[ג] ואשר נראה בס"ד בהקדם דברי מהר"ל מפראג (נתיב גמילות חסדים פרק ה) בביאור ענין מצות לויה, וז"ל,
האדם נברא בצלם האלקים וכאשר יש בו צלם אלקים הכל יראים מלפניו אף המזיקים אינם מושלים בו, ולפיכך כאשר יוצא לדרך ובני אדם מלוים אותו בדרך שהוא הולך עליו דנותנים אל צלמו כבוד שאין מניחין אותו שיצא לבדו ולכך נשאר הכבוד הזה, ואם אין מלוין כאילו שופכי דמים פירוש שנוטלין ממנו צלמו ומבטל את הצלם הזה שאדם צריך לו בדרך, והיינו דאמרינן כי לכל אדם יש לוי' מיוחדת לפי כבודו כי יש לנוהג כבוד באדם שהוא בצלם אלקים בדרך שהולך עליו כפי מה שראוי ואז הוא ניצל.
ואולי זהו הביאור גם בדברי מהרש"א בחידושי אגדות בסוטה (מה, ב), וז"ל,
ומהך דפ"ק דחולין כך עושין לבני לויה כו' מוכח כפרש"י דזו היא הלויה בדרך שלא יהא יחידי בלא חבורה במקום סכנה שכל הדרכים בחזקת סכנה הם, ומיהו ודאי גם בעיר שייך לויה אפילו בארבע אמות גם אם לאו יחידי הוא, והוא ודאי דבר סגוליי שהמתלוה ניצל מהיזקא דמטא לידי' כדלקמן והוא מבואר כיון שהתחיל ללוותו ד' אמות גם בעיר הרי כוונתו ודעתו להצילו בדרך ומחשבתו ורצונו מהני ליה לחבירו בכל הדרך להצילו ע"ד רצון יריאיו יעשה, או שמלאכיו של המלוה גומרים מחשבתו ורצונו לילך במקומו עם המתלוה ולהצילו מהיזק וכו'.
ויתכן הביאור בהשלמת פעולת הליווי והשמירה ע"י המלאכים, שהמלוה חולק כבוד ומרומם את ה'צלם אלוקים' של המתלוה, והמלאכים גומרים מחשבתו ורצונו לשמרו עד מחוז חפצו מחמת ש'נשאר הכבוד הזה', כדברי מהר"ל.
ולפי ביאור זה יובנו היטב דברי הרמ"א בדרכי משה (חו"מ סימן תכו ס"ק א),
ובילקוט מהרר"ש מצאתי האידנא אין נוהגין ללוות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזמן הזה מוחלין על כבודם ויש לילך עמו או עם חבירו עד לפני שער העיר או לכל הפחות ארבע אמות, עכ"ל.
[ועי' בספר אהבת חסד להח"ח ח"ג פ"ב].
ולכאורה יש להבין, שאם יסוד מצות לויה משום כבוד הוא, וניתן למחול על הכבוד, מפני מה אין מועילה המחילה גם על ארבע אמות הראשונות. [ובדוחק י"ל דהיינו כדי שלא לעקור מצות לויה].
אולם לפי הביאור הנ"ל מבואר היטב, שההרחבה של מצות לויה מעבר לד' אמות, זהו נתינת כבוד לאותו האדם במסוים, ועל זה בודאי הוא יכול למחול, אבל על ד' אמות הראשונות אינו יכול למחול, שכן זה נתינת כבוד לצלם אלקים שבו.
ומצאתי תימוכין להסבר זה במצות לויה בלשון המדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תשכח),
אלמלא שקנא אברהם לא היה קונה שמים וארץ, אימתי קנא, כשאמר למלכי צדק כיצד יצאתם מן התבה אמר לו בצדקה שעשינו שם. אמר לו ומה צדקה עשיתם בתבה, וכי עניים היו שם, והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ועם מי הייתם עושין צדקה אמר לו עם הבהמה וחיה ועוף, לא היינו ישנים אלא נותנין היינו לפני זה ולפני זה. אותה שעה אמר אברהם ומה אלו אלולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, וכיון שעשו צדקה יצאו, אני אם אעשה בבני אדם שהם בצלמו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. אותה שעה ויטע אשל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה.
הרי שאברהם אבינו הוסיף על הצדקה שעשו נח ובניו בתיבה עם בעלי החיים, שהוסיף עליהם את מצות הלויה, מחמת האי חומר ש'הם בצלמו של הקב"ה'.