פורום אוצר החכמה

במדבר פרק כב פסוק ל
וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא:
רש"י: ההסכן הסכנתי - כתרגומו [המילף אליפנא - לשון לימוד], וכן (איוב כב, ב) הלאל יסכן גבר.

איוב פרק כב פסוק ב
הַלְאֵ֥ל יִסְכָּן־גָּ֑בֶר כִּֽי־יִסְכֹּ֖ן עָלֵ֣ימוֹ מַשְׂכִּֽיל:
רש"י: הלאל יסכן גבר - הלצורך ולהנאת היוצר יועיל גבר ויהנה כאשר ילמד דעת אל הבריות וחכמה, יסכן הראשון לשון הנייה כמו ותהי לו סוכנת (מלכים א א) והשני לשון למוד כמו ההסכן הסכנתי (במדבר כב). וגם הראשון יתכן להיות נפתר לשון למוד, הלטובת היוצר ולצרכו ילמד גבר כאשר ילמד השכל:

לכאורה היה לרש"י להביא את החלק השני בפסוק "כי יסכון עלימו" שפשוט שהוא לשון לימוד, ולא את החלק הראשון שעליו כתב שהוא רק בלשון "יתכן".

נ.ב. כת"י לייפציג, ד' ריג'ו די קלבריה, ד' רומא - כנ"ל.

חומש כתב: וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל תִּתְגָּרוּ בָם

רש"י כתב:ונשמרתם מאד, ומהו השמירה אל תתגרו בם

למה לא בא "ונשמרתם מאד" בראש הפסוק הבא?

מאור עינים ישמח לב, שמועה טובה תדשן עצם (משלי טו, ל).

דבר פלא ראיתי, שבמאות ספרים כשמצטטים פסוק זה מוסיפים את האות ו' באמצע - מאור עינים ישמח לב ושמועה טובה תדשן עצם. ואפילו במפרשים על הפסוק גופא! הקש באוצר החכמה 'לב ושמועה טובה תדשן עצם' ותמצא כדבריי.

האם זה רק בשביל הנוחות או שיש בזה משהו יותר תוכני?

[ובהאי ענינא, ראיתי מזכירים שהספר 'מאור עינים' להרה"ק מטשרנאביל נקרא על שם פסוק זה משום שהוא מתחיל במ' ומסיים במ' ומתאים לשמו 'מנחם'. האם יש בסיס נאמן לקביעה זו, או שהיא השערה בעלמא?]

על במשוך היובל פירש רש"י בכמה מקומות דהיינו במשוך התוקע
והנה הפירוש הפשוט בזה הוא דיובל הוא השופר

אני מחפש מקור לפרש שה'יובל' היינו ה'תוקע' הנקרא יובל על שם שהוא תוקע בשופר

פרק ז פסוק כא

וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--וְכֹל, הָאָדָם.

ויש להעיר,
א) מה זה "כל בשר הרמש" הרי אח"כ כתב קרא "ובכל השרץ"
ב) מדוע נקט קרא בסדר זה עוף,בהמה,חיה,שרץ,אדם.

ועיין לקמן פסוק כג וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, כו'

ויש להעיר,
א) מדוע נקט לה בסדר זה - אדם,בהמה,רמש,עוף ,ושינה מסדר דלעיל
ב) מדוע כתב רמש ולא שרץ
ג) מדוע הוסיף עוף "השמים"
ד) מדוע השמיט חיה

וצ"ע בכל זה, ובודאי כבר העירו המפרשים בהנ"ל.

לכאורה מדרשים חלוקים, בכמה מקומות מצינו שהיו בקללה, ''זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינן מן האדמה אשר אררה ה' '' ומבואר (תנחומא בראשית) שזרעו חיטים ומצמיחה קוצים, ומאידך מצינו שהיו ברוב טובה, וזורעין אחת ומצמחת למ' שנה, ואם תאמר שכל הטובה התחילה רק מאז נח, האם רק מאז התחילו לחטוא?
מפורש באבות פרק ה' שכל עשרה דורות שמאדם עד נח כולם היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את המבול, ומשמע שגם קודם לנח הכעיסו ברוב טובה.
ויש לעיין. ואכמ"ל.

למעשה לא מצינו להדיא שאמר לישראל להוציא את נשיהן, אלא שהוא עמד וגזר, וזה כבר נקרא 'גזירתך'
ורואים מכאן שלפעמים מעשה של אדם גדול אינו סתם מעשה אלא הוראה לציבור.
ועיין דבר נורא מר' ירוחם בדעת חכמה ומוסר סוף חלק ג' תוכחה נוראה להגרשש"ק מדברי חז"ל אלו.

שמות ל, ג
האם היה למזבח החיצון שבמשכן גג? במדבר ד, יג
רש"י שמות ל, ג. עיין שם שכתב דמזבח הנחושת לא היה לו גג. ויצויין לשו"ת תשב"ץ חלק ג סימן ע שכתב דמעשה ניסים היה שלא שרפה האש את העצים כי הציפוי נחושת היה דק, וציין למדרש תנחומא בפרשת תרומה (סימן יא) שכתב כדבריו. והנה לדברי רש"י אין כאן ניסים, כי היה ממולא אדמה ולא היה לו כלל גג מעץ מצופה נחושת, ומקום המערכה רחוק מהדפנות כמבואר ברש"י בפרשת תרומה בעניין מזבח הנחושת.

ועוד צ"ע מבמדבר ד, יג וברש"י שם, שמשמע להדיא שהיה למזבח הנחושת גג, דאם לא כן לא אתי שפיר לשון הפסוק 'ונתנו עליו את כל כליו', וכן לא מובן היכן היתה האש והיכן הפסכתר שעליה. וצ"ע בכל זה.

עי' בראבי"ה סי' תת"ח, ובחזקוני במדבר י"ז ד'.

ולא הרעותי את אחד מהם. יתכן, כי המשתבחים בענוה, וענותנותם היא פחותה מקרבים ומכניעים עצמם למי שהוא שפל הרבה ממנו במעלתו ומחבקים ומנשקים אותם, אבל מי שהוא בערכם או ערך יותר גבוה, אשר יתכן לטעות, כי ההכנעה אינו מצד הענוה, רק מצד הצדק והנמוס, שפלוני גבוה ורם ממנו במעלה, לאלו מרחקן ומשפילן בערמתו ומתכבד בקלונם, לא כן אדונינו משה הוא היה עניו אמיתי ולא קנא להמתנבאים במחנה, והתפלל, כי יאציל ד' על הזקנים רוח נבואה, וזה שאמר ולא הרעותי את אחד מהם, כי משקל אחד נאמר על הרוב על המיוחד וגדול שבהם, וכמו שכתוב כמעט שכב אחד העם, שגם הגדולים במעלה לא פחת מעלתם, אדרבא הוסיף על מעלתם וכבודם בינה זה.

מבואר במדרש תנחומא (ואינו בכל הדפוסים) שמשה ביקש מהקב''ה שלא יקבל את קורח ועדתו בתשובה.
ויל''ע איך מתיישבים הדברים עם דברי הילקוט כאן רמז תשנ''ב שבני קורח עשו תשובה וקבלם ה'.
וצ''ע.

מה ההבנה במה שאמרו חז"ל שלכן הוא לשון שבועה?

בפרשה זו שמתי לב לשימוש לא רגיל בתרגום למרות שזה דוקה במקומות שאין זה פשוטו אלא העומק שבברכה וחשבתי ששמא זה מפני שהיה אונקלוס "גר" ולכן חיבב פירושו והבנתו בבלעם, והוסיף לי ת"ח אחד שבגיטין נז איתא שהעלה אונקלוס את בלעם וסיפר לו בשבח ישראל ובעונשו על העצה שנתן ושמא גם הסביר לו את כל מה שבירך.
(ויש שגורסים בנזיקין שאין זה אותו אונקלוס)

האם יש הסבר לשינויים אלו?

דברים ל"ד י'-י"ב: 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. לכל האתת והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל'. מהו פשר 'לכל האתת והמופתים' ו'לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול'. דברי הרמב"ן ורבינו בחיי ידועים לי, אבל איני מצליח ליישב את פירושם במילות הפסוק.

היות שלא מצאת במפרשים הקלאסיים כדאי לחפש באלו שעוסקים בפשש"מ, לא אצל תלמידי חכמים בני זמנינו חלילה שחשודים על כפירה אלא אצל "רבינו" האפודי (בהנחה שאין לך בעיה ללמוד פירושים נוצריים)

במקום להתפלסף אולי תגיד מה שכתוב.

מטות ל - ו

ואם הניא אביה אותה כו׳ וה׳ יסלח לה.

פירש״י וה׳ יסלח לה - במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר כו׳

לכאורה תמוה, הרי הפסוק מיירי באב ובתו ומה זה שכתב רש״י אשה ובעלה. וצ״ע.

בזכור לאברהם מביא מהכתב והקבלה שהוא טעות הדפוס ודיבור זה צריך להיות בפסוק יג אישה הפרם וה' יסלח לה. ומביא מספר הזכרון שמצא גרסא ושמע אביה והפר לה ועי'"ש מהו הלשון באשה שנדרה אם מיירי בבת.

מדוע התואר "בת עמי" לעם ישראל נמצא רק בהקשרים של קינה ופורענויות וכדומה?

'שמעו נא כל עמים העמים וראו מכאבי בתולתי ובחורי הלכו בשבי'. הפירוש הפשוט הוא, שכנסת ישראל פונה אל העמים כדי לשתף אותם בסבל ובכאב שהיא עוברת. כשאדם סובל והוא משתף אנשים אחרים, הוא מצפה לתמיכה לסימפטיה ולחום. אבל הרי במשך כל המגילה כנסת ישראל מספרת איך כל העמים בגדו בה והיו לה לאויבים. איזה טעם א"כ יש לפנות אליהם, ולספר להם על סבלה?

לרבותיי
בויקרא פרק כה פסוק יד הכתוב מדבר על מכירה. אני מבין מההמשך וכן מלשון רש"י שהתורה מדברת על מכירת קרקע. אבל בפסוק כה באותו פרק התורה אומרת דבר דומה, ושם רש"י מפרש "שאין אדם רשאי למכור" אלא מפני הדחק. אז אם כך: במה מדבר פסוק יד? אשמח להבין.... חילכם לאורייתא

א. שאלתך היא אכן שאלה טובה.
ב. ע"פ הרמב"ן והאוה"ח בפסוק יד - פסוק זה מדבר (גם ובעיקר) על מכירת מטלטלין, עיי"ש, ועיין בכלי יקר פסוק כה. ומסתמא עוד מפרשים עמדו על כפילות זו.

האם היו מבני או צאצאי קורח שהתנגדו לשיטתו במחלוקת ולכן לא נבלעו?
לפי דברי הימים שמואל הנביא היה מצאצאיו של קורח.

רש"י על הפסוק ובני קורח לא מתו.
והקושיות בפירושו שם במפרשי רש"י.

בפרשתינו (דברים ט, יח) מצינו שמשה רבינו אומר לבני ישראל שהתנפל לפני ה' למחול להם על חטא העגל, ומדגיש "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי", מהו הכונה בזה? כוונתי, הלא בשמים לא אוכלים ולא שותים אלא ניזונים מזיו השכינה, ומה רצה משה רבינו להדגיש לבנ"י באומרו זאת?

לרבותיי. בשמו כ"א אני למדים שעבד שרוצה להישאר אצל רבו - דינו להירצע. עבד זה אומר "אהבתי את אשתי ואת בניי". אשתו כאן היא השפחה הכנענית שרבו מוסר לו. לכאורה בושה גדולה היא שהוא מעדיף להישאר עבד, בגלל השפחה הכנענית, ונרצע. אך בדברים טו-טז רצונו של העבד להישאר הוא "כי אהבך ואת ביתך". 3מה פשר הדברים? חילכם לאורייתא!

חז"ל דרשו דבעינן כולהו:
גם שאוהב את רבו וגם שרבו אוהבו, וגם שיש לו אשה ובנים, כדי לקיים קראי כדכתיבי "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני", וגם "כי אהבך ואת ביתך", וגם "כי טוב לו עמך".
וכן פסק הרמב"ם להלכה, דאינו נרצע אם אינו מתאים לכל הפסוקים שנאמרו ברציעת עבד.

פתח תפתח פירש"י אפילו "כמה" פעמים

נתן תתן פירש"י אפילו "מאה" פעמים

ויל"ע מדוע שינה בלשונו?

בספר 'ביאורי החומש' עמד על כך:

על הפסוק "פתוח תפתח את ידך לו" מפרש רש"י "אפילו כמה פעמים"; אולם על הפסוק "נתון תתן לו", כותב רש"י: "אפילו מאה פעמים". למה צריך לכפול את אותו רעיון? ומה הסיבה לשינוי זה בין "כמה פעמים" ל"מאה פעמים" ?

ויש לבאר:

הפסוק "פתוח תפתח" (הבא אחר האזהרה דאמוץ הלב וקפיצת הידים) עוסק בפתיחת ידו ולבו של הנותן, אולם הפסוק "נתון תתן" מדבר (בעיקרו) בנתינה אל העני והלוה .

ולכן, בכתוב "פתוח תפתח", שעיקר ההדגשה בהציווי אינה על כמות הנתינה להמקבל, אלא על איכות הנתינה מצד הנותן [אין מקום לפרש "אפילו מאה פעמים", כי זה מתאים רק כשהמדובר בנתינה להמקבל, שבזה מדגיש הכתוב שמעשה זה צריך להיות "אפילו מאה פעמים", אבל לא כל כך כשמדובר בתוכן פתיחת הלב והידים של הנותן.

אלא דשם] - קא משמע לן "אפילו כמה פעמים", שאף שהכתוב מצוה לנותן הצדקה "פתוח תפתח", אין מספיק שיהיה זה רק פעם אחת, בפעם הראשונה שנותן הצדקה, אלא על האדם להשתדל שכל פעולה של צדקה תהיה באופן של "פתוח תפתח את ידך", היפך דאימוץ הלב וקפיצת הידים.

אלא שאחר כך מוסיף הכתוב "נתון תתן לו – אפילו מאה פעמים", כלומר:

גם באדם שחסר אצלו חפץ הלב עד שיכולה להיות אצלו מחשבה שלא יתן (כדברי הכתוב לפני כן – "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו"), אף על פי כן מצווה התורה "נתון תתן", והיינו שלפחות לא יחסר בהנתינה בפועל, ואפילו מאה פעמים.

ולפי זה מובן הטעם שממשיך ומוסיף "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך" וגו' – כי המדובר בסוג נותן צדקה שחסר אצלו כל כך בחפץ הלב עד שצריך להבטיח לו "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'", שירוויח ויקבל שכר על זה, ודוקא הבטחה זו מעוררת אותו לתת בפועל את הצדקה.

יישר כח גדול

א.
כתוב בסוף פרשת מוציא שם רע "ואם אמת היה... וסקלוה".
למה נכתב והלא הוא בכלל מה שכתוב למטה מן הענין בנערה מאורסה שהיא בסקילה.

ב.
פסוק כג וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ...
פסוק כח כִּי-יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ...
למה נאמר כאן והחזיק וכאן ותפשה.

במסתרים כתב:ב.
פסוק כג וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ...
פסוק כח כִּי-יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ...
למה נאמר כאן והחזיק וכאן ותפשה.

עיין העמק דבר

היכן הניח משה את המטות של הנשיאים לאחר מחלוקת קורח, מחוץ לפרוכת או בקודש הקדשים
לפו"ר לא מצאתי בזה דברים מפורשים, רק רבינו חננאל יומא נ"ב ע"ב ואילת השחר בפרשת קרח שם
אשמח למקורות וראיות
כמובן שמקלו של אהרן היה למשמרת בקודש הקדשים

שו"ר במדרש ילמדנו שהיה בקודש הקדשים

יישר כחך.
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... &pgnum=388

[נוסף בפנים במהדורא החדשה.]

רש"י על הפסוק (כ"ו ב) וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל־פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: "מראשית" - ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא ז' המינין בלבד נאמר כאן ארץ ונאמן להלן ארץ חטה ושעורה וגו' מה להלן מז' המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל אף כאן שבח ארץ ישראל שהן ז' המינין

"זית שמן" - זית אגורי ששמנו אגור בתוכו

"ודבש" - הוא דבש תמרים

"מראשית" - אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זה בכורים.
וראה ברש"י על הפסוק (ח' ח)
אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ:
"זית שמן" - זיתים העושים שמן
ונראה שבתחילה פירש רש"י מראשית שה"מ" ממעט והכוונה רק לשבעת המינים וע"כ מביא רש"י את ההיקש לפסוק בפרשת עקב, והביא את לשון הספרי זית שמן זית אגורי, והכוונה לשלול הבאת "שמן" כביכורים ורק הפרי עצמו ולכן דיקדק שנקרא ממש שמן כי אוגר שמן, אלא שלגבי דבש תמרים לא נאמר שהתמר אוגר את הדבש, וממילא הפירוש מראשית לגבי שבעת המינים המתקשר לפסוק הכולל בתוכו את ענין התמר בצורתו כדבש קצת מוקשה כי הרי גם לגבי תמר צריך להביא את הפרי עצמו, וע"כ רש"י מביא עוד פירוש בדרך הפשט על המילה "מראשית" אדם יורד לתוך שדהו והכוונה למה שראה ראשון שביכר בתוך שדהו (ובכוונה כתיב שם תאינה כי אכן בתאינה הוא שמח עם הפרי עצמו הראשון כי בעץ תאנים ניכרים הבדל גדולים בין הפירות המבכירים ראשונים שהם גם יהיו מוכנים ראשונים לאכילה, ויכול לדעת כשמוכן לאכילה ממראה עיניו.
חיטה שעורה - אין הבדל קוצרים הכל בפעם אחת, גפן לא מחכה בדווקא לפרי עצמו אלא לקטוף הכל ליין, רימון כולם מבשילים פחות או יותר בזמן אחד וגם יש קליפה ולא יודע בדיוק איך הפרי בפנים אם בשל ומוכן, זית קוטף בפעם אחת המטרה שמן, תמר גם נמצא בגובה וגם כשנוטף ממנו דבש נושר מאליו לקרקע)

טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ כו׳

עיין רש״י עה״פ אתם נצבים היום כו׳ זקניכם ושטריכם.
החשוב חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל.

לכאורה ק״ק לפי״ז מדוע הקדים הטף להנשים?

[ועיין תפלת יקום פורקן - טפלא ונשיא. אולם שם יש לומר שכך מסתדר החרוז]

ראה רש"י בחומש בראשית על יעקב שהקדים בניו לנשיו לעומת עשיו שהקדים נשיו לבניו (כתרבות העולם האדומי ladies first).

אולי יש מקום לומר, שתרבות האדומים זה להקדים נשים לאנשים וגם לבנים גדולים, אבל ביחס לטף לכאו' היה מסתבר שגם אצל ישראל יקדימו הנשים לטף.
אלא שבעם ישראל היות והזכרים מחויבים במצוות (לכשיגדלו) הקדימו אף הטף לנשים.

(אגב זה, בעשיו בס"פ וישלח כתי' את נשיו ואת בניו ואת בנותיו. כלומר 'האשה קודם' לרגל תרבותם השפלה, אבל יתכן שגם אצלם בנים חשובים מבנות בעצם, ולכן כתי' בניו קודם לבנותיו).