טפחא/ טרחא כמפסיק

[כדכד]

מקובל אצלי שהטעם הנקרא "טפחא" אצל האשכנזים ו"טרחא" אצל הספרדים הוא טעם מפסיק.
שאלני ישהבו א"כ מדוע פעמים יש טפחא שאיה נראית כהפסק כמו "לאיל האחד" שה"לאיל" מוטעם בטעם זה ו"האחד" הוא סוף פסוק וכן רבים ע"ז הדרך

[איש גלילי]

תלוי בכמות המילים והתנועות שיש במשפט.

[מענה איש]

אאל''ט באנצ''ת בנספח לערך טעמים יש דיון בנושא ביחס לרשפיה רשפי אש שלהבתיה

[כח הטענה]

מקובל אצלי שהטעם הנקרא "טפחא" אצל האשכנזים ו"טרחא" אצל הספרדים הוא טעם מפסיק.
שאלני ישהבו א"כ מדוע פעמים יש טפחא שאיה נראית כהפסק כמו "לאיל האחד" שה"לאיל" מוטעם בטעם זה ו"האחד" הוא סוף פסוק וכן רבים ע"ז הדרך

למילים לאיל האחד יכולות להיות שתי משמעויות:
1. לכל איל ואיל
2. לאותו איל שהוא אחד
מכיון שלפי הפירוש השני האחד הוא שם תואר לאיל יש בין המלים פחות הפסקה מאשר לפי הפירוש הראשון, ולכן בא טעם מפסיק לאפוקי מהפירוש השני.
וכהנה רבים על זה הדרך...

[מעט דבש]

לפני סוף פסוק כמעט תמיד יבוא טפחא. כל הנידון הוא היכן למקם את הטיפחא, שתהיה במקום הראוי יותר להפסק.

ואם נקח את הפסוקים בהם מוזכר 'איל אחד' נראה שבדרך כלל 'איל אחד' מחוברים, ורק כשיש הכרח - דהיינו שאין מקום אחר - מפסיקים בין ה'איל' ל'אחד'.

(שמות כט, טו) וְאֶת־הָאַ֥יִל הָאֶחָ֖ד תִּקָּ֑ח

(ויקרא טז, ה) וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה:

(במדבר ו, יד) וְאַֽיִל־אֶחָ֥ד תָּמִ֖ים לִשְׁלָמִֽים:

(במדבר טו, יא) כָּ֣כָה יֵֽעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֑ד

(במדבר כח, יא) פָּרִ֨ים בְּנֵֽי־בָקָ֤ר שְׁנַ֙יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד

(במדבר כח, יב) וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד:

(במדבר כח, יט) פָּרִ֧ים בְּנֵֽי־בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם וְאַ֣יִל אֶחָ֑ד

(במדבר כח, כח) שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים לָאַ֖יִל הָאֶחָֽד:

[מעט דבש]

אאל''ט באנצ''ת בנספח לערך טעמים יש דיון בנושא ביחס לרשפיה רשפי אש שלהבתיה

שם מדובר על מקרה אחר, שיש שני נסמכים למילה אחת.

שלש מלים שהראשונה באה בסמיכות לשנייה והשנייה בסמיכות לשלישית, בא טעם מפסיק במלה הראשונה ומשרת - או מפסיק שכח הפסקו פחות מהראשון - בשנייה, כגון: 'למלאכת עבודת הקדש', שהמלה "למלאכת" מוטעמת בתביר והמלה "עבודת" מוטעמת במרכא. וכן כתבו ראשונים בפירוש הפסוק: 'רשפיה רשפי אש שלהבתיה', שהכוונה שהרשפים הם רשפים של אש, שהיא אש של שלהבתיה - ולא שהרשפים הם רשפי אש והם שלהבתיה - והטעמים מוכיחים, שהמלה "רשפי" - אף על פי שהיא נסמכת ל"אש" - מוטעמת בזקף גדול - ולא במשרת - ללמד ש"אש" נסמכת ל"שלהבתיה", שכיון שהמלה "רשפי" ודאי נסמכת ל"אש", והזקף שבה מפסיק יותר מהטפחא שבמלה "אש", הדבר מוכיח שהמלה "אש" אף היא נסמכת למלה שאחריה, ובמלים הנסמכות זו אחר זו, הטעם שבנסמכת הראשונה הוא מפסיק גדול יותר מהטעם שבנסמכת השנייה.