"לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם"
פרש"י לא נשאר ארבה אחד - אף המלוחים שמלחו מהם.
כלומר שלא יהנו מהמכה כלל.
מדוע במכת ערוב לא הודגש ענין זה, שהרי אפשר וצדו המצרים חיות ע"מ להשתמש בעורם ובפרוה שלהם, ואיך אפשר שיהנו מהמכה.
ואפשר לומר דאה"נ ובאמת לא צדו מהם, ודוחק.
ונלע"ד לא רצה הקב"ה שיהנו מהמכה עצמה ולא מהפועל יוצא ממנה, כלומר במכת ערוב לא היו החיות "החפצא" של המכה אלא הפועל יוצא מהם היינו לטרוף ולהטיל מורא זו היתה המכה, ולכך אין בעיה שישתמשו בגוף החיות (ולכן מה שכבר לקחו לא נלקח מהם, אבל להשאיר להם לכתחילה לא כמבואר ברש"י).
אולם הארבה הוא עצמו בגופו היה המכה שהרי מלבד מה שאכל הכל הלא גרם בגופו לחשיכה כמבואר, ועוד שנודע על ידו גבולות מצרים, ולכך גוף הארבה היה מכה ולכן לא רצה הקב"ה שיהנו ממנו כלל.