כתב הרמב"ן להלן פס' ט, וז"ל:
והנראה בעיני בסוד הענין הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו בויורהו ה' עץ וכו', וידוע בדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם וכו', וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל, כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם וכו' , וכשיהיה כל זה כך ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל וכו'.
והכלל כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחושת שהוא כעין המזיק לגמרי היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה.
הרי מבואר בדברי הרמב"ן כי כל סגולת השרף התלוי על נס היתה בדרך ניסית, ואדרבה היה זה מנוגד לדרכי הטבע לגמרי, וזה היה כל ענין סגולתו שיתנתקו בני ישראל מהאמונה בטבע, ויאמינו כי השם ממית ומחיה.
אולם תוספת ביאור שמענו מדברי רבינו חיים מוואלאזין זי"ע בספרו נפש החיים (שער ג פרק יב), וז"ל:
ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל כל דינים ורצונות אחרים, שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר, הלא ה' הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו ית' שמו. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא ית' בידו, שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל.
ובהגה"ה מבנו מהרי"ץ
וזהו ענין עשה לך שרף, ואמרו בזמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם היו מתרפאין, רצונו לומר כשהסתכלו כלפי מעלה להנחש השורף והתבוננו כחו הרע, עם כל זה בטלוהו מלבם ולא השגיחו על כוחו הנורא, ושעבדו לבם באמת לאביהם שבשמים בלבד, היו מתרפאין.
ברם נראה שבדברי הנפש החיים יזריח לנו אור חדש בכל הענין, דהנה מצינו בדברי רש"י,
כל הנשוך - אפילו כלב או חמור נושכו היה נזוק ומתנונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אותו ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו', שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכוונה. ואמרו רבותינו וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים.
וכן איתא בירושלמי ראש השנה (פ"ג ה"ט):
ר' לוי בשם ר' חמא ב"ח והיה הנשוך אין כתיב כאן אלא כל הנשוך אפילו נשיכת כלב אפילו נשיכת נחש. ולא דמיא נשיכת כלב וראה נשיכת נחש והביט.
ולכאורה צ"ב, מה שייך בזה חילוקים שבנשיכת הנחש בעינן הסתכלות והבטה ממושכת יותר ואילו בנשיכת כלב או חמור סגי בראיה בעלמא, הלא דבר הוא.
ועוד יל"ע כמו שהעיר בספר יום תרועה (ראש השנה כט, א) על דברי המשנה בר"ה שהביא רש"י, מאי מקשה המשנה וכי נחש ממית, הלא הכי הוא קושטא דמלתא ולא הול"ל אלא וכי נחש מחיה וכי תימא דהתמיה לא קאי אנחשים דעלמא אלא אנחש נחשת דעשה משה מי הוא זה שאמר שממית עד שיקשה, יעו"ש.
אולם נראה דבאמת בנחש הנחושת היו שני חלקים, כלפי אלו שננשכו ע"י חמור או כלב לא היה בנחש הנחושת כח רע, וכלפיהם היה די בראיה בעלמא להתבונן ברפואת המכה שעשה עבורם משה רבינו בשליחותו של מקום, וכלפיהם היה הנחש – נחש מחיה.
וראה במשך חכמה כאן בביאור לשון הכתוב (פס' ט):
והיה אם נשך הנחש את איש וגו', דכתוב והיה בלשון שמחה ולא ויהי, כי כיון שאמר השי"ת כך הנשוך וראה אותו וחי, לכן גם אם היה חולה מסיבה טבעית והיה קרוב למות, אם נשך אותו נחש והביט אל נחש הנחושת היה מתרפא ושב לבוריו, לכן היה שמחה לאיש כזה אם נשך אותו נחש וכו'.
הרי שהיה בנחש הנחושת כח של חיות וריפוי לכל המחלות בעולם, וזה היה המרפא לאלו שננשכו ע"י חמור או כלב.
ואילו אלו שננשכו ע"י הנחשים השרפים כלפיהם היה בנחש כח רע ומזיק והיה נחש ממית בטבעו, ואלו זקוקים היו להסתכלות ממושכת ולהתבוננות בכוונה להתגבר על כח הנחש ולבטלו מלבם ולשעבד לבם באמת לאביהם שבשמים בלבד.
ובזה מבואר ומדוקדק היטב לשון המשנה היטב, "וכי נחש ממית או נחש מחיה", כי אמנם נחש זה היה בכח של מחיה או ממית כאחד, כח של מחיה לכל התחלואים שבעולם וכח של ממית ביחס לאלו שננשכו ע"י הנחשים השרפים, ואלו וגם אלו היו מסתכלים כלפי מעלה ומתרפאים.