה, שנאמר בפלשתים יושבי חבל הים גוי כרתים {צפניה ב':ה'}." החלק הראשון "ורוח הקדים... במקום אחר" מופיע גם בדפוס רג'יו די קלבריה 1475. אך הפסקאות חסרות בכ"י לייפציג 1, פרמא 181, ברלין 1221, פריס 155, וינה 23, וינה 24, פריס 156, פריס 157, וטיקן 94, פרנקפורט 19, פריס 49, וינה 23, וינה 24, פריס 159, ברסלאו 102, ברסלאו 10, פרנקפורט 152, פריס 158, ושאר דפוסים ראשונים.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: 'מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ' – זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה'. וְהֵיאַךְ קִיֵּם? כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ פַּרְעֹה: 'עַד מָתַי אַתָּה נִכְנָס לְכָאן? לֵךְ מֵעָלָי, הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי!' אָמַר לוֹ משֶׁה: 'יָפֶה דִּבַּרְתָּ, לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה עֲדַיִן מִתְבַּקֶּשׁ לִי לְהוֹדִיעַ לְפַרְעֹה? מַכָּה אֶחָת! מִיָּד קָפַץ עָלָיו הָאֱלֹהִים, כִּבְיָכוֹל נִכְנַס בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה, בִּשְׁבִיל משֶׁה שֶׁאָמַר לוֹ 'לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ', שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בַּדַּאי.

'כֵּן דִּבַּרְתָּ' - יָפֶה דִּבַּרְתָּ, וּבִזְמַנּוֹ דִּבַּרְתָּ, אֱמֶת שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ.

יָפֶה כִּוַּנְתָּ שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ, שֶׁכֵּן אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר.

דרומי כתב:במכות הקודמות (ברובם לפחות) זה לא היה רציני מלכתחילה, אלא דברים שנועדו לפתור בעיה דחופה, וכשהבעיה נפתרה חזר לסורו.

תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שְׁלשָׁה דְבָרִים הָיוּ קָשִׁין לוֹ לְמשֶׁה עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶצְבָּעוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, מְנוֹרָה וְרֹאש חֹדֶשׁ וּשְׁרָצִים. מְנוֹרָה, דִּכְתִיב 'וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה'; רֹאש חֹדֶשׁ, דִּכְתִיב 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאש חֳדָשִׁים'; שְׁרָצִים, דִּכְתִיב 'וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ'.

'זֶה יִתְּנוּ' – הֶרְאָה לוֹ כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ וּמִשְׁקָלָהּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וְאָמַר לוֹ 'כָּזֶה יִתְּנוּ'.

כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה דְּמוּת לְבָנָה וְאָמַר לוֹ 'כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ'.

דְּכֻלֵּי עָלְמָא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲתוּ לְמִדְבַּר סִינַי. כְּתִיב הָכָא 'בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי', וּכְתִיב הָתָם 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים'; מַה לְּהַלָּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אַף כָּאן רֹאשׁ חֹדֶשׁ.

ביקורת תהיה כתב:מה טעם טוּבַּע הארבה בים?

אמרו רבותינו ז"ל שאפילו המלוחים הלכו כולם. ומלבד שרצה הוא יתברך שלא תהיה תקנתם קלקלתם, גם כיוון להורות שלא בטבע נשאו הרוח כי אם בהשגחה, וזה בשני דברים: אחד כי הלא 'ויתקעהו ימה סוף', ואין דרך הרוח לתוקעם בים. ועוד, כי 'לא נשאר ארבה אחד' – שהוא כמו שאמרו ז"ל אף המלוחים – 'בכל גבול מצרים'.

ביקורת תהיה כתב:מה טעם טוּבַּע הארבה בים?

ויתקעהו ימה סוף. למה לשם יותר מבשאר מקומות? וי"ל לפיכך תקעם שמה, לפי שכשיבוא פרעה בים אז יבואו עליהם. וכן כל מכות שלקו המצריים לקו על הים. ולכך מן החשך לא היה במצרים כי אם ו' ימים, ומן הדין היה לו לשמש שבעה ימים, אלא שאותו יום החשך המתין עד ים סוף, כמו שנאמר 'ויהי הענן והחשך ויאר' וגומר.

מה שנכון נכון כתב:בפשטות הטעם כדי שלא יזיק במקומות אחרים.

ביקורת תהיה כתב:

מה שנכון נכון כתב:בפשטות הטעם כדי שלא יזיק במקומות אחרים.

שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו? הֲרמה רוח להקת ארבה לים? ועל כל פנים צדקו דברי רבנו האלשיך, כי היתה זו תופעה שלא כדרך הטבע.

'וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר' (פרשת ראה);
'וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר' (פרשת משפטים).

הַטַּעַם, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ לְאָכְלוֹ מָחָר, רַק יִבְטַח בַּשֵּׁם כִּי מָחָר יֵרֵד. כִּי אֵינוֹ מִצְוָה עָלָיו לְאָכְלוֹ כֻּלּוֹ, רַק אִם נִשְׁאַר לוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְאָכְלוֹ – יַשְׁלִיכֶנּוּ מִחוּץ לְאָהֳלוֹ.

מה שנכון נכון כתב:אין זה סותר לדברי האלשיך. אדרבה גם לדברי אי"ז תופעה טבעית, אלא שחס המקום על עולמו, ולא נגזר על ארצות אחרות למות ברעב.

ביקורת תהיה כתב:י כט
וַיֹּאמֶר משֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ.
יש לדעת, על סמך מה הצהיר משה הצהרה זו?
מדברי המדרש המובא ברמב"ן עולה, כי משה מדעת עצמו אמר כן, והקב"ה מילא את דבריו.
וז"ל המדרש (שמו"ר יח א):

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: 'מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ' – זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה'. וְהֵיאַךְ קִיֵּם? כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ פַּרְעֹה: 'עַד מָתַי אַתָּה נִכְנָס לְכָאן? לֵךְ מֵעָלָי, הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי!' אָמַר לוֹ משֶׁה: 'יָפֶה דִּבַּרְתָּ, לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה עֲדַיִן מִתְבַּקֶּשׁ לִי לְהוֹדִיעַ לְפַרְעֹה? מַכָּה אֶחָת! מִיָּד קָפַץ עָלָיו הָאֱלֹהִים, כִּבְיָכוֹל נִכְנַס בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה, בִּשְׁבִיל משֶׁה שֶׁאָמַר לוֹ 'לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ', שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בַּדַּאי.

אולם מלשון רש"י (מן המכילתא) אין משמע כן, שכן פירש וז"ל:

'כֵּן דִּבַּרְתָּ' - יָפֶה דִּבַּרְתָּ, וּבִזְמַנּוֹ דִּבַּרְתָּ, אֱמֶת שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ.

הרי שמשה ידע כי לאחר צאתו מפרעה הפעם שוב אין עתיד הוא להישלח אליו בשליחות נוספת, ונשאלת השאלה: מנא ידע?

וצריך לומר: שתיכף ומיד לאחר אזהרת פרעה 'הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי' נאמרה לו הנבואה של 'עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם, אַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה', ולאחר מכן, על יסוד נבואה זו, השיב לפרעה 'כֵּן דִּבַּרְתָּ'.
וכן הוא לשון המדרש על פסוק זה (שמו"ר יד ד):

יָפֶה כִּוַּנְתָּ שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ, שֶׁכֵּן אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר.

ביקורת תהיה כתב:יב י
וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. יש לחקור בגדרהּ של אזהרה זו.
צד א: אזהרה שלא להתרשל ולהתעכב מאֲכֹל בשר הפסח בזמנו עד שישאר חלק ממנו לאחר זמנו.
צד ב: אזהרה שלא להצניע חלק מבשר הפסח כדי לאכלו לאחר זמנו.

ההבדל בין שני הצדדים:
לצד הראשון – יש חובה להתאמץ באכילת הפסח ולהשתדל שלא ישאר שום דבר ממנו לבוקר.
לצד השני – אכילת הפסח היא כדרכו של עולם: אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר, ובלבד שלא יותיר על מנת להניח למחר.

סימוכין לצד א: הלשון 'לא ילין', האמור בבשר חגיגת י"ד ובאימורי הפסח, שמשמעו איסור הַשְׁהָיָה והימנעות מאכילה ומהקטרה:

'וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר' (פרשת ראה);
'וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר' (פרשת משפטים).

סימוכין לצד ב: האזהרה האמורה במן: 'אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר', שהכוונה היא שלא יצניעו מן המן לאכלו למחר. וכן פירש 'אבן עזרא':

הַטַּעַם, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ לְאָכְלוֹ מָחָר, רַק יִבְטַח בַּשֵּׁם כִּי מָחָר יֵרֵד. כִּי אֵינוֹ מִצְוָה עָלָיו לְאָכְלוֹ כֻּלּוֹ, רַק אִם נִשְׁאַר לוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְאָכְלוֹ – יַשְׁלִיכֶנּוּ מִחוּץ לְאָהֳלוֹ.

ביקורת תהיה כתב:י כט
וַיֹּאמֶר משֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ.
יש לדעת, על סמך מה הצהיר משה הצהרה זו?
מדברי המדרש המובא ברמב"ן עולה, כי משה מדעת עצמו אמר כן, והקב"ה מילא את דבריו.
וז"ל המדרש (שמו"ר יח א):

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: 'מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ' – זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה'. וְהֵיאַךְ קִיֵּם? כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ פַּרְעֹה: 'עַד מָתַי אַתָּה נִכְנָס לְכָאן? לֵךְ מֵעָלָי, הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי!' אָמַר לוֹ משֶׁה: 'יָפֶה דִּבַּרְתָּ, לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה עֲדַיִן מִתְבַּקֶּשׁ לִי לְהוֹדִיעַ לְפַרְעֹה? מַכָּה אֶחָת! מִיָּד קָפַץ עָלָיו הָאֱלֹהִים, כִּבְיָכוֹל נִכְנַס בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה, בִּשְׁבִיל משֶׁה שֶׁאָמַר לוֹ 'לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ', שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בַּדַּאי.

אולם מלשון רש"י (מן המכילתא) אין משמע כן, שכן פירש וז"ל:

'כֵּן דִּבַּרְתָּ' - יָפֶה דִּבַּרְתָּ, וּבִזְמַנּוֹ דִּבַּרְתָּ, אֱמֶת שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ.

הרי שמשה ידע כי לאחר צאתו מפרעה הפעם שוב אין עתיד הוא להישלח אליו בשליחות נוספת, ונשאלת השאלה: מנא ידע?

וצריך לומר: שתיכף ומיד לאחר אזהרת פרעה 'הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי' נאמרה לו הנבואה של 'עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם, אַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה', ולאחר מכן, על יסוד נבואה זו, השיב לפרעה 'כֵּן דִּבַּרְתָּ'.
וכן הוא לשון המדרש על פסוק זה (שמו"ר יד ד):

יָפֶה כִּוַּנְתָּ שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ, שֶׁכֵּן אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר.

וכיון שגמר משה ואמר לא אוסיף עוד ראות פניך מיד קפץ עליו הדיבור בתוך פלטין שלפרעה, שנא' ויאמר ד' אל משה עוד נגע אחד

וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְיָ (צפרדע)
וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם (ערוב)
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי (ברד)
וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי (ארבה)
וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְיָ (חשך)

'וְיִבְעוֹן מִנִּי לְמֵימַר פֻּק אַתְּ וְכָל עַמָּא'.

נוטר הכרמים כתב:

ביקורת תהיה כתב:יב י
וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. יש לחקור בגדרהּ של אזהרה זו.
צד א: אזהרה שלא להתרשל ולהתעכב מאֲכֹל בשר הפסח בזמנו עד שישאר חלק ממנו לאחר זמנו.
צד ב: אזהרה שלא להצניע חלק מבשר הפסח כדי לאכלו לאחר זמנו.

ההבדל בין שני הצדדים:
לצד הראשון – יש חובה להתאמץ באכילת הפסח ולהשתדל שלא ישאר שום דבר ממנו לבוקר.
לצד השני – אכילת הפסח היא כדרכו של עולם: אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר, ובלבד שלא יותיר על מנת להניח למחר.

סימוכין לצד א: הלשון 'לא ילין', האמור בבשר חגיגת י"ד ובאימורי הפסח, שמשמעו איסור הַשְׁהָיָה והימנעות מאכילה ומהקטרה:

'וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר' (פרשת ראה);
'וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר' (פרשת משפטים).

סימוכין לצד ב: האזהרה האמורה במן: 'אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר', שהכוונה היא שלא יצניעו מן המן לאכלו למחר. וכן פירש 'אבן עזרא':

הַטַּעַם, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ לְאָכְלוֹ מָחָר, רַק יִבְטַח בַּשֵּׁם כִּי מָחָר יֵרֵד. כִּי אֵינוֹ מִצְוָה עָלָיו לְאָכְלוֹ כֻּלּוֹ, רַק אִם נִשְׁאַר לוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְאָכְלוֹ – יַשְׁלִיכֶנּוּ מִחוּץ לְאָהֳלוֹ.

כהצד השני, נשמע מדברי התרגום ירושלמי שמתרגם את 'משארותם צרורות בשמלותם': מותר פסחיהון קטירין בשושיפהון'. ומה עם נותר? וע"כ שהאיסור הוא רק כאשר מותירים לאכילה.
גם בלשון המכילתא דאיתא, 'או אינו אלא שיורי פסח כשהוא אומר ולא תותירו ממנו עד בוקר הרי שיורי פסחים אמור' נראה כי המכוון הוא ששרפו את הנותר ביו"ט ולא הצניעום לאכילה על מנת לשאתם, ועי' במשך חכמה ובשו"ת זרע אברהם סי' ז.

ביקורת תהיה כתב:'וְעָבַרְתִּי' – בְּהַעֲבָרָה אַחַת וּבְרֶגַע אֶחָד כֻּלָּן לוֹקִין. 'מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה' – מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, מִמֶּנּוּ מַתְחֶלֶת הַפֻּרְעָנוּת.
הא גופא קשיא! אמרת 'ברגע אחד כולן לוקין', והדר אמרת 'ממנו מתחלת הפורענות'; כלום היו תחלה וסוף לאותו רגע?!

וְדִכְוָתַהּ: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה. מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה - מִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת.
וְדִכְוָתַהּ: הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִיא וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה - מִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת.

כָּל מָקוֹם שֶׁנִּתְחַלְּפָה חַטָּאת (וְהָעוֹפוֹת בָּאִין תַּחְתֶּיהָ בְּדַלּוּת) - חַטָּאת קוֹדֶמֶת (מִשּׁוּם דְּעִקָּר חַטָּאת הוּא), וְכָאן (בְּיוֹלֶדֶת, שֶׁהָעוֹף תַּחַת עוֹלָה הוּא בָּא, וְהַבְּהֵמָה עִקָּר הָיְתָה) עוֹלָה קוֹדֶמֶת.

לְמִקְרָאָהּ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב (שֶׁתְּהֵא נִקְרֵאת בָּעִנְיָן תְּחִלָּה, אֲבָל בַּעֲבוֹדָתָן חַטָּאת קוֹדֶמֶת).

ביקורת תהיה כתב:יש שפירשו 'ויתקעהו ימה סוף' שהרוח הנחית את הארבה על גדות הים.

ביקורת תהיה כתב:

ביקורת תהיה כתב:מה טעם טוּבַּע הארבה בים?

יש שפירשו 'ויתקעהו ימה סוף' שהרוח הנחית את הארבה על גדות הים, ולא שטיבע אותו בים. ובטעם הדבר כתב בספר אמרי נעם (דילישקאש) וז"ל:

ויתקעהו ימה סוף. למה לשם יותר מבשאר מקומות? וי"ל לפיכך תקעם שמה, לפי שכשיבוא פרעה בים אז יבואו עליהם. וכן כל מכות שלקו המצריים לקו על הים. ולכך מן החשך לא היה במצרים כי אם ו' ימים, ומן הדין היה לו לשמש שבעה ימים, אלא שאותו יום החשך המתין עד ים סוף, כמו שנאמר 'ויהי הענן והחשך ויאר' וגומר.

עושה חדשות כתב:והנה לגבי מה שנאמר בהגדה שכל מכה במצרים היתה של כמה מכות, מבארים הראש' דהמכה היתה בארבעת היסודות וכו', אבל לא ראיתי הרחבה וביאור מה היו המכות שעל הים, האם זה היה מקביל לעשרת המכות שהיו במצרים, ועוד כיו"ב.

ביקורת תהיה כתב:'מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה' – מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, מִמֶּנּוּ מַתְחֶלֶת הַפֻּרְעָנוּת.
אין הכוונה שבמציאות מתחלת הפורענות במי שהתחיל בעבירה תחילה, אלא כלומר: במי שהיה הראש והעיקר במעשה העבירה – בו נפתח סיפור הפורענות, ללמד שהפורענות בעיקרה באה בשבילו, וכל הנטפלים אל העבירה לוקים בגללו.

אָדָם הֻזְכַּר בַּפֻּרְעָנוּת תְּחִלָּה.