הערות והארות בפרשת כי תשא

[תולעת ספרים07]

בפרשת השבוע (שמות לד,ה) על הפסוק וירד ד' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ד'
אונקלוס תירגם וקרא בשמא דה' והובא ברש"י, וכן הוא בתרגום יב"ע וקרא משה בשום מימרא דה'.
אמנם במשנה ברורה סימן תקפא ס"ק ד' הביא:
כתב אבודרהם ויקרא בשם ד' יש להפסיק מעט בין בשם ובין ד'. כלומר, ד' קרא בשם. (וטעמו, שכן "ויקרא" מוטעם במרכא, ו"בשם" בטפחא)
האמנם מחלוקת בין האבודרהם (שמסתמך על הטעמים) לבין אונקלוס ורש"י, מיהו זה שקרא בשם, ד', או משה.
היתכן שרש"י ואונקלוס אינם תואמים עם הטעמים.
ומה עלינו לכוון בתפילה ובסליחות.
מי יודע.

[חנבין]

בפרשת השבוע (שמות לד,ו) על הפסוק ויעבור ד' על פניו ויקרא בשם ד'

אונקלוס תירגם וקרא בשמא דה' והובא ברש"י, וכן הוא בתרגום יב"ע וקרא משה בשום מימרא דה'.

אמנם במשנה ברורה סימן תקפא ס"ק ד' הביא:

כתב אבודרהם ויקרא בשם ד' יש להפסיק מעט בין בשם ובין ד'. כלומר, ד' קרא בשם. (וטעמו, שכן "ויקרא" מוטעם במרכא, ו"בשם" בטפחא)

האמנם מחלוקת בין האבודרהם (שמסתמך על הטעמים) לבין אונקלוס ורש"י, מיהו זה שקרא בשם, ד', או משה.

היתכן שרש"י ואונקלוס אינם תואמים עם הטעמים.
ומה עלינו לכוון בתפילה ובסליחות.
מי יודע.

עיין שם פסוק ה ופסוק ו ותראה שאתה מערבב בין שני פסוקים. (כלומר בציטוט שלך לא בעצם שאלתך)

[נוטר הכרמים]

לעצם השאלה עתיקת היומין.

ראה בחזקוני על אתר שמביא שני הדעות, ומראה פנים לשניהן מתוך הפיסוק, ועי' עוד במלבי"ם.

הרחבה בענין, בספר לאור ההלכה לרש"י זווין במאמר על מספר י"ג בהלכה.

[תולעת ספרים07]

ובאמת שקושיא זו אינה עתיקת יומין ולאו כלום.
והדבר פשוט עד למאוד שויקרא בשם ד' קאי על השי"ת שהרי לעיל מזה כתוב אנוכי וכו' וקראתי בשם ד' לפניך הרי שהבטיח לו ה' וקראתי בשם ד' לפניך וממילא פשוט שמה שכתוב בהמשך ויקרא בשם ד' קאי על השי"ת ואכן בספר הזכרון מובא שאין גירסא כזאת ברש"י.
וגם אם יש גירסה כזאת אין הכוונה בזה שזה קאי על משה אלא הכי קאמר רש"י.
שד' קרא בשם ד' כלומר, השי"ת כביכול לימדו למשה את כל הסודות אשר בשם הויה וזהו שאמר רש"י דה' כלומר, דיקוק דווקא.
ותרגום יונתן בן עוזיאל קשיא עד למאוד ולכשאפנה אי"ה אדבר מעניין תרגום יונתן בן עוזיאל ומדוע אין רש"י מעתיקו בכל התורה בלעדי פעם אחת אצל האפוד.
והדברים ארוכים ואין זה המקום (בכל מקרה לעת עתה).
ועל כגון דא אמרו חכמינו והמבין יבין.

[ביקורת תהיה]

לב י
וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. ונשאלת השאלה: ושבועת אבות מה תהא עליה?
אמת, בפרשת המרגלים, על דברי השם יתברך למשה 'אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ', מפרש רש"י:

'וְאוֹרִשֶׁנּוּ' - וְאִם תֹּאמַר: מָה אֶעֱשֶׂה לִשְׁבוּעַת אָבוֹת? 'וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל' – שֶׁאַתָּה מִזַּרְעָם.

אך משתיקתו בפרשה זו נראה, שכאן נקט רש"י במדה אחרת, שנכון היה השם יתברך להתם ברית אבות ולכרות עם משה ברית חדשה לגמרי.
תדע לך, שכן להלן אומר רש"י כי משה טען לפני המקום:

מָה אַתָּה אוֹמֵר לִי 'וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל'? וְאִם כִּסֵּא שֶׁל שָׁלשׁ רַגְלַיִם אֵינוֹ עוֹמֵד לְפָנֶיךָ בִּשְׁעַת כַּעַסְךָ, קַל וָחֹמֶר לְכִסֵּא שֶׁל רֶגֶל אַחַת.

ואל תתמה, שהרי איתן האזרחי אומר על הברית שכרת השם עם דוד: 'נֵאַרְתָּה (בִּטַּלְתָּ, רש"י) בְּרִית עַבְדֶּךָ, חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ'.

[ביקורת תהיה]

בפרק קמא דחגיגה, על הא דשנינו 'הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר וְאֵין לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסְמְכוּ', תניא:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יֵשׁ לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסְמְכוּ, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי', בְּאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי וְחָזַרְתִּי בִּי.
רש"י: מִדְּקָאָמַר 'בְּאַפִּי' מַשְׁמַע יָכוֹל אֲנִי לִשָּׁאֵל עָלָיו לְפִי שֶׁמֵּחֲמַת אַפִּי וְלֹא מִדַּעַת מְיֻשֶּׁבֶת נִשְׁבַּעְתִּי.

אך בפרק הספינה, על הא דאמר רבה בר בר חנה 'שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁאוֹמֶרֶת אוֹי לִי שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי, וְעַכְשָׁו שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי מִי מֵפֵר לִי', כתבו התוספות וז"ל:

תֵּמַהּ, דְּאַמַּאי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵפֵר בְּעַצְמוֹ, דְּהָא מַסְּקִינַן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה דִּנְדָרִים יֵשׁ לָהֶן הֲפָרָה מִדִּכְתִיב 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי', וְדָרְשִׁינַן בְּאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי וְחוֹזְרַנִי, אַלְמָא שֶׁהוּא מֵפֵר בְּעַצְמוֹ.

הרי לפנינו מחלוקת רש"י ותוספות אם אפשר לו להקב"ה, כביכול, להתיר לעצמו נדרים ושבועות שנדר ונשבע.

[ביקורת תהיה]

איתן האזרחי אומר על הברית שכרת השם עם דוד: 'נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ, חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ'.

וכתב על זאת 'אבן עזרא' בראש הפרק:

וְהָיָה בִּסְפָרַד חָכָם גָּדוֹל וְחָסִיד, וְזֶה הַמִּזְמוֹר הָיָה עָלָיו קָשֶׁה, וְלֹא הָיָה קוֹרֵא אוֹתוֹ, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְעוֹ, בַּעֲבוּר כִּי זֶה הַמְשׁוֹרֵר יְדַבֵּר כְּנֶגֶד הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד קָשׁוֹת.
וְהַגָּאוֹן לֹא הִזְכִּיר בּפרוּשׁ תִּקּוּן זֶה הַמִּזְמוֹר.

ישלם השם פעלו של מי שיביננו את פשר הדברים שבשורה האחרונה, ותהי משכורתו שלמה מעם השם אלקי ישראל.

[שייף נפיק]

לא מובן מה קשה כל כך. הכוונה שהברית תתקים על ידי זרעו של משה שהוא גם כן מזרע ג' אבות. ומה שאמר משה כסא של רגל אחת כי מעכשיו יחשב על שם משה.ולא יזכר שם האבות.

[שייף נפיק]

ועיין עוד חי' מרן רי"ז הלוי עה"ת ויחי ומובן טענת משה. ודוק.

[ביקורת תהיה]

לא מובן מה קשה כל כך.

תנא מהיכא קא סליק דתנא ביה 'קשה'?

[שייף נפיק]

הכא קאי 'נשאלת השאלה'

[עיניו כיונים]

איתן האזרחי אומר על הברית שכרת השם עם דוד: 'נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ, חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ'.

וכתב על זאת 'אבן עזרא' בראש הפרק:

וְהָיָה בִּסְפָרַד חָכָם גָּדוֹל וְחָסִיד, וְזֶה הַמִּזְמוֹר הָיָה עָלָיו קָשֶׁה, וְלֹא הָיָה קוֹרֵא אוֹתוֹ, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְעוֹ, בַּעֲבוּר כִּי זֶה הַמְשׁוֹרֵר יְדַבֵּר כְּנֶגֶד הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד קָשׁוֹת.
וְהַגָּאוֹן לֹא הִזְכִּיר בּפרוּשׁ תִּקּוּן זֶה הַמִּזְמוֹר.

ישלם השם פעלו של מי שיביננו את פשר הדברים שבשורה האחרונה, ותהי משכורתו שלמה מעם השם אלקי ישראל.

=הגאון רב סעדיה בפירוש תלים שלו לא ביאר איך ראוי לפרש את המזמור באופן שיסור הקושי.
לפנינו בפירוש רס"ג יש תיקון מה, בהקדמה למזמור שבסוף פירוש פסוק ב' (בתרגום עברי של ר"י קאפח):

ואחר כך אמר, ואחר שהבטחתו בדברים אלו הרי אם תזנחנו ותשלול טובות אלה ממנו בעולם הזה הרי לא תעזבנו לעולם אלא תזכרנו כאמרו "ואתה זנחת ותמאס" "זכור ה' חרפת עבדיך"

גם בתרגום פסוק לט הוסיף ואתה 'אם' זנחתנו (וכל פסוקי הפורענות שלאחריו נגררים אחר 'אם' זה). וגם בפסוק נא תרגם 'זְכֹר אדני חרפת עבדיך' - אללהם פאנך תד'כר... (=אלהים, הרי תזכור. וכן משך את 'זכר' גם לראש פסוק נב ותרגם ותד'כר. לעומת זאת, 'זְכָר' שבפסוק מח תרגם אד'כר). והמו"ל רי"ק לא דקדק בתרגום העברי שלו בעניין זה. כך נ"ל ואשמח אם יודעי לשון ערבי יחוו דעתם.

[ביקורת תהיה]

א. יש אפוא להוסיף ויו הכינוי לתיבת 'בפרוש' ולקרוא 'בְּפֵרוּשׁוֹ'.
ב. לכאורה תקון גדול יש כאן, ולא תקון-מה בלבד.
ג. לכאורה יש לומר: בתרגום פסוק לט הוסיף ואתה 'אם' זנחתו.
ד. ישלם יי פעלך, ותהי משכרתך שלמה מעם יי אלדי ישראל.

[ביקורת תהיה]

לב טו-יט
וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת.
ומן הפלא, שבפרשת עקב, בסַפֵּר משה זה המעשה לבנים לפני מותו, הוא אומר:

וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם, וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי.

ואילו כאן, 'ידו' בתרייתא הוא דקרינן 'יָדָו' בלשון רבים, ואילו 'ידו' קמייתא קרינן 'יָדוֹ' בלשון יחיד.

[ביקורת תהיה]

לג ד-ו
וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ, וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ, וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב.
הנה בפרשת עקב על פסוק 'וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְיָ כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה', אומר רש"י:

שֶׁנֶּאֱמַר 'וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְיָ אוּלַי אֲכַפְּרָה', בְּאוֹתָהּ עֲלִיָּה נִתְעַכַּבְתִּי אַרְבָּעִים יוֹם, נִמְצְאוּ כָּלִים בְּכ"ט בְּאָב, שֶׁהוּא עָלָה בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר בְּתַמּוּז. בּוֹ בַּיּוֹם (בכ"ט באב) נִתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לְמשֶׁה 'פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת'. עָשָׂה עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, נִמְצְאוּ כָּלִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. בּוֹ בַּיּוֹם נִתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה 'סָלַחְתִּי כִדְבָרֶךָ'.

וכיוצא בזה בפרשת יתרו:

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז יָרַד וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, וּלְמָחָר עָלָה בְּהַשְׁכָּמָה וְשָׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם וְיָרַד בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

ונתהית התהיה: מעשה זה של התאבלות העם והתנצלות העדי באיזה פרק זמן התרחש?
תעלומה ואין קורא לה.

[דרומי]

הרבה אירועים בתורה איננו יודעים את התאריך המדוייק שלהם, לא?

[ביקורת תהיה]

אדרבה! הבה נשמע הצעה אחת, ולוּ הצעה בעלמא.

[ביקורת תהיה]

לג ד
וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ, וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו. רש"י (כאן ובפרק אמר ר"ע): כְּתָרִים [מִזִּיו שְׁכִינָה] שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם בְּחוֹרֵב כְּשֶׁאָמְרוּ 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'.
אפשר לבאר הענין על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל בפרק במה מדליקין 'ללמדך שאין שכינה שורה מתוך עצבות', והואיל והעם התאבלו אספו הכתרים נגהם ולא הפיקו זיום, וזהו טעם 'לא שתו איש עדיו עליו' - דומה היה שלא כתרו בני ישראל בעת ההיא את הכתרים מהר חורב.

[נוטר הכרמים]

הרב המכונה ביקורת תהיה.

ראשית, זו הזדמנות להודות על ההארות וההערות, בדרך כלל פשוט אין לנו מה להגיב.

כעת בנוגע לדקדוקים על הלוחות.

הנה בפשוטו יש לומר ש'שני לוחות העדות בידו', לאו היינו בידו האחת, אלא הכוונה היא תחת ידו – ברשותו, כמו דאיתא במדרש אגדה על אתר,

ושני לוחות העדות בידו. [עמו] כמו וכל טוב אדוניו בידו.

אבל נראה פשוט שהלוחות הראשונות היו על שתי ידיו של משה רבינו, וכפי שכתב האלשיך להלן (לד, ג),

"כי אין ספק כי שני לוחות אבנים כמדת הראשונים יכבדו בידי משה להוליכם ביד אחת, כמו שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מה) שאפילו אותם שהיו מעשה אלהים כאשר פרחו האותיות נשארו כבדות בידו, ומה גם השניות טרם יכתב בהן דבר. וגם היה כל אחת ששה טפחים על ששה טפחים ואיך תאחוז יד אחת שנים עשר טפחים. ומה גם שהיו שנים ולא אחד שקשה יותר לתופסם ביד מאשר אם היו אבן אחת בת שתים עשרה טפחים. וגם בהיותם חלקי המשוש. ואם כן הדעת שופט שהעלם בשתי ידיו".

אולם מצינו חזיון מופלא בדברי הזוהר הק' (רעיא מהימנא פרשת פנחס דף רמה עמוד ב) כד מיירי מכוס של ברכה:

מקבלו בשתי ידיו כגוונא דאורייתא דהוה בתרין לוחין ה' דברן בלוחא חדא לקבל ה' אצבעאן דיד ימינא וה' בלוחא תניינא לקבל ה' אצבען דיד שמאלא ואתייהיבו בימינא דהיינו ביד ימין, ובגין דא שני לוחות אבנים הוריד בידו ולא בידיו והאי איהו דאסהיד קרא (דברים לג) מימינו אש דת למו.

ואמנם איתא במסכת סופרים (פרק ג הלכה יב) על קבלת ספר תורה מיד הנותן: "והמקבלו לא יקבלו אלא בימין, שכן נתינתה בהר סיני, שנאמר מימינו אש דת למו".
[וזה נגד הפשט הפשוט דקאי קרא על הימין של הקב"ה הנותן, ואיתא בברכות (סב, א), מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל, אמר רבא: מפני שהתורה ניתנה בימין, שנאמר מימינו אש דת למו. ועי' במגן אברהם או"ח סימן ג ס"ק ח שבגמ' שם מובאים טעמים נוספים לקינוח בימין דייקא, ולכולהו טעמא איטר יד מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין דעלמא אך רבא אמר מפני שהתורה נתנה בימין שנאמר מימינו אש דת למו א"כ לפ"ז אפילו איטר אין לקנח בימין דעלמא, ועי' במחה"ש שם דהיינו טעמא דקאי על ימינו של הקב"ה. וראה עוד ביומא נג, ב].
.
ולכאורה נראה שיש כאן ב' בחינות מקבילות לנטילת כוס של ברכה, נטילה בב' ידים ואחיזה ביד אחת, וצ"ב להסביר כל הענין.

[נוטר הכרמים]

מדאיירינן בלוחות, אעתיק כאן עוד דבר נחמד שהתפרסם בגליון 'לקראת שבת' מדור 'ויבינו במקרא'.

לא – יח "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים"

אמרו חז"ל בירושלמי (תענית פ"ד ה"א):

"ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן, הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה, והיה משה תפיס בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע, כיון שעשו ישראל אותו מעשה (העגל), ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו"

ומוסיפים חז"ל ואומרים עוד, כי לבסוף הקב"ה קילס את משה על זה, "הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר (דברים לד, יב) 'וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה' - ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי" (יהא שלמא ליד שגברה יותר ממני – קרבן העדה), ע"כ.

מבואר מדברים אלו, כי קודם חטא העגל כבר החלה מסירת הלוחות לידיו של משה, ובאותה שעה היתה המסירה מוגבלת – כי הקב"ה עדיין החזיק בטפחיים של הלוחות, אך מאידך גיסא, טפחיים כבר היו מוחזקים בידיו של משה, וכאשר הקב"ה ביקש לחטוף מידיו גם את הטפחיים שהוא מחזיק בהם, גברה ידו של משה לחטוף מיד הקב"ה את הכל.

והדברים צריכים ביאור, וכי יעלה על הדעת שאפשר לזכות בלוחות בדרך של חטיפה והתגברות, וזאת מבלי שהקב"ה יתן את הלוחות?

וכך דרש בביאור הדברים, גאון ישראל רבי ישראל יצחק קלמנוביץ שליט"א:

הנה המציאות שבה הקב"ה מחזיק טפחיים מכאן, וכנגדו משה רבנו מחזיק כנגדו אף הוא בטפחיים, דומה היא לנידון הסוגיא בבבא מציעא (ז.), שנים אדוקין בטלית, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו',

הרי שכאשר משה החזיק בטפחיים, למרות שהקב"ה אף הוא החזיק בטפחיים שכנגד, מכל מקום כבר נתקיימה כאן נתינה מעולה לחלק זה המוחזק בידו.

ומעתה, עיקר הנידון נסוב לכאורה על הטפחיים שבאמצע,

אלא שבאמת מעיון בסוגיא מבואר, שכל אחד מהאדוקין בטלית בא בכוח ובטענה לא רק על המקום שהוא תופס בו, אלא על הטלית כולה, וזאת מאחר והתפיסה של כל אחד מהם פועלת הגבהה בכל הטלית, ובכלל זה גם בחלק התפוס בתוך ידו של חבירו, אלא שתפיסת כל אחד כלפי החלק המוחזק בידו - אלימה יותר.

נמצא איפוא, כי כאשר הקב"ה מסר ביד משה טפחיים מן הלוחות, לא היתה זו נתינה רק על חלק זה גרידא, אלא במידת מה הקב"ה העניק למשה אחיזה ושייכות גם בשאר חלקי הלוחות - הן בטפחיים שבאמצע ואפילו בטפחיים שנותרו בידו של הקב"ה, ואכן מכוחה של נתינה זו נתעצם משה להתגבר לחטוף את כל הלוחות מידו של הקב"ה.

והוסיף גאון ישראל שליט"א, כי שמע על כך תוספת מהג"ר אהרן שמואל קובר זצ"ל, כי חז"ל הניחו כאן לימוד נשגב:

הנה פעמים שהאדם רוצה לזכות בתורה, אולם הוא נוכח שמשתרג עליו עול כבד, קשיים ועיכובים שונים ומשונים המטרידים אותו, והרי זה בבחינת שהקב"ה רוצה כביכול לקחת ממנו את התורה!

אולם כאן מונחת לפניו העצה, להתעצם ולהתגבר ולהתחזק להיות בגדר 'גברה ידו וחטפה ממנו', ובכך אדרבה, יזכה לחטוף חלק גדול יותר, עד שכפי המבואר בחז"ל, הוא ישתבח ויתברך על גבורתו זו מפי הקב"ה בעצמו.

[ביקורת תהיה]

ואתייהיבו בימינא, דהיינו ביד ימין, ובגין דא 'שני לוחות אבנים הוריד בידו' ולא בידיו.

א. מבואר אפוא בדברי הזוהר, כי אכן משה הוריד את שני הלוחות ביד אחת, דהיינו בימינו.
ב. ודרך אגב, אף על גב שאין לתמוה על הנוסח 'וכתוב בהם שמירת שבת', גם אם ננקוט שהדברות היו כתובין חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, מכל מקום לישנא דייקא כדעת האומרים שכל עשרת הדברים היו כתובים על כל אחד משני הלוחות.
ומסתברא דחכמים שייסדו את נוסח 'ישמח משה' הכי סבירא להו, שכן חנניה בן אחי רבי יהושע דס"ל בפרק שלשה עשר שופרות 'חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה' יחידאה הוא, ורבנין ורשב"י ורבי סימאי פליגי עלייהו התם.

[ביקורת תהיה]

כיון שעשו ישראל אותו מעשה (העגל), ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו.

לכאורה, פשטא דמילי הוא שמשה חטפן על מנת לשברן, בניגוד לרצונו של מקום; אך לבסוף הסכים הקב"ה עמו, ואף שבחו על גבורתו.

[ביקורת תהיה]

לג ז
וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. רש"י: לְשׁוֹן הוֹוֶה הוּא, לוֹקֵחַ אָהֳלוֹ וְנוֹטֵהוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
כלומר, לעומת שאר המפרשים (ואונקלוס בראשם) שפירשו שלשון עבר הוא ומעשה חד-פעמי מספר הכתוב, מפרש רש"י שלשון הווה הוא, שכן היה מנהגו לקחת את האהל ולנטותו מחוץ למחנה.
משמע מפירושו, שכל אימת שהיה משה יוצא אל מחוץ למחנה היה לוקח עמו את אהלו, ובשובו השיב את אהלו עמו.
ותימה: הלוא בסוף הפרשה מפורש: 'וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל'.

לג יב
וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. רש"י: הִכַּרְתִּיךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם בְּשֵׁם חֲשִׁיבוּת, שֶׁהֲרֵי אָמַרְתָּ לִי 'הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם'.
ונשאלת השאלה: 'מצאת חן בעיני' היכן אמר לו?

[ביקורת תהיה]

הדבר פשוט עד למאוד שויקרא בשם ד' קאי על השי"ת שהרי לעיל מזה כתוב אנוכי וכו' וקראתי בשם ד' לפניך הרי שהבטיח לו ה' וקראתי בשם ד' לפניך וממילא פשוט שמה שכתוב בהמשך ויקרא בשם ד' קאי על השי"ת.

אין הענין כה חד משמעי:
א. רבינו אליהו מזרחי הבין שרש"י מפרש (בעקבות אונקלוס) כי משה קרא בשמו של השם.
ב. בדומה לתרגום המיוחס ליונתן גם בתרגום ירושלמי מפרש שמשה הוא הקורא: 'וְצַלִּי תַמָּן בְּשֻׁם מֵימְרֵהּ דַּייָ'; אלא שהאחרון הכביד וייחס גם את קריאת 'יי יי' אל משה: 'וְצַלִּי משֶׁה וַאֲמַר יְיָ יְיָ'. (כלומר, השם ירד בענן ולימד את משה סדר בקשת רחמים, ולאחר מכן עשה כן משה: ויקרא בשם יי, ויקרא יי יי.)
ג. גם מחֶלקת לשון המקרא יש לשמוע כי משה הוא שקרא בשם השם, שכן המשפט 'ויתיצב עמו שם' מוסב בפשטות אל משה (כאשר צֻוָּה 'ונצבת לי שם'), ואם תפרש שהשם הוא הקורא, נמצא המקרא מחוספס: וירד השם, ויתיצב משה, ויקרא השם.

[ביקורת תהיה]

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִנִּיחַ אֲרוּסָתוֹ עִם הַשְּׁפָחוֹת, מִתּוֹךְ קִלְקוּל הַשְּׁפָחוֹת יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע, עָמַד שׁוֹשְׁבִינָהּ וְקָרַע כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר: אִם יֹאמַר הַמֶּלֶךְ לְהָרְגָהּ, אֹמַר לוֹ 'עֲדַיִן אֵינָהּ אִשְׁתְּךָ'. (רש"י בפסוק 'פסל לך' ממדרש תנחומא)

תהיה א: דימינו כי לוחות האבנים, לוחות הברית, אשר הדברים אשר דיבר השם עמנו ביום הקהל חקוקים בהם, יוצבו לזכרון על מרום גבעה; אך לא כי, אלא 'וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְיָ'. מה הפשר?
תשובה: לוחות העדות שטר כתובה אשר כתב המלך לארוסתו הם, שטר המיועד להיות גנוז בגנזך.
וכן כתב הרב אבן עזרא בפסוק 'וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת': הַלּוּחוֹת הֵם הָעֵדוּת, כְּאִלּוּ הֵם כְּמוֹ שְׁטַר כְּתֻבָּה, וְהֵם לוּחוֹת הַבְּרִית.

תהיה ב: לאחר ששמע משה מפי הגבורה 'כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמֶר אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם', וידע כי אין ישראל ראויים שינתנו להם הלוחות (בק"ו מפסח), לאיזה צורך הוריד את הלוחות מן ההר?
תשובה: לקרוע את הכתובה שכתוב בה:

אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶּסֶל וְכָל תְּמוּנָה.
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם.