הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' מאי 15, 2019 8:07 pm
אונאת דברים – אונאה באמצעות דברים וגרמת צער
ואולי יש לבאר, דאמנם מלבד הפי' הפשוט של אונאת דברים, דהיינו שמאנהו בדברים שהדברים מצד עצמם הם גורמים צער וביוש, עוד איכללו בדין אונאת דברים הני גווני שהוא מאנהו ומצערו על ידי דברים. כלומר, שבאופן שאומר לחמרים לקנות תבואה אצל מי שאין לו, וכן אם תולה עיניו על המקח ואינו רוצה לקנות, הרי מצערו באמצעות דברים, וה"ה במשיא עצה שאינה הוגנת, מלבד מה שעובר בלפני עור מצד עצם שימת המכשול בפני העור, עובר ג"כ על הצער שגרם לו ע"י דבריו.
אכן נראה לבאר טפי, דיסוד האיסור דאונאת דברים הוא גרמת הצער, דלשון אונאה יתכן לפרש מל' והאלוקים אנה לידו (שמות כב), ומתחייב על תוצאת הצער שנגרם לחבירו אף שלא הוא עשהו בפועל משום שנגרם באמצעות דבריו.
ואפשר עוד, שגם בכה"ג שמצערו ומביישו בדברים אינו עובר מצד מעשה הביוש והציעור גופא, אלא על מה שגרם לחבירו צער כתוצאה מדבריו. וכמו שמדויק בלשון הרמב"ם בסה"מ שם: מאמרים יכעיסוהו ויבהילוהו ולא יוכל לעמוד מפני שמתבייש בהם. משמע שהדברים שאומר לו אינם נותנים לו מנוח גם לאחר המעשה, מצד שמתבייש בעצם הדברים ואינו יכול לעמוד בהם.
ונתחדש כאן, שאפילו שהרי השומע מזכיר הדברים לעצמו ולא מצטער באופן ישיר מדבריו, מ"מ זהו אונאה וגרמת צער בדברים, שע"י דבריו מקודם לכן גורם לו להצטער עתה מצד עצמו. ויתכן שגם באונאת ממון כן הוא הגדר, שלא מתחייב על כך כמעשה היזק, שהרי הלוקח נתאנה בכח מעשיו ובחירתו, ולא אילצו לכך, וחיובו הוא על גרמת ההפסד ממון שעשה הלה לעצמו בגרמתו.
ואמנם באגרות חזו"א סוף ח"א כתב שצריך להזהר שלא לגרום צער לחבירו בדיבור קל אף לרגע, ויש בזה ל"ת כדאמרינן סוף פרק הזהב. ומבואר מדברי החזו"א שאיסור אונאת דברים אינו רק באופן שמביישו בצורה ישירה, אלא גם כשגורם לו בושת אף על פי שלא ביישו בצורה ישירה. ואף על פי שגרמא בנזיקין פטור, אבל באונאת דברים שאיסורה משום לא תונו אין נפ"מ בין גרמא לנזק ישיר.