ה' היה באמצע לצוות על מה שצריך לתת לו (הדלקת מנורה ולחם הפנים) ופתאום יוצא המקלל וקוטע את הדיבור, על כ פרשתנו מתחילה "בהר סיני" כיוון שרצף דבר ה' באוהל מועד נקטע.
לאחר חטא המרגלים ה' חוזר לעניין הקרבנות ומצווה על מנכות ונסכים אבל במקום להמשיך לדיבור של חובות המועדים הוא מזהיר על קרבנות שבאים על חטאים והסיבה לכך היא שרושם חטאו של המקלל עוד לא פג, את זה נלמד מהפס' בו מסתיימת פרשת קרבנות על חטא - "והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ...היכרת תיכרת הנפש ההיא, ולמדו חכמנו מכאן למקלל שהוא בהיכרת, והיבה לכך שהוא בכרת קשורה לכך שהוא קטע את רצף הדיבור של ה' - כי את דבר ה' בזה ומצוותו הפר.
מיד אחרי פס' זה נא' פרשת מקושש וקוטעת שוב את הרצף (זה מפתח להבין את מה שאמרו חכמים שפרשת מקושש ומקלל היו באותו הפרק וייתכן שהם על אותו הרצף והסיגנון)
בסופו של דבר רק אחרי קנאות פנחס מגיע צווי קרבנות המועדות,
וייתכן שלא ניתקן חטא המקלל כדבעי מכיוון שהיו צריכים להורגו מיד שכן מקלל הוא מאותם שקנאים פוגעין בו ועד שבא פנחס קנאה לא יכלה פרשה זו להאמר.