חז"ל התקשו בלשון הרבים - "בנים", ודרשו מה שדרשו (עי' בבא מציעא פז ע"א, הובא בפירוש רש"י כאן).
ובאופן אחר יישב 'צרור המור' על אתר (המוסגר נוסף ממני):
מרוב שמחתה אמרה [שרה]: אני יודעת, כי יושב בשמים ישחק ממני, לפי שאני זקנה, וכן כל השומע דבר זה יצחק לי לרוב זקנותי, ועם כל זה אני אומרת ומתפללת: יהי רצון, שאותו שדבר לאברהם שנתן לו את יצחק, יעשה לי חסד אחר, שיתן לי בנים אחרים להניק אותם, אחרי שילדתי בן לזקוניו. וזהו: 'מי מלל לאברהם, הניקה בנים שרה'.
היינו, "בנים" זה יצחק שנולד, והילד הנוסף שהיא ציפתה שיוולד לה.
כיוצא בכך ראיתי לחד מקמאי, בכת"י, שפירש את "בנים" על יצחק ועל 'בכל' (בתו של אברהם משרה), כי "בנים" ברבים יכול לכלול גם בנות.
האם ידועים ראשונים נוספים שכתבו כן?