מיד כתב לו שטר מכירה, ואחר כך נתן לו לחם ונזיד עדשים, והביא לו יין מובחר, שנ'אמר (להלן, פסוק לד): "ויאכל וישת", כדי שיהא שמח ולא ידאג על מכירת הבכורה, שהיין משמח לבו של אדם, שנ'אמר (תהלים קד טו): "יין ישמח לבב אנוש".
חד ברנש כתב:בראשית כה לד: "וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹורה".
מה עשו שתה? יין? מים? מיץ ענבים? (ואולי לשון השתיה נסוב ל"נזיד העדשים", הדליל).
מישהו עמד בזה?
ויעקב נתן לעשו - במחיר הבכורה לחם ונזיד עדשים, ולא זכר שנתן לו יין כי שתה מיין הבית, אבל לחם חם שעשה יעקב לעצמו לשעתו נתן לו עם נזיד עדשים שבשל גם כן לעצמו.
דרומי כתב:בהמשך הפרשה, לגבי סעודת יצחק, נאמר "ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת" - הרי שכאשר זו שתיית יין מפרט הכתוב זאת.
מה שנכון נכון כתב:כמדומני שבד"כ במקרא סתם שתיה (הבאה בהקשר של סעודה ולא של צמאון) היא של יין. (וצע"ע).
דרומי כתב:[אם נאמר שהוא שתיית יין, יש לתמוה - לשם מה המקרא מספר זאת? איך זה מוסיף בסיפור?
אולם אם נאמר שהוא שתיית מים, אפשר לומר פשוט, שאי אפשר לומר "ויאכל ויקם וילך", שהרי לא מסתבר שקם מיד לאחר האכילה כשהוא עדיין צמא, ולכן אומרים "ויאכל וישת ויקם וילך"]
דרומי כתב:הכל טוב ויפה, השאלה היא איך הכתוב סמך עלינו שנבין לבד ש"וישת" זה יין, כאשר עד כה לא מצינו במקרא ששתיה סתם היינו יין, והיה הכתוב צריך לפרש.
דרומי כתב:ובמלים פשוטות: אם לא כתוב בתורה מה הוא שתה - אולי באמת זה לא משנה מה בדיוק הוא שתה והתורה רק רוצה להדגיש שהוא יצא מהמקום שבע ורווי
מה שנכון נכון כתב:שתיה סתם בהקשר של סעודה הוא יין.
אמר רבי חנין בר פפא: כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים - אינו בכלל ברכה, שנאמר וברך את לחמך ואת מימיך. מה לחם שניקח בכסף מעשר - אף מים שניקח בכסף מעשר. ומאי ניהו - יין, וקא קרי ליה מים. אי נשפך בביתו כמים - איכא ברכה, ואי לא - לא.
כל יין שאין נשפך כו' שנאמר וברך גו' - נראה לפי מה שמתרגם את לחמך ואת מימיך וגו' ית מיכלך וית מישתך וגו' בלחם ניחא שכל הסעודה נקרא על שם הלחם כמ"ש עבד לחם רב והיינו משום חשיבות דלחם שקובע ברכה לעצמו וא"כ הוא אין טעם לקרות המשתה ע"ש המים אלא ע"ש משתה היין שקובע נמי ברכה לעצמו וכמ"ש הביאני אל בית היין וגו' וז"ש מה לחם שניקח כו' משום חשיבות דידיה אף מים שניקח כו' היינו יין ולא קרי ליה בלשון מים אלא אי נשפך כו'.
חד ברנש כתב:ראו גם במצורף.
דרומי כתב:בהמשך הפרשה, לגבי סעודת יצחק, נאמר "ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת" - הרי שכאשר זו שתיית יין מפרט הכתוב זאת.
ולפי פשוטו נראה ש'וישת' היינו מים, שהרי בפשטות היה צמא והאוכל עצמו מביא לצמאון (וראה בפוסקים לגבי ברכת המזון שיש סברא שמי שאכל ולא שתה אינו צריך לברך בהמ"ז כי לא נתקיים בו "ואכלת ושבעת").
סגי נהור כתב:דרומי כתב:ובמלים פשוטות: אם לא כתוב בתורה מה הוא שתה - אולי באמת זה לא משנה מה בדיוק הוא שתה והתורה רק רוצה להדגיש שהוא יצא מהמקום שבע ורווי
כאמור הרמב"ן מפרש לא כך, אלא שהחשיבות היא ברצף הפעלים "ויאכל וישת ויקם וילך - ויבז" המתאר היטב את דמותו של עשו כמי שבעולמו רק אכילה ושתיה וכלום לא מעבר לזה (ע"ש שביאר שזהו גם פירוש "ויקם וילך", דהיינו שחזר לשדה אל צידו).
חד ברנש כתב:בראשית כה לד: "וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹורה".
מה עשו שתה? יין? מים? מיץ ענבים? (ואולי לשון השתיה נסוב ל"נזיד העדשים", הדליל).
מישהו עמד בזה?
כדכד כתב:אחר כך חשבתי שאולי עשו שתה את מרק העדשים כדרך הממהרים שבמקום לאכול את המרק בכף שותים אותו מהקערה וכמו שביקש קודם מיעקב "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה" - ופירש"י " אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה....
מה שנכון נכון כתב:כמדומני שבד"כ במקרא סתם שתיה (הבאה בהקשר של סעודה ולא של צמאון) היא של יין. (וצע"ע).
כדכד כתב:הפסוק בא לומר שה' נהגם במדבר ללא הצרכים הטבעיים של האדם
לענין אכילה אפשר לומר שלא אכלו לחם כי הם אכלו מן אבל לענין שתיה לא שיך לומר שלא שתו מים כי הם כן שתו מים ולכן הוגבלה אי השתיה הוזכרת ליין ושכר.
לדברי מר, איך היה אפשר לכתוב "לחם לא אכלתם ו?. ? לא שתיתם"?
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 32 אורחים