מקומו ושייכותו של לאו 'לא תסיג' ומיקום הפסקת 'שישי'
פורסם: ה' ספטמבר 05, 2019 7:48 pm
יט, יד לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּבְל֖וּ רִאשֹׁנִ֑ים בְּנַחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ ד' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ.
ופירש"י,
ולפי דברי רש"י נראה כי סמיכותה של אזהרה זו לקודמותיה היא בשל היות כל דיני פרשיות אלו מישך שייכי לביאתם אל ארץ ישראל, החל מפרשת מינוי המלך (יז, יד) כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ד' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ, ואח"כ דיני חלוקת מתנות כהונה (יח, א-ח), ואח"כ בפס' ט כתיב: כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא־תִלְמַ֣ד לַעֲשׂ֔וֹת כְּתוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם, ומפרט את דיני תועבות אלו, איסורי כישוף וכו' וחובת השמיעה אל הנביא (יח, י-כב).
אח"כ פותח המקרא (יט, א-ב): כִּֽי־יַכְרִ֞ית ד' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ ד' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָשַׁבְתָּ֥ בְעָרֵיהֶ֖ם וּבְבָתֵּיהֶֽם: שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ ד' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ, ומפרש מצוות הפרשת ערי מקלט בארץ ישראל, ואגב כך באו מקצת מדיני רוצח נפש בשגגה ובמזיד.
וכאן מקומו של הלאו על הסגת גבול שהוא בארץ ישראל דייקא, כנ"ל, ושוב מפס' טו שב הכתוב לפרש דיני עדות וכדומה שהם מענין תחילת הפרשה: שופטים ושוטרים תתן לך וגו'.
ונמצא איפוא שדין הסגת גבול אינו שייך להמשך המקראות שלאחריו אלא למקראות שלפניו,
ולפי"ז תמהתי על כך שאנו פוסקים בקריאה לפני קריאת פסוק זה לעליית שישי.
ברם, כידוע אין מקור חלוקת הקריאות הללו הלכה למשה מסיני, והינה מאוחרת מאוד, ובספר מנהגי וורמייזא לרבי יוזפא שמש ח"ב עמ' קצב בהערת המהדיר מובא מדברי הג"מ אהרן ווירמיש ממיץ בספר קן טהור (מיץ תקצא) שהחלוקה בחומשים ותיקון הקורא לא נחלקה ע"פ תלמידי חכמים, אלא ע"י מקרי דרדקי וחזן הקורא בתורה, וגדולי התורה לא נתנו לב לדקדק אחריו.
(וראה בענין זה "סדר חלוקת הפרשיות ומנהגיהן" מאת הרב שלמה יעקובוביטש, קובץ אורייתא יח, תשנ"ו, שב – שו; "חלוקת הפרשיות לז' קרואים" מאת הרב גדליה אוברלנדר, קובץ אור ישראל (מאנסי) כ, תש"ס, קס – קסב; "הגולל ספר תורה נוטל שכר כולן" מאת הרב פרץ לוין, קובץ המעין לט, תשנ"ט, א, ב).
ואכן ראה זה מצאתי במאמר מקיף בענין זה, "חלוקת פרשיות התורה לפי מנין שבעה קרואים" (מאת א' קצנלבויגן קובץ סיני קיט, תשנ"ז, רכד – רמה) שמובא רשימת הפסקות שונות מתוך כתבי יד חשובים ודפוסים עתיקים, ובכת"י וירונה אכן מופיעה ההפסקה לאחר פס' יד!.
ופירש"י,
לא תסיג גבול - לשון נסוגו אחור (ישעיה מב יז), שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך שדה חבירו למען הרחיב את שלו. והלא כבר נאמר (ויקרא יט, יג) לא תגזול, מה תלמוד לומר לא תסיג, למד על העוקר תחום חבירו שעובר בשני לאוין. יכול אף בחוצה לארץ, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל וגו', בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזול.
ולפי דברי רש"י נראה כי סמיכותה של אזהרה זו לקודמותיה היא בשל היות כל דיני פרשיות אלו מישך שייכי לביאתם אל ארץ ישראל, החל מפרשת מינוי המלך (יז, יד) כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ד' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ, ואח"כ דיני חלוקת מתנות כהונה (יח, א-ח), ואח"כ בפס' ט כתיב: כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא־תִלְמַ֣ד לַעֲשׂ֔וֹת כְּתוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם, ומפרט את דיני תועבות אלו, איסורי כישוף וכו' וחובת השמיעה אל הנביא (יח, י-כב).
אח"כ פותח המקרא (יט, א-ב): כִּֽי־יַכְרִ֞ית ד' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ ד' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָשַׁבְתָּ֥ בְעָרֵיהֶ֖ם וּבְבָתֵּיהֶֽם: שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ ד' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ, ומפרש מצוות הפרשת ערי מקלט בארץ ישראל, ואגב כך באו מקצת מדיני רוצח נפש בשגגה ובמזיד.
וכאן מקומו של הלאו על הסגת גבול שהוא בארץ ישראל דייקא, כנ"ל, ושוב מפס' טו שב הכתוב לפרש דיני עדות וכדומה שהם מענין תחילת הפרשה: שופטים ושוטרים תתן לך וגו'.
ונמצא איפוא שדין הסגת גבול אינו שייך להמשך המקראות שלאחריו אלא למקראות שלפניו,
ולפי"ז תמהתי על כך שאנו פוסקים בקריאה לפני קריאת פסוק זה לעליית שישי.
ברם, כידוע אין מקור חלוקת הקריאות הללו הלכה למשה מסיני, והינה מאוחרת מאוד, ובספר מנהגי וורמייזא לרבי יוזפא שמש ח"ב עמ' קצב בהערת המהדיר מובא מדברי הג"מ אהרן ווירמיש ממיץ בספר קן טהור (מיץ תקצא) שהחלוקה בחומשים ותיקון הקורא לא נחלקה ע"פ תלמידי חכמים, אלא ע"י מקרי דרדקי וחזן הקורא בתורה, וגדולי התורה לא נתנו לב לדקדק אחריו.
(וראה בענין זה "סדר חלוקת הפרשיות ומנהגיהן" מאת הרב שלמה יעקובוביטש, קובץ אורייתא יח, תשנ"ו, שב – שו; "חלוקת הפרשיות לז' קרואים" מאת הרב גדליה אוברלנדר, קובץ אור ישראל (מאנסי) כ, תש"ס, קס – קסב; "הגולל ספר תורה נוטל שכר כולן" מאת הרב פרץ לוין, קובץ המעין לט, תשנ"ט, א, ב).
ואכן ראה זה מצאתי במאמר מקיף בענין זה, "חלוקת פרשיות התורה לפי מנין שבעה קרואים" (מאת א' קצנלבויגן קובץ סיני קיט, תשנ"ז, רכד – רמה) שמובא רשימת הפסקות שונות מתוך כתבי יד חשובים ודפוסים עתיקים, ובכת"י וירונה אכן מופיעה ההפסקה לאחר פס' יד!.