'וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח'

[נוטר הכרמים]

כתיב בירמיהו (ז, כב-כג; הפטרת פרשת צו), כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח: כִּ֣י אִֽם־אֶת־הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־לִ֣י לְעָ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם.

ופירש"י,

ביום הוציאי אותם - תחלת תנאי לא היתה אלא אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה.

וכבר תמהו הקדמונים, הרי המצוה הראשונה שנצטוו עליה ישראל במצרים היתה על קרבן הפסח, ואמרתם זבח פסח, והיאך אמר הכתוב כי לא ציוה אותם על דברי עולה וזבח.

[נוטר הכרמים]

ובפי' הרד"ק שם, וז"ל,

י"מ כי היא המצוה הראשונה והוא מה שצוה אותם במרה שנאמר בו שם שם לו חק ומשפט ,והוא מה שאמרו רז"ל שבת ודינין במרה איפקוד ולא צוה על דבר עולה או זבח.

ופירוש זה הוא פירושו של הרמב"ם בספר מורה הנבוכים (ח"ג פרק לב), וז"ל,

ולי בפירוש זה הפסוק פנים אחרים והוא מביא לזה הענין בעצמו אשר זכרנוהו, והוא שכבר התבאר בכתוב ובקבלה יחד שתחלת מצוה שנצטוינו בה לא היו בה דברי עולה וזבח כלל, ואין צריך שתטריד כלל שכלך בפסח מצרים, כי היא היתה לסבה מבוארת גלויה כמו שאני עתיד לבאר, ועוד שהמצוה היתה בארץ מצרים, והמצוה הרמוז אליה בזה הפסוק הוא מה שנצטוינו בו אחר יציאת מצרים, ולזה התנה בזה הפסוק ואמר ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, כי תחלת צווי שבא אחר יציאת מצרים הוא מה שנצטוינו בו במרה, והוא אמרו לנו שם אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך וגו' שם שם לו חק ומשפט וגו', ובאה הקבלה האמתית שבת ודינין במרה איפקוד, והחק הרמוז אליו הוא שבת, והמשפט הוא הדינין והוא הסרת העול, וזאת היא הכונה הראשונה כמו שבארנו, ר"ל אמונות הדעות האמתיות והוא חדוש העולם.

[נוטר הכרמים]

ועוד מפרש הרד"ק פירוש שני,

ויש לפרש גם כן כי עקר המצוה לא היתה על דברי עולה וזבח אלא שמעו בקולי והייתם לי לעם ובזה התנאי נתן להם התורה ואין בכל עשרת הדברים שהם כלל התורה כלה זכר עולה וזבח ואף כשידבר על הקרבנות לא צוה להם שיקריבו קרבן אלא אדם כי יקריב מכם קרבן אם יעשה מדעתו יהיה כך וכך והתמידים שצוה בהם הוא לכבוד הבית והיו באין לצבור אבל ליחידים לא צוה להקריב קרבן כמו שצוה ליחידים לעשות משפט ושאר המצות ולא צוה ליחיד לעשות קרבן אלא אם כן יחטא בשוגג וצוה בשרפת האמורין להשיב החוטא אל לבו לכוף התאוות הבהמיות לפי שתולדתם מחלב ודם ויהיה נזהר שלא יהיה שוגג במצוה כל שכן מזיד.

ועוד מוסיף,

והתמידים גם בנין הבית לעבודה אפשר שהוא כמו שכתב מורה צדק רבינו משה ז"ל להעתיק הדעות הזרות ובנין ההיכלות שהיו לשם עכו"ם רצה להעתיקם לעבודת האל ושימחה שם עכו"ם מהם.

[נוטר הכרמים]

ונראה שכוונתו לדברי הרמב"ם הידועים בספר מורה הנבוכים לעיל מיניה בסמוך,

וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים, ואמר איך יאמר ירמיה על השם שלא צונו בדברי עולה וזבח ורוב המצות באו בזה, אמנם כוונת זה המאמר הוא מה שבארתי לך, וזה שהוא אמר שהכונה הראשונה אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, וזאת המצוה בהקרבה וכיון אל הבית, אמנם היתה בעבור שתעלה בידיכם זאת הפנה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודי, ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבורה, והוא שאתם ספקתם במציאותי, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ועבדתם עבודה זרה וקטרתם לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים ובאתם אל הבית וגו', ונשארתם מכונים אל היכל ה' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים כונה ראשונה

וראה עוד בספר העיקרים (מאמר ג פרק כה).

[נוטר הכרמים]

ברם, נראה כי ישנו דוחק בכל הפירושים, הפירוש הראשון הוא דחוק, שכן הפס' מדגיש את היציאה ממצרים דייקא, ואילו ציוויי מרה אינם שייכים בדווקא ליציאת מצרים. מה גם שהציווי על קרבן פסח, אף שכבר נאמר במצרים, ומקחו של הפסח היה מבעשור, ואף אכילתו היתה במצרים, הרי הוא מתקשר יותר מכל ליציאה ממצרים, וכיצד ניתן להתעלם מציווי זה, וליתן את הדגש על הציוויים שהיו לאחר מכן.

הפירוש השני, לפיו אין המשמעות העיקרית של הקרבנות בכלל לתכלית של הבאת הקרבן לד' אלא לתועליות למביאי הקרבן ולמלא את יעודם כעם סגולה, אינו מרווח כ"כ בלשון הכתוב שנראה ששם דגש על זמן היציאה ממצרים דייקא, שבאותו הזמן לא בקשתי עולה וזבח, ולפי פירוש זה כלל הקרבנות שנאמרו בתורה, ונתייחדו להם פרשיות שלמות בתורת כהנים, אינם לתכלית של 'דברי עולה וזבח'.

מסיבה זו גם ישנו דוחק בפירוש השלישי שאף הוא נותן כוונה בכל הבאת קרבן באשר הוא, ואין זה מכוון כלפי הציוויים שהיו בזמן יציאת מצרים.

[נוטר הכרמים]

ולולי דמיסתפינא אמינא בס"ד לפי מה ששמעתי ממו"ר הגר"ש אויערבאך זצוק"ל הכ"מ, והאריך בזה במאמרו בכתי"ק 'פסח מצרים ופסח דורות' (מוסף יתד נאמן חג הפסח תשס"א, ומשם הועתק ל'אהל רחל' מועדים ח"ב), ואביא את הדברים בלשונו.

בקרבן הזה נאמר משכו וקחו לכם, משכו מן עבודה זרה, כידוע דהרמב"ם מבאר בטעם הקרבנות דזה להבדל מע"ז, ובכל דרכי ואופני העבודה שהיה רגילים בעבודה זרה, נתנו לעומת זה במצות הקרבנות, והרמב"ן השיג על זה דבודאי דיש בזה טעמים עליונים וזה גבוה מעל גבוה ונקרב רק לשם המיוחד, ומסתמא דברי הרמב"ם לפי פשוטן של דברים, וכאשר ידוע, דהרמב"ם מבאר הטעמים לכל סוגי הקרבנות, ורק לא מצא טעם ללחם הפנים והיותו על השלחן תמיד, וצא וראה דגם האר"י ז"ל דגילה טעמי תורה, לא נתגלה לו טעמא דתריסר נהמי, וצא ולמד תוקף גדולת רבנו הרמב"ם ז"ל, ואולי דבהקרבן הראשון דנצטוו להביא בתוך ערות הארץ דמצרים, היה בזה הרבה בבחינה הזו דמשכו מעבודה זרה, ניתן גם להבין שכל דרכי העבודה זרה של העכו"ם, מן הסתם יש בזה שייכות לרגשי וכוחות הנפש [וכיון שיסודו וראשית שרשו מצד הרע, סופו הבל וריק, וכלשון הרמב"ם הלכות ע"ז, וכיון שארכו הימים כו', אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וכו' ע"ש], והיצה"ר של ע"ז הרי היה גדול מאד, ואנשי כה"ג הוצרכו לבטל כח היצר הנורא הזה, ורבנו הגר"א ז"ל בסדר עולם שנה לנו, דבאותו זמן שבטל היצר דע"ז, בטל גם כח הנבואה, ובודאי דאנשי כנה"ג ראו ברוח קדשם דכדאי לוותר על הענין הנשגב והנורא של נבואה, משום ההפסד והקלקול הנורא של יצר דע"ז, מן הסתם א"כ דיש כ"כ יצר ורגש בכוחות הנפש של האדם הגדול בעל יצר דע"ז [לשון רבנו החזו"א], זה מתבטא גם בכל סוגי הע"ז למיניהם, ואולי יש שייכות, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בבחינת זה לעומת זה, בתחילת ההתעוררות של האדם בכח הקדושה להקריב קרבן לד', ואז במצב הנורא של הללו והללו, הוצרכו בתחילה לעקירה גדולה, משכו מעבודה זרה, וזה היה עיקר גדול בהקרבן של פסח מצרים, אף שבודאי היה בזה ענינים עליונים כאשר מגלה לנו ברמז רבנו הרמב"ן ז"ל.

מעתה נראה שאמנם נתייחד קרבן פסח זה שנצטוו עליו בעת היציאה ממצרים, ובזכותו זכו לצאת ממצרים, מכל הקרבנות כולם, ואף מקרבן פסח לדורות, שכל מהות ותוכן קרבן זה היה לתכלית של התבדלות מע"ז והפיכת העם היוצא ממצרים לעבדי ד' עם סגולה, ומשא"כ בכל הקרבנות שיש בהם גם כוונות עליונות של 'דברי עולה וזבח' כדברי הרמב"ן!!

[נוטר הכרמים]

לרגל ההפטרה.