ארבעים יום 'שאיחרה תורה להתקבל'
פורסם: ו' אוגוסט 16, 2019 2:31 pm
ה, יט את־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ ד' אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר... וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי.
ריהטת לישנא דקרא משמע שנתינת הלוחות למשה היה מיד עם תום אמירת הדברים בהר סיני, ואולם לא כן מפורש בפרשת כי תשא (לא, יח): וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים. ולהלן בפרשת עקב (ט, יא) וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה נָתַ֨ן ד' אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָאֲבָנִ֖ים לֻח֥וֹת הַבְּרִֽית.
וכבר עמד בזה האלשיך כאן, וז"ל, כי הלא מה שנתנם אליו היה ארבעים יום אחר מתן תורה, כאומרו (שם לא יח) ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו כו', שהיה ביום הארבעים לעלייתו. ואם כן, איך יאמר ויתנם אלי שהיה ארבעים יום אחר מתן תורה, ופסוק שאחריו ויהי בשמעכם את הקול כו' עודנו מדבר על יום מתן תורה, יעו"ש מש"כ בזה.
ואשר נראה בס"ד, בהקדם דברי הגמ' בסוטה (מב, ב): ויתיצב [גלית] ארבעים יום. א"ר יוחנן כנגד ארבעים יום שנתנה בהן תורה. ופירש"י, כנגד ארבעים יום - שאיחרה תורה להתקבל ניתן לו כח להתיצב.
ומבואר שאותם הארבעים יום שהיה משה רבינו בהר לקבל התורה מיום מתן תורה עד י"ז בתמוז זה נחשב לאיחור בקבלת התורה. וזהו סימן רפיון של כלל ישראל שעמד להם לרועץ בימי גלית. [ועי' פסיקתא זוטרתא פר' שלח: ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה - כנגד ארבעים יום שבהם נתנה התורה].
וראיתי שמבארים בזה, שכל הארבעים יום שהוזקק משה לקבל את התורה בהר היה מפאת שבני ישראל לא רצו לשמוע את כל הדברות מפי הגבורה, וכפי שאמר להם משה רבינו כמבואר להלן (פסוק כד) בדברי רש"י: ואת תדבר אלינו - התשתם את כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני, ולולי זאת היה מקבל את התורה מיד.
ויסוד הדברים הוא בכח השכחה שנכנס בהם כאשר בקשו לפסוק מלשמוע מפי הגבורה, וכדאיתא בשיר השירים רבה (פרשה א אות ד): רבי יודן בשם רבי יודא ב"ר סימון ורבי יהודה ורבי נחמיה, ר' יהודה אומר בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבם, והיו למדים ולא היו משכחין, באו אצל משה ואמרו משה רבינו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה ועתה למה נמות, ומה הנייה יש באבדה שלנו, חזרו להיות למדים ושוכחים אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר, מיד חזרו באו להם אל משה אמרו לו משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שניה, לוואי ישקני מנשיקות פיהו, לוואי יתקע תלמוד תורה בלבנו כמות שהיה, אמר להם אין זו עכשיו אבל לעתיד לבא הוא שנאמר (ירמיה לא) ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.
ונראה שזה פשר הדבר שמשה רבינו מצד עצמו קיבל את התורה מיד, 'ויתנם אלי', כי הוא שמע מפי הגבורה, אבל בשביל קבלת בני ישראל את התורה נזקק ללומדה ארבעים יום שזהו השיעור הצריך כדי למנוע השכחה אחר שנכנס כח השכחה בתוכם.
וכמו דאיתא בגמ' תענית (ח, א): כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתניתיה ארבעין זמנין כנגד ארבעים יום שניתנה תורה, ועייל לקמיה דרבי יוחנן. ופירש"י: כנגד ארבעים יום שניתנה התורה - שתתקיים בידו, והדר עייל קמיה דרבי יוחנן, למיגמר גמרא .
ואיתא בירושלמי הוריות (פ"ג ה"ה), אמר רבי יוחנן כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה למד תורה ומשכחה ובסוף נתנה לו במתנה כל כך למה בשביל להחזיר את הטיפשים.
ריהטת לישנא דקרא משמע שנתינת הלוחות למשה היה מיד עם תום אמירת הדברים בהר סיני, ואולם לא כן מפורש בפרשת כי תשא (לא, יח): וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים. ולהלן בפרשת עקב (ט, יא) וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה נָתַ֨ן ד' אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָאֲבָנִ֖ים לֻח֥וֹת הַבְּרִֽית.
וכבר עמד בזה האלשיך כאן, וז"ל, כי הלא מה שנתנם אליו היה ארבעים יום אחר מתן תורה, כאומרו (שם לא יח) ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו כו', שהיה ביום הארבעים לעלייתו. ואם כן, איך יאמר ויתנם אלי שהיה ארבעים יום אחר מתן תורה, ופסוק שאחריו ויהי בשמעכם את הקול כו' עודנו מדבר על יום מתן תורה, יעו"ש מש"כ בזה.
ואשר נראה בס"ד, בהקדם דברי הגמ' בסוטה (מב, ב): ויתיצב [גלית] ארבעים יום. א"ר יוחנן כנגד ארבעים יום שנתנה בהן תורה. ופירש"י, כנגד ארבעים יום - שאיחרה תורה להתקבל ניתן לו כח להתיצב.
ומבואר שאותם הארבעים יום שהיה משה רבינו בהר לקבל התורה מיום מתן תורה עד י"ז בתמוז זה נחשב לאיחור בקבלת התורה. וזהו סימן רפיון של כלל ישראל שעמד להם לרועץ בימי גלית. [ועי' פסיקתא זוטרתא פר' שלח: ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה - כנגד ארבעים יום שבהם נתנה התורה].
וראיתי שמבארים בזה, שכל הארבעים יום שהוזקק משה לקבל את התורה בהר היה מפאת שבני ישראל לא רצו לשמוע את כל הדברות מפי הגבורה, וכפי שאמר להם משה רבינו כמבואר להלן (פסוק כד) בדברי רש"י: ואת תדבר אלינו - התשתם את כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני, ולולי זאת היה מקבל את התורה מיד.
ויסוד הדברים הוא בכח השכחה שנכנס בהם כאשר בקשו לפסוק מלשמוע מפי הגבורה, וכדאיתא בשיר השירים רבה (פרשה א אות ד): רבי יודן בשם רבי יודא ב"ר סימון ורבי יהודה ורבי נחמיה, ר' יהודה אומר בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבם, והיו למדים ולא היו משכחין, באו אצל משה ואמרו משה רבינו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה ועתה למה נמות, ומה הנייה יש באבדה שלנו, חזרו להיות למדים ושוכחים אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר, מיד חזרו באו להם אל משה אמרו לו משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שניה, לוואי ישקני מנשיקות פיהו, לוואי יתקע תלמוד תורה בלבנו כמות שהיה, אמר להם אין זו עכשיו אבל לעתיד לבא הוא שנאמר (ירמיה לא) ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.
ונראה שזה פשר הדבר שמשה רבינו מצד עצמו קיבל את התורה מיד, 'ויתנם אלי', כי הוא שמע מפי הגבורה, אבל בשביל קבלת בני ישראל את התורה נזקק ללומדה ארבעים יום שזהו השיעור הצריך כדי למנוע השכחה אחר שנכנס כח השכחה בתוכם.
וכמו דאיתא בגמ' תענית (ח, א): כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתניתיה ארבעין זמנין כנגד ארבעים יום שניתנה תורה, ועייל לקמיה דרבי יוחנן. ופירש"י: כנגד ארבעים יום שניתנה התורה - שתתקיים בידו, והדר עייל קמיה דרבי יוחנן, למיגמר גמרא .
ואיתא בירושלמי הוריות (פ"ג ה"ה), אמר רבי יוחנן כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה למד תורה ומשכחה ובסוף נתנה לו במתנה כל כך למה בשביל להחזיר את הטיפשים.