מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

מאמרי "אריה הכהן"

ביאורים ועיונים, חדושים ובירורים, בתורה בנביאים בכתובים ובתרגומים, ובמפרשיהם, ראשונים ואחרונים, ויבינו במקרא.
אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

תיבת נח אחר המבול

הודעהעל ידי אריה הכהן » ד' אוקטובר 10, 2018 12:16 am

תיבת נח אחר המבול

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט: (בראשית ח' ד')
האם תיבת נח נשארה על הרי אררט לאורך אלפי שנים, ומה אירע עם הקרשים. במאמר שלפנינו נביא בעז"ה על כך מדברי חז"ל, ומעדויות של היסטריונים ואנשים שראוה.
סנחריב מצא דף מן התיבה ועשאו ע"ז
בגמ' סנהדרין (צו' ע"א) כתוב, שסנחריב מצא דף (לוח) מתיבת נח, ואמר זה האלוה שהציל את נח מהמבול. ונדר סנחריב שאם הוא יצליח, יקריב את שני בניו (עי' במהרש"א מה שביאר בזה). שמעו זאת בניו והרגוהו, והוא שכתוב (ישעיה לז' לח'): וַיְהִי הוּא (סנחריב) מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו (לשון נסר, שהשתחוה לנסר ועשאו אלוה – רש"י סנהדרין) וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ. וביאר בספר תורת חיים (סנהדרין שם), נראה כי תיבת נח נשארה שמה, שנאמר 'ותנח התיבה בחדש השביעי על הרי אררט', והודיענו הכתוב כי הבנים נמלטו אל מקום התיבה לעשות שמה עכו"ם כמו שעשה אביהם. (בספר סביבות ר' פתחיה אשר נסע בימי רבינו יהודה החסיד, כתב: והרי אררט גבוהים שנים כנגד שנים, נכנסה התיבה של נח בין אותם הרים ולא יכולים לצאת ואין התיבה שלם, עכ"ל. מובא בספר ברית עולם, קמא. לרבי עקיבא יוסף שלזינגר, י"ל בירושלים בשנת תר"נ. והוסיף, ומיזה תבין מה שכתוב בגמ' סנהדרין שהבאינו לעיל, אשר דף מן התיבה נשמטה והשתחוה לו סנחריב).
העץ שנתלה עליו המן הרשע – מהיכן היה
איתא בילקוט שמעוני (אסתר פ"ה תתרנו') עה"פ 'יעשו עץ': עשו עץ גבוה חמשים אמה. והיה המן חוזר ומבקש קורה של חמשים אמה ולא מצאה, אלא קורה שהיתה בתוך ביתו, לפי שהיה בנו פרשנדתא הגמון בקרדוניא, ונטל נסר אחד מתיבותא של נח שהיה ארכו של נסר חמשים אמה שעשה הקב"ה זכרון בעולם, שידעו דורות העולם שבא מבול לעולם שכן כתיב: זכר עשה לנפלאותיו (וכ"כ בפרשת בשלח רמז רנו').
וביאר המהר"ל (אור חדש – באה"ד): כי הש"י כאשר עושה נס ושנוי בריאה בעולם, אף אחר שעבר הנס, סוף סוף מאחר שהיה הנס בעולם, אי אפשר שלא יהיה נשאר רושם בעולם מאחר שמשם היה הצלת נח, ור"ל אף כי אין הנהגת העולם אחר המבול כמו שהיה במבול שהיה הצלתו של נח משער החמשים, מ"מ הש"י עשה זכר לנפלאותיו, ויש כאן דבר מה מאותו כח עוד בעולם, ולפיכך אמר המן שהוא אדם יחידי פרטי והוא מקבל כחו ממנו ובפרט בהרי אררט ששם היה התיבה של נח שהוא הצלתו, והרי אררט הוא קרדניא, שכן תרגם אונקלוס 'הרי אררט' טוריא קרדניא, ע"ש עוד (בספר תורה שלמה, לרבי שלמה צבי שיק, רב בק"ק קארצאג, י"ל בסאטמאר בשנת תרס"ט. דף קפד: - כתב, ויהי כאשר הלכנו אחרי כן לחדר סמוך בבית המוזעאום, שם ראינו עין בעין ספינה קטנה מימות עולם, וסמוך לה קרשים מתיבת נח, ואמרתי באותו מעמד, זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום וגו'. אמר המשורר הקדוש – תהלים קיא'. ראו נא ראו! כל מה שבעולם מוכן להפסד וכליון, ועתה אנו רואים עין בעין הקרשים מימי נח וכו' אכן זכר עשה לנפלאותיו, למען נשים על הלב להכיר חסדי ה' ולומר בפה מלא: חנון ורחום ה').
קרשי התיבה - רפואה
בספר שלשלת הקבלה (בו מבוא' סדר הדורות וקורות של כל דור ודור, לרבי גדליה בן יחייא. י"ל לראשונה בחיי המחבר בשנת שמ"ו) כתב, בשם ספר יוסיפון (יוסף בן מתתיהו - מההיסטריונים הראשונים של עם ישראל בתקופת בית שני עד החורבן, ומוזכר ברש"י בכמה מקומות בש"ס), כי עדיין רושם יש ממנה (מהתיבה) על הרי אררט היא ארמונייא, ובימים הקדמונים היו מתרפאים ממנה. ובספר מאמר תורה מן השמים (לרבי שמואל רויזענבלום, מפולטוסאק, י"ל בוורשא בשנת תרכ"ה), כתב, שזה בהרי ארמניה הגדולה, ועד היום יש רושם שמה משארית קרשי התיבה. ובספר דגל מחנה יהודה (לרבי צבי פארבער, י"ל בשנת תרפ"ה) כתב עוד בשם היסטוריון, ושארית קרשי התיבה נשארו ימים רבים על הרי אררט, ויושבי המקום עשו בהם נפלאות.
התיבה נבלעה במקומה
בבעל הטורים (שם) ביאר עה"פ: ותנח ב' במסורה (פי' ב' פעמים כתוב בתורה 'ותנח') ותנח התיבה. ותנח עליהם הרוח (באלדד ומידד - במדברי יא' כו'). לומר שרוח הקדש נחה על אותם אשר נשארו בתיבה. וזה הוא ותנח התיבה ותנח עליהם הרוח. אררט, ע"ש. כתב בספר פרדס שאול (לרבי משה זילברמן. י"ל בשנת תש"ה), עפ"י מה שמבואר בספר באמ"ח, דהתיבה הוי דוגמא של ארון הקודש, ולפי"ז היתה התיבה דינה כהקדש ואסורה בהנאה, ולכן לא מצינו שעשה נח מהתיבה דברים אחרים, ולפי"ז י"ל דהתיבה שהונחה על הרי אררט, שמה נשארה במקומה, ואפשר כי נבלעה במקומה שלא ישתמשו בה לדברים של חול, ע"ש (וצ"ע על דבריו מכל הנ"ל).
פנינים
בספר ברית עולם, קמא (שם) כתב, זאת התיבה אשר נעשית זה כמה אלפים שנים על פי ה' על ידי נח, נמצאה עוד בימינו ועודנה עומדת לעדות לבאי עולם, עדות ה' נאמנה ככתוב בתורה הזאת, והיא מכרזת ומזהרת לבאי עולם, בל ישטפו במעשה דור המבול, ולהודיע גדולים מעשה צדיקים, חי וקיים לעד. וכתב שם בהג"ה, בשנת תרמ"ד הרעישו כל כותבי עתים (כתבי עת) את פני תבל, וקראו לה נוסעים אשר נסעו לראותה, והיא טמונה בשלג על הרי אררט ככתוב בתורה, ומדדוה בקומתה ואורכה וחומרה, ומצאוה ככתוב בתורה. ולא שלטה בה רימה ותולעה וריקבון. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

מי יישר את הדרך המדבר, הארון או הענן?

הודעהעל ידי אריה הכהן » ש' יוני 15, 2019 11:35 pm

אמרינן במס' ברכות (נד'), הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, הרואה מעברות הים [המקום שעברו בני ישראל בים סוף] מעברות נחלי ארנון [המקום שעברו בני ישראל את נחלי ארנון כפי שנבאר לקמן] וכו', על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום. ומה אירע בנחלי ארנון? נאמר בספר במדבר (כא' יד') על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה וגו'. ומבאו' בגמ' שהיו שני מצורעים שלאחד קראו 'את' ולשני 'הב' שהלכו בסוף מחנה ישראל, קודם שעברו בנ"י את נחלי ארנון שהיה ממוקם בין שני הרים גדולים שנמשך בין הגבול של ארץ מואב וארץ האמורי. ואמרו האמוריים יושבי הארץ ההיא נעשה לנו מערות בשני צידי ההרים שהדרך עוברת ביניהם ונתחבא שם, וכאשר יעברו שם עם ישראל נזרוק עליהם חיצים ואבנים ונהרגם, ועשו להם המערות ונתחבאו שם. ולא ידעו האמוריים שארון הברית הולך לפני עם ישראל והיה מנמיך את ההרים שלפניהם. וכאשר הגיע הארון לנחל ארנון נדבקו ההרים יחד ונשטחו על העמק לפני ישראל והאמוריים נהרגו ודמם ירד לנחל ארנון, ולאחר שבאו המצורעים בסוף מחנה ישראל דרך נחלי ארנון דהיינו אחרי שההרים חזרו שוב לגובהם ונפתח העמק שביניהם, ראו המצורעים דם יוצא מבין ההרים והם סיפרו זאת לעם ישראל, והבינו ישראל שנעשה להם נס גדול ואמרו שירה (עי' ברש"י שם טו' טז'. וע"ע ברש"י יד' בד"ה ואת הנחלים ועי' בתרגום שמות טו' טז'). א"כ בגמ' מבוא' שהארון היה מיישר לעם ישראל במדבר את הדרך.
אמנם בספרי (במדבר פרשת בהעלותך פיסקא פג') כתוב, ענן ה' עליהם יומם וגו', מיכן אמרו שבעה עננים הם, (שנאמר כאן): וענן ה' עליהם יומם. ועננך עומד עליהם (במדבר יד' יד'). ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם (שם). ובהאריך הענן (שם במדבר ט' יט'). ובהעלות הענן (שמות מ' לו') ואם לא יעלה הענן (שם שמות מ' לז'). כי ענן ה' על המשכן (שם שמות מ' לח') הרי שבעה עננים היו, ארבעה מארבע רוחותם ואחד מלמעלה ואחד מלמטה ואחד מלפניהם הגבוה מנמיכו והנמוך מגביהו, ומכה את הנחשים ואת העקרבים ומכבד ומרבץ לפניהם, ע"כ. וכן כתב רש"י (בהעלותך י' לד'), וענן ה' עליהם יומם. הרי שבעה עננים כתובים במסעיהם. ארבע מד' רוחות ואחד למעלה ואחד למטה ואחד לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים, ע"כ. וכן כתב רש"י לקמן (י' לד'): הר ההר, הר על גבי הר כתפוח קטן על גבי תפוח גדול. ואע"פ שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים שלשה (הרים) נשארו בהן, הר סיני לתורה, והר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן.
ויש לעיין דהנה בפרשתינו (י' לג') נאמר: וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. ופרש"י: זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים, ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה, ע"כ. (וביאר בשפתי חכמים, פי' זה הארון הנוסע לפניהם הוא היוצא עמהם למלחמה, שעשאו משה רבינו ע"ה קודם שהוריד הלוחות שניות, ואינו הארון שעשה בצלאל אחר יום כיפור, ואחר שהוציאו הלוחות שניות מאותו ארון והושמו בארון שעשה בצלאל, שברי הלוחות נשארו בו, והוא היה יוצא עמהם למלחמה והוא הנוסע לפניהם, אבל הארון שהיו בו הלוחות שניות הוא בתוך המחנות היה נוסע כדכתיב בזאת הפרשה. פסוק כא' ולעיל ב' יז').
ובמדרש תהלים (מזמור כב'): כשהיו ישראל מהלכין במדבר, היה הארון מהלך לפניהם, שנאמר: וארון ברית ה' נוסע לפניהם (במדבר י' לג'). ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אומר כמין זקוקין של אש היו יוצאין מבין שני בדי הארון, והיו שורפין את הנחשים שהיו כקורות בית הבד, ועקרבים שהיו כזרדין, שנאמר: המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב (דברים ח' טו'), והיו שורפין לפניהם את הקוצים ואת הברקנים, והיו אומות העולם רואים את העשן, ואומרים מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן (שיר השירים ג' ו'), ורואין היאך הקב"ה עושה להם נס, ע"ש.
מבוא' שהארון היה מכשיר להם הדרך ואת מקום חנייתם, וא"כ לפי דעת הספרי וכן רש"י מדוע היה צריך שגם הענן יעשה זאת? שאלה זו מצאתי שהקשה בספר צידה לדרך (ממפרשי רש"י – לר' יששכר איילינבורג. י"ל בפראג שנת תפג') והשאיר בצ"ע.
ואפשר לבאר זאת בשתי דרכים. א' הרשב"ם פירש עה"פ 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם כל אותן ימים לתור להם מנוחה' כי הענן הולך על הארון, ע"כ. פי' הענן התלווה לארון, הענן לא היה כשלעצמו רק בתור ליווי לארון (עי' בס' נחלת יעקב לר' יעקב סלניק – י"ל בשנת ת"ב).
ב. הספורנו (שם) מבאר: 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים'. באותם הג' ימים שהלכו באותן ג' מסעות דרך המדבר הגדול והנורא היה הארון נוסע לפניהם, להבטיח הדרך מן הנחשים והעקרבים וזולתם. אבל בשאר המסעות היה הארון נוסע בתוך המחנות כשאר משא בני קהת. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

פי הארץ

הודעהעל ידי אריה הכהן » ה' יוני 27, 2019 9:41 pm

פי הארץ

נאמר בפרשה: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה': וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל: (במדבר טז').
אמרו חז"ל במסכת אבות (פ"ה מ"ו): עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן פי הארץ וכו'. ומבואר בגמ' פסחים (נד' ע"א) ש-פי הארץ נבראה בכדי לבלוע את הרשעים – עדת קורח (עי' בגמ' סנהדרין קי' ע"א). ופי' רש"י במסכת אבות: פי הארץ, שפצתה את פיה בימי קורח, אותו פתח נברא בארץ באותו מקום מששת ימי בראשית, אלא שהיה מכוסה הפתח מלמעלה עד אותו זמן. (עי' בתוספות יום טוב שם).
צורת בליעת האדמה את קורח והכיסוי מעליהם, מבואר ברבינו בחיי בשם הרמב"ן, וז"ל: כתב הרמב"ן: מה שהוצרך לומר 'ותפתח הארץ' אחר שהזכיר 'ותבקע האדמה'? שלא תאמר כי בקיעת האדמה היתה כטבעו של עולם ומנהגו, שהרי יש מדינות נבקעות מפני הרעש הנקרא טרימוט"ו [נ"א אלזלזלא], והיה הענין בטבע גמור אין בזה נס כלל, לפיכך בא להשמיענו אחר כך: 'ותפתח הארץ את פיה', לבאר שהיה נס גדול וענין כמוהו לא היה מעולם, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ואח"כ נתכסה המקום, זהו שאמר: 'ותכס עליהם הארץ', ואין זה ענין טבעי, כי בבקיעת האדמה בקצת מדינות בנוהג שבעולם אחר שהמקום ההוא מתבקע הוא נשאר פתוח, אבל בכאן אחר הבקיעה הזכיר שפתחה הארץ את פיה ותבלע אותם וחזרה לכסות עליהם, וזה היה נס גדול מן הניסים המפורסמים, ומפני זה הזכיר הכתוב לשון בריאה: 'ואם בריאה יברא ה', שהוא לשון המצא יש מאין, והענין המחודש הזה היה פלא עצום וחדוש גדול כחדוש המצא יש מאין, עד כאן
וכן בתפארת ישראל ביאר, פי הארץ רצה לומר ניתן כח בהארץ באותו מקום לפער פיה לבלוע עדת קורח ולסתמו אחר כך, כחיה הפותח פיה וחוטפת וטורפת בכעס ובולעת שללה וחוזרת וסוגרת פיה. וכמו שכתוב 'ותכס עליהם הארץ' והיה זה רק לקדש שמו יתברך ולברר אמיתות תורת משה, מדכפרו בנבואות משה רבינו ע"ה, וכמ"ש 'וידעתם כי נאצו וגו' את ה'.
איתא במדרש רבה: ותפתח הארץ את פיה. א"ר יהודה באותה שעה נפתחו לארץ פיפיות הרבה, שנאמר: וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל. (דברים יא') בקרב כל ישראל. א"ר נחמיה והרי כתיב ותפתח הארץ את פיה, אמר לו והיאך את מקיים בקרב כל ישראל? אלא שנעשית הארץ כמשפך וכל היכן שהיה אחד מהם היה מתגלגל ויורד ובא עמו, נמצאת מקיים 'בקרב כל ישראל' ומקיים 'ותפתח הארץ את פיה'. ואת כל היקום, זה הממון שמעמיד את הרגלים (ממונו של אדם שמעמידו על רגליו - סנהדרין קי' ע"א), רבותינו אמרו אפי' היו כלים (של קורח ועדתו) ביד הכובס היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמהן. א"ר שמואל בר נחמני, אפי' מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם אף היא היתה נבלעת, שנא' וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. וכל כך למה, שחלק על הקב"ה.
המלבי"ם מבאר ענין בליעת קורח באדמה וז"ל: אם נשים אל לבנו עוד פליאה עצומה שיש בענין זה, שכבר נתברר בפ' במדבר בשם מדרש מדות שמן מחנה ישראל עד מחנה לויה היה מרחק מיל, ומשם עד המשכן היה ג"כ מרחק מיל. והנה כתיב ותפתח הארץ את פיה מבואר שלא פתחה רק פה אחד, ומשמע שהיה פתיחת הפה קרוב למשכן דתן ואבירם ששם עמד משה, וא"כ יפלא איך נבלע בית קרח שהיה במחנה לויה רחוק ממקום הפה אלפים אמה, וכ"ש שיקשה איך נבלע קרח עצמו שעמד אז לפני אהל מועד והיה רחוק ממקום הפה ארבעת אלפים אמה, ומזה למדנו כי ברא ה' בריאה חדשה בארץ שנעשה לה פה דומה כפה של בעל חי שיש לו חיות והוא מתנענע ופותחו ברצונו ובולע אל תוכו ברצון וסוגר פיו אחר שבלע ומוריד הנבלע אל חדרי בטן, וכמו שברא ה' את פי האתון שיהי' בו כח הדבור כן ברא את פי הארץ כפה של בע"ח שיש בו חיות ורצון, ותחלה שלחה את פיה ובלעה אל תוכה אהלי דתן ואבירם וכל אשר להם וירדו אל חדרי בטנה, ואח"ז האריכה את פיה ב' אלפים אמה עד מחנה לויה ובלעה את כל אשר לקרח, ואח"כ האריכה פיה עוד ב' אלפים אמה עד פתח אהל מועד ובלעה את קרח עצמו שנחרך בתוך כך מן האש והיו מן הבלועים והשרופים. וזה היה עקר הנס שעל זה אמר שפה הארץ ופי האתון הם מן הדברים שנבראו בע"ש בין השמשות, כי היה בריאה שאין דוגמתה בעולם שנברא בששת ימי המעשה רק בעולם הפלאות, וחז"ל אמרו במד' שאפי' מחט שהיה לאחד מהם בכ"מ נתגלגלה אל פי הארץ ונבלעה, לדעתם הי' לפה זה כח המושך שהיה שואף עצמיים שרוצה לבלעם מרחוק ובולעם אל תוך מעיו, והנה אמר ואם בריאה יברא ה', כי הארץ עצמה נבראה יש מאין ביום הראשון כמ"ש בראשית ברא אלקים את הארץ, ומכסה הארץ עד עומק תהום רבה היא בריאה ועומדת מכבר, ועתה חדש ה' בה בריאה חדשה שנעשה לה פה מתנענע שעלה מן התהום שזה קורא בשם שאול עד למעלה, ועז"א ואם בריאה יברא ה'. ר"ל להארץ הברואה מכבר יש מאין יברא ה' בה בריאה חדשה ג"כ יש מאין והוא שתפצה את פיה, כבע"ח הפותח פיו ומניעו ברצונו. ובמד' אמר שהיתה הפתיחה קטנה רק כפי רוחב גוף אדם, כי הי' הפה מתפשט ומתקמץ נתארך ונתקצר לפי גודל הדבר שרצה לבלוע ולפי רחקו מן המקום ששם נפתח, וכשבאו אל תוך הפה היו חיים עוד עד שירדו אל השאול בעמקי תהומות. (יכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. (מסכת אבות)

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » א' אוקטובר 27, 2019 2:54 pm

שביתת הבריאה ביום השבת
מאמר א'

בעז"ה בזמן הקרוב אשלח מאמרים שיעסקו בענין 'שביתת הבריאה ביום שבת קודש'. אסופה נפלאה מדברי חז"ל אודות דברים מפעימים בעולם ביום שבת קודש. וכבר כתב בספר פרשת דרכים (לרבי יהודה רוזאניס, בעל המשנה למלך על הרמב"ם – דרוש כג'): והנה אנחנו נאמין אמונה שלימה דכשם שאנחנו מבדילין בין יום הששי ליום השביעי, כך בשמים ממעל יש הבדלים והפרשים רבים בין יום השביעי לשאר הימים, ומלבד מה שארז"ל (סנהדרין שם) מענין גיהנם ששובתין הרשעים ביום השביעי ונהר סבטיון, עוד יש הבדלים רבים ודברים מופלאים בשמי השמים בין ימי חול ליום שבת קודש כאשר נודע ליודעי חן.

נאמר בפרשת בראשית (ב' ג'): 'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו וגו'. ומפרש רש"י, מהו 'ויברך' – 'ויקדש', ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגולגולת ובשישי לחם משנה. וקדשו במן, שלא ירד להם מן כלל בשבת. והמקרא כתוב על שם העתיד (ובשפתי חכמים הקשה, ודבר תמוה הוא בעיני, שבשביל ירידת המן שהוא לזמן מועט [שהיה לאחר אלפי שנה מבריאת העולם] דהיינו מ' שנה, יכתוב הכתוב במעשה בראשית 'ויברך' 'ויקדש'? ע"ש מה שתי').
המדרש רבה בפ' בראשית (פ' יג') עה"פ: 'אשר ברא אלקים לעשות' מדייק שלא נאמר אשר ברא אלקים ועשה, אלא 'לעשות' כתיב מפני שכל יום מששת ימי המעשה הקב"ה ברא ג' בריות וביום ו' הכפיל וברא ו' בריות (מובא ברש"י).
בפרשת המן (שמות טז') כתוב, שהקב"ה הוריד לעם ישראל כל השבוע מן מלבד יום השבת, ולכן עם ישראל נצטוו לקחת ביום שישי מנה כפולה 'לחם משנה' (מה שנאסר להם כל השבוע מלבד עומר לגולגולת). ומשה רבינו אמר לעם ישראל: ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו' (שם כט'. בפרשת המן נזכר יום השבת לראשונה בתורה. בפ' בראשית כתוב שהקב"ה שבת ממלאכת הבריאה ביום השביע, אך יום השבת נזכר בזו הפרשה לראשונה).
והקשה במדרש תנחומא מה הפי' בפסוק הנ"ל 'ראו'? אמר ר' יצחק, ראו היאך אתם משיבים לאומות העולם, שאם יאמרו לכם למה אתם משמרים את השבת, מה ניסים נעשו לכם, ראו כי ה' נתן לכם את השבת. אמרו להם, בכל יום ירד מנה אחת של מן לכל אחד. ובערב שבת שני מנות כמו שכתוב (טז' – כב') 'ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו'. בספר מרגליות הים (סנהדרין סה' ע"ב) ביאר את דברי המדרש, שאם אומות העולם יאמרו לעם ישראל, מי אמר שביום השבת שבת הקב"ה ממעשה בראשית וזהו יום השבת שאתם שומרים, שהרי על כל סיפורי התורה יש עמכם מסורת מאב לבן מכל מה שהתרחש, אבל שהיו ששת ימי המעשה וביום השביעי שבתה היצירה מי יוכל להעיד על זה מאחר שלא היה אדם בעולם בראשית הבריאה, א"כ מי אמר שדוקא אחרי ששת ימים הוא יום המנוחה? תאמרו להם שברדת המן נוכחו כל הששים רבוא מישראל ונשיהם וילדיהם וראו את יום המנויה, יום יום מששת ימי השבוע ירד המן וביום השביעי חדל. ומאז לא פסק שבת מישראל עד היום הזה. ולכן אין שום מקום להסתפק מתי שבת, ע"ש.
טורנוסרופוס הרשע היה מושל בארץ ישראל מטעם שלטון הרומי. הגמ' המס' תענית (כט' ע"א) אומרת שהרשע הזה חרש את ירושלים בתשעה באב אחרי חורבן בית שני. ובירושלמי במס' סוטה (ה' ה') מבוא' שהוא צוה להוציא להורג את רבי עקיבא שנתפס על דברי תורה. בחז"ל בכמה מקומות (ב"ב י' ע"א מדרש תנחומא – תזריע, ועוד) איתא, שאותו רשע היה מיתוכח עם רבי עקיבא בעניני אמונה. בגמ' בסנהדרין (סה' ע"ב) כתוב שטורנוסרופוס הרשע שאל ביום השבת (עי' שאילתות דרב אחאי – בראשית א', ד"ה ברם צריך) את רבי עקיבא, ומה יום מיומיים? המהרש"א מבאר ששאלתו הייתה מחולקת לג' חלקים. א' מי אמר שהיום הוא היום של שבת בראשית שבו שבת ה' ממלאכתו. ב' מי אמר שהקב"ה ציוה אותכם לשבות בו. ג' מי אמר שהיום הזה יהיה יום שבת ומנוחה לעתיד לחיי עולם הבא. ענה לו רבי עקיבא (על כל השאלות), ומה אתה שונה משאר האנשים? אמר לו טורנוסרופוס לרבי עקיבא, מפני שאדוני הקיסר של רומי רוצה בכך. אמר לו רבי עקיבא גם יום השבת אדוני הקב"ה רוצה שיהיה יום חשוב ומיוחד. פירש אותו רשע את שאלתו לפני רבי עקיבא, מי אמר שהיום הוא יום השבת אולי יום אחר משאר ימות השבוע הוא יום השבת? אמר לו רבי עקיבא, נהר סבטיון יוכיח, ופי' רש"י, נהר אחד של אבנים שכל ימות השבוע שוטף והולך וביום השבת שקט ונח. ומבאר הרמב"ן בדברים (לב' כו'), שנקרא נהר זה כך מפני שיום השבת בלשון ההוא נקרא 'סבט' כאשר הוא כך בלשון ערבי. ונהוג להוסיף בלשונם בתארים 'יון' אזוביון חוריון מוליון, וכן הרבה. ויש אומרים שהנהר ההוא נקרא 'שבתיון' (רד"ק בראשית ב' ג').
במדרש רבה בראשית (פרשה יא') מובא, שאותו רשע לא קיבל תושבה זו, מפני שהנהר ההוא היה רחוק מהם והוא לא ראה זאת אף פעם, וא"כ אמר לרבי עקיבא מי אמר שכך הוא.
רבי עקיבא הביא לו עוד הוכחה לגבי שבת, [נאמר בתורה שאחד מן הנסקלים זהו בעל אוב (ויקרא כ' כז'). ומבוא' בחז"ל (סנהדרין פ"ז מ"ז), שזה מכשף עם מתים ומגיד עתידות, ע"ש. וה]בעל אוב [הזה] אינו יכול להעלות מתים בשבת. ובמדרש (שם) מבוא' שאותו רשע בדק את הדבר וניסה להעלות את אביו, ובמשך ימי השבוע צלח הדבר בידו חוץ מיום השבת. ובאחד הימים שהעלה את אביו שאלו, מדוע בכל הימים אתה עולה ובשבת לא, האם נעשית יהודי לאחר מיתתך? ענה לו אביו, כאן כולם שומרים שבת. שאלו בנו הרשע, מה אתם עובדים כל השבוע שבשבת אתם נחים? ענה לו אביו, כל ימות השבוע אנחנו נידונין ובשבת אנחנו נחים. א"כ רבי עקיבא הוכיח לו שמכך שבעל אוב אינו יכול לעשות כישופיו בשבת מוכח שאנחנו מצווים לשבות.
עוד הוכחה הביא רבי עקיבא לקדושת יום השבת, ואמר לאותו רשע, הקבר של אביך יוכיח, שאינו מעלה עשן. פי' כל ימות השבוע היה קבר אביו של אותו רשע מעלה עשן מפני שהיה נדון ונשרף, ובשבת לא היה מעלה עשן, מפני שהרשעים שבגיהנם שובתים מדינם ביום השבת (רש"י). וכאן הוכיח רבי עקיבא לאותו רשע שגם בעולם הבא נחים ביום השבת. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)
המשך בקרוב...

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

שביתת הבריאה ביום השבת - מאמר ב'

הודעהעל ידי אריה הכהן » ו' נובמבר 01, 2019 9:39 am

במאמר הקודם התחלנו בס"ד בסדרת מאמרים אודות 'שביתת הבריאה ביום שבת קודש'. אסופה נפלאה מדברי חז"ל אודות דברים מפעימים שישנם בעולם ביום שבת קודש. וכבר כתב על כך בספר פרשת דרכים (לרבי יהודה רוזאניס, בעל המשנה למלך על הרמב"ם – דרוש כג'): והנה אנחנו נאמין אמונה שלימה דכשם שאנחנו מבדילין בין יום הששי ליום השביעי, כך בשמים ממעל יש הבדלים והפרשים רבים בין יום השביעי לשאר הימים, ומלבד מה שארז"ל (סנהדרין שם) מענין גיהנם ששובתין הרשעים ביום השביעי ונהר סבטיון, עוד יש הבדלים רבים ודברים מופלאים בשמי השמים בין ימי חול ליום שבת קודש כאשר נודע ליודעי חן.
איתא במדרש תהלים (יט'): רבי אביהו אמר, שני דברים אין אומות העכו"ם כופרין בהן, על הקב"ה, שברא את העולם לששת ימים. ושהוא מחיה את המתים. כיצד, אדם הולך ומעלה בזכורו כל ימות השבת והוא עולה, ובשבת אינו עולה. והבהמה, אפילו בחול אינה עולה. לפי שאינה חיה לעתיד לבוא. הוי, כל פעל ה', לעדותו.
בשבוע שעבר הבאנו מדברי רבי עקיבא אודות נהר הסבטיון (וי"א סמבטיון).
ובענין ה'סמבטיון' כתב הרמב"ן (דברים, לב' כו'): והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מ"ב יז' ו'. עי' סנהדרין פ"י מ"ג), הוא שהחכמים קורין סמבטיון וכו', וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים 'יון', אזוביון חוריון מוליון, וכן הרבה (רד"ק בראשית ב' ג').
בספר התשבי (לרבי אליהו בחור. אות הסמ"ך) כתב: סמבטיון, שם נהר, ואומרים שכל ימי השבוע חוץ משבת הוא רץ ומניע אבנים גדולות ואי אפשר לעבור, וזו היא הסיבה שעשרת השבטים שהם נלכדים שם לא יצאו משום שלא לחלל יום השבת.
כתב בספר בן איש חי (ש"ב פרשת תרומה): ולכן זכה משה רבינו עליו השלום שבניו יושבים אצל נהר סמבטיון, שהוא עד המעיד על השבת, וכמו שכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל, בפסוק: נגד כל עמך אעשה נפלאות, ברם מנך יפקון אוכלסין דצדיקין וכו', ואשרינון מן לגיו לנהר סמבטיון וכו', ולכן ישמח משה במתנת חלקו, כי מקום בניו הוא המעיד על השבת.
היעב"ץ בספרו [בירת] מגדל עוז (עליית הטבע דף קכא' ע"ב, באה"ד) הביא שכתב סופר קדמון רומי שכשנסע טיטוס במקומות ערקא ורופנא, ראה נהר פלא שעם היות מימיו כבירים שוטפים בחוזק והוא נח מזעפו אחר כל ששת ימים עד שביום השביעי רואים בו תהום יבש בלי מים כלל. ואחר יום השביעי הולך וסוער בלי שינוי כלל ועל כן כינו את הנהר ההוא שאבתי"קא על ששובת ביום השבת קודש. והרבה מקומות היו ידועים ומפורסמים בשנים הקדמונים ועתה הם סתומים וחתומים ונעלמים.
בסידור באר חיים (לרבי דובער זאב וואלף ליבשיטץ – י"ל בוילנא שנת תרל"ט) מבאר את התפילה הנאמרת בשחרית של שבת 'ולא נתתו ה' אלקינו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לישראל עמך נתת באהבה' ה' נתן לעם ישראל את מצות השבת באהבה, שעם ישראל ניצטוו על השבת קודם מתן תורה שכפה עליהם הר כגיגית. והם ניצטוו על השבת במרה וקיבלוה את השבת באהבה. והקב"ה מנע מהעולם לדעת היכן נהר הסמבטיון, מפני שאם היו יודעים ורואים את הנהר הזה הם גם היו שובתים, כמו שאמר אותו רשע לרבי עקיבא שאמר לו נהר סבטיון יוכיח שהיום שבת, ענה לר"ע, אתה אומר לי דבר שאינני יודע היכן ומהו. ולכן כיסה הקב"ה את האות הטבעי שיש בעולם לידע מתי הוא שבת. ועוד פי' שם, שהרי מאכלי שבת מבוסמים יותר וגם זאת לא מרגישים אומות העולם, וזהו מה שמסיימין בתפילה 'וכולם ישבעו ויתענגו מטובך' אבל לגויים אין את התענוג הזה.
באיגרת המיוחסת להרמב"ם (קובץ על יד) ישנה עדות משמו, שנהר הסמבטיון מושך חול כל ששת ימי המעשה וביום השביעי הוא נח. וכבר הביאו בימי הזקן הצדיק הנגיד אבי אבא ז"ל צלוחית אחת מהחול הזה, והיה מסבב כל ששת הימים ונח בשביעי והדברים אמיתיים וכו'. וזרק את החול באויר והשמיע קולות משונים, ע"ש.
ובספר לשון חכמים (לרבי יהודה ליב מלאדז'. מערכת ס'. י"ל בפיעטרקוב בשנת תרפ"ו) כתב, והרב יעב"ץ ז"ל, כתב בספרו מגדול עוד, שיש נמצא אצל הרוכלין הנקרא [אפאטהעקין – רוקחים], איזה מין חול שנע ונד תמיד, ובשבת הוא שובת ואומרים שהוא מן נהר הסמבטיון והוא פלא.
בספר מקוה ישראל (לרבי מנשה ב"ר ישראל אבד"ק אמשטרדם, בעמח"ס נשמת חיים. י"ל בשנת תרסא' – פ"י לט') מביא בשם רבי מרדכי יפה בספרו יפה תואר, שאדם אחד היה לו כלי זכוכית מלא מהחול שבנהר סמבטיון ובכל ששת ימי המעשה היה החול ההוא סוער והולך בזכוכית ובשבת היה נח. ואני כמו כן מעיד על זה כפי השמועה ששמעתי מאבי ז"ל ובודאי אמת הוא, שסיפר כמה פעמים שבעיר לישבונא שבארץ פורטוגל היה כושי אחד שהיה לו כלי זכוכית מלא מהחול הנ"ל והלך בכל ערב שבת לעת הכנסת שבת לרחוב שבו דרים יהודים אנוסים. והכושי ההוא היה מכנה אותם בשם יהודים והיה קורא להם והראה להם את הזכוכית שבידו ואמר, סגרו את החנויות כי בא העת לקבל שבת, ע"ש.
בספר אליהו רבא (סי' רצב') מביא א' מן הראשונים שפי' מה שאנו מתפללים במנחה של שבת 'מנוחת אהבה ונדבה', פי' שנדב הקב"ה ליתנה לישראל מאהבתו בם ולא שאלוה. 'מנוחת אמת' פי' שיש לנו עדות ששבת הוא יום מנוחה כגון נהר סמבטיון וכו' (בזמירות לליל שבת אמרינן – יום שבת קודש הוא וכו' סמבטיון הנהר, שבכל יום רץ ונמהר, יוכיח בו מנוח וכו').
(רש"י מפרש על נהר הסבטיון וז"ל: נהר של אבנים ובכל ימות השבוע שוטף והולך וביום השבת שקט ונח, עכ"ל. המד"ר בבראשית מבאר, שנהר סמבטיון מושך אבנים כל ימות השבת ובשבת נח. רבינו בחיי בספרו כד הקמח (וכן בפי' על התורה – שמות כ' ח') כותב, נהר סבטיון כל ששת ימים הוא רץ ובשבת אינו רץ). - נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: שביתת הבריאה ביום השבת

הודעהעל ידי אריה הכהן » ד' נובמבר 13, 2019 5:16 pm

מאמר ג'

במאמרים הקודמים כתבנו אודות 'שביתת הבריאה ביום שבת קודש, אסופה נפלאה מדברי חז"ל אודות דברים מפעימים שישנם בעולם בשבת קודש, במאמר השלישי שלפנינו נמשיך בעז"ה בענין זה.
'אלדד הדני' – יהודי משבט דן שהגיע מעשרת השבטים שמעבר לנהר סמבטיון (עי' מד"ר בראשית עו' ו'. ובמדרש בראשית רבתי דף עט'. ובמד"ר איכה ב' ט'. ובילקו"ש בראשית ל' קל'. וברש"י ישעיה כז' יג') לחכמים לפני בערך כ1100 שנה והגיד הלכות. וכך כותב ר' ישראל משקלוב תלמיד הגר"א, רבותינו הקדושים העידו אשר בא לפניהם איש אחד צדיק וישר, שמו רבי אלדד הדני משבט דן. חלק מדבריו נפסקו בראשונים ושמו מוזכר בתשובת רב צמח גאון. וז"ל המרדכי (בריש מס' חולין): כתב רבינו ברוך, ראיתי כתוב בהלכות שחיטה שהביא אלדד בן מחלי הבא מעשרת השבטים וכו'. את הלכותיו תמיד אמר ששמע מאבותיו מיהושע (בן נון) מפי משה (רבינו) מפי הגבורה. (בתוס' וברא"ש בריש מס' חולין כתבו, שבהלכות ארץ ישראל כתוב, שנשים לא ישחטו, ע"ש. וי"א שהיה כתוב, 'כתוב בהלכות א"י בר"ת' והכוונה ל'אמר יהושע', אלא שהמדפיס טעה ופתח הר"ת 'ארץ ישראל') וסיפר אלדד הדני (מובא בספר סדר הדורות), שהסבטיון הוא נהר שגולל אבנים וחול בלי מים ברעש גדול וקול גדול וכו' והנהר גולל כל ששת ימי השבוע אבנים וחול בלי טיפת מים ובשבת נח ולכך נקרא 'נהר שבתיון' ובשעה שיעריב יום הששי בבין השמשות תרד עליו ענן ואין אדם יכול ליגש אליו עד מוצאי שבת.
בספר לקט דברי חיזוק מהגרא"ל שטיינמן זצ"ל מובא שאמר, כתוב בגמ' שיש נהר סמבטיון שכל השבוע זורק אבנים ובשבת נח, והיכן זה היום? הרי היום יודעים כל מקום שיש בעולם? אלא זה הסתר פנים! ובזמנם ראו את זה וראו שיש 'רבונו של עולם' כי לא שייך להבין שזה טבע שכל השבוע הנהר זורק אבנים זורק וזורק ועוד פעם, ולפתע מגיע שבת ושקט שום דבר, ראו שיש הקב"ה שהוא מנהיג את העולם ואיפה זה היום? רק שזה הסתר פנים לא רואים כלום.
הרד"ק (בראשית ב' – ג') עה"פ 'ויקדש אותו' פירש, שיהא קדוש ומובדל משאר הימים לפי ששובתין בו בני ישראל, והנה הוא אות בינם ובין הקל, כי הם קדושים בשומרם את השבת שהיא עדות על חידוש העולם, ולהודיע לכל העולם, כי העולם איננו קדמון, כי חידשו הקל יתברך בששה ימים ושבת בשביעי, גם אמרו כי יש דג אחד בים שאינו שוחה ביום השבת והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע.
בספר ילקוט ראובני (בראשית כה' ע"ב) כתב בשם ספר סודי רזיא, יש דג ששובת בשבת על שפת הים עד מוצאי שבת ושם הדג שבתי לפי ששובת בשבת. ובספר עונג שבת כתב בשם ספר התגין, ולפי"ז קרוב מאוד לומר שבלשון ערבי נקרא שבתי שיבוטא וכדברי הרמב"ן לעיל, ונמצא דשיבוטא הוא דג השובת בשבת. ובספרים כתוב, שאותו דג אינו זז ממקומו כל השבת ואפילו אם יכוהו בחרבות ורמחים לא יזוז ממקומו (ס' רזא דשבת). ובספר שבט מוסר (פי"א פא') כתב, ויש דגים שיוצאים ליבשה בערב שבת בין השמשות ונחים שם, ואינם חוזרים לים עד מוצאי שבת. ולפי"ז כתב בספר אוצר השבת (סי' רמב') דאיתא בגמ' קידושין, שרבא מלח לכבוד שבת דג ששמו שיבוטא מלשון 'שבתא'. והידר דוקא אחר דג זה ששמו וטבעו מורה על מצות שביתה בשבת.
ועוד כתב בספר ילקוט הראובני, יש הר שמוצאין מעפרו כסף ובשבת לא יוציאו מעפרו כסף.
בספר רזא דשבתא הביא בשם ר' יוחנן אלמאנו (חכם איטלקי מהמאה ה-15) מספרו 'חי עולמים' (בחלק עולם המוחש – חיבורו לא הודפס והוא נמצא בכת"י), כי השור הימי (הוא חית הים הנודעה בשם פרת הים, והיא היא התחש הנזכר בתורה במלאכת המשכן 'ועורות תחשים וגו' (שמות כה' ה'). ועורה יקר עוד היום [וצ"ע, דאיתא במס' שבת כח' ע"ב, א"ר אלעא אמר רשב"ל, אומר היה רבי מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא וקרן אחת היתה לו במצחו ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן 'ונגנז'. מבוא' בגמ' שהבריה הזאת הייתה לשעתה]. והערבים צדים אותה בים סוף סמוך להר סיני ומשם לקחוה למשכן). אשר מעורו עושים רצועות יקרות בעלת שער צהוב. כל ימי השבוע היה הולך ושב כיתר בעלי החיים אשר בים, וביום השבת ינוח על שפת הים, ומשם לא יזוז כל היום ההוא וכל הלילה. ובנוחו יצודו אותו כמפורסם אצל יורדי הים. וכתב היעב"ץ, שור הימי, עמדו עליו דייגים פעמים רבות והעידו עדויות זה שלא בפני זה עד דלא יתכן בהם השקרות, שזה הדג בערב שבת כבוא השמש הוא מתקרב ליבשה ואינו זז ממקומו ואף אם יפצעוהו בחרבות ורמחים, לא נעתק מאותו מקום.
נאמר בתורה אצל נח שהיונה ששלח מהתיבה לראות אם כלו מי המבול, 'ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה וגו' ויחל עוד שבעת ימים וגו'. ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וגו'. בספר מטה יהודה מפרש, שזה היה ביום השביעי בשבת ואז מצאה היונה מנוח לכף רגלה כמו שאנו מזמרים ביום השבת 'יונה מצאה בו מנוח'. היעב"ץ בספרו [בירת] מגדל עוז (עליית הטבע דף קכא' ע"ב באה"ד) כתב, שיונה אינה תולשת בשבת מן המחובר וכנסת ישראל נמשלה ליונה, ע"ש. ולפי"ז מבא' בספר רזא דשבתא, שזה הפי' בפסוק בפרשת נח, 'ותבא אליו לעת ערב והנה עלה זית בפיה וגו' שכל השבת היונה לא תלשה רק לעת ערב במוצאי שבת היא תלשה. ובסידור היעב"ץ כתב, שיונה אינה אוכלת כל השבת מהמחובר כי אם מן התלוש.
עוד כתב בספר רזא דשבתא, ששמע וראה בספר הזכרונות אשר כתב השר רוברטו בשובו מארץ הצבי דברים נפלאים ואחד מהם הוא, שיש באר עמוקה מאוד שמוציאים מימיה בכוח שוורים מושכים בחבל, וביום השביעי הם שובתים ואין כח באדם להניעם ממקומם בשבת. ועוד כתב בשם סידור ר' פתחיה (פרק י'), שבעכו יש מעין שנובע כל ששת הימים, ובשבת אפילו טיפה אחת לא נמצאה בו.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

האם אברהם אבינו עשה פדיון הבן ליצחק

הודעהעל ידי אריה הכהן » ד' נובמבר 13, 2019 5:19 pm

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וגו' (יח' יט')

איתא במדרש תנחומא (פר' ויגש סי' יא'. באה"ד): ללמדך שבכל מקום שהיה הולך (יעקב אבינו) היה עוסק בתורה, כשם שעשו אבותיו, ועד עכשיו לא נתנה התורה והרי כתיב באברהם: עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי (בראשית כו'), ומהיכן למד אברהם את התורה, רבי שמעון בן יוחאי אומר, נעשו שתי כליותיו כשני כדים של מים והיו נובעין תורה, שנאמר: אף לילות יסרוני כליותי (תהלים טז'). רבי לוי אמר, מעצמו למד את התורה שנאמר (משלי יד'): מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. והיה מלמד לבניו תורה שנאמר (בראשית יח'): כי ידעתיו למען אשר יצוה, אמר ליה הקב"ה אתה למדת בניך תורה בעוה"ז, אבל לעוה"ב אני מלמדם תורה שנאמר (ישעיה נד'): וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.

האם אברהם אבינו עשה פדיון הבן ליצחק?
בספר ילקוט אברהם (לרבי אברהם ליפשיץ. יור"ד סי' שה' אות צה'. י"ל במונקאטש תרצ"א) כתב, נזדמן לי שישבתי במסיבה סעודת פדיון הבן בין ת"ח וגדולי עולם ונפל במחשבתי לשאול מהרבנים הגאונים הנ"ל, למה לא נמצא כתוב בשום ספר לא בראשונים ולא באחרונים שעשה אברהם אבינו ע"ה פדיון לבנו בכורו יצחק אבינו ע"ה. בשלמא שלא עשה פדיון לבנו ישמעאל מפני שבא אחר נפל כמו שמבואר ברש"י (בראשית, טז' – ה' בד"ה אנכי נתתי, שהכניסה שרה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה, ע"ש) ואינו בכור, אבל יצחק שהיה פטר רחם לאמו שרה אמנו ע"ה כדת וכדין למה לא נמצא כתוב בשום מקום שקיים בו אביו המצוה הזאת, והרי חז"ל אמרו במסכת קידושין (פב' ע"א), שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה קודם שניתנה לישראל, ע"ש שהאריך בשאלה זו. ובספר מבשר שלום (לרבי משה צבי לאנדא – קליינווארדיין, תרפ"ז) הוסיף על שאלה זו, שהרי גם כהן היה שם שיכל לפדות את יצחק - 'שם בן נח' (עי' רש"י עה"פ, ומלכי צדק וגו' כהן. יד – יח') וכתוב ש-שם בן נח הישתתף בסעודה שעשה אברהם ביום הגמל את יצחק (עי' רש"י שם כא' – ח'). ומדוע לא מצינו שאברהם פדה את בנו?
[א"ה: וצ"ע קושיתם וכי בתורה ובספרים צריך להיכתב כל מצוה שעשה אברהם, והא בחז"ל נאמר (יומא כח' ע"ב) שאברהם אבינו שמר כל התורה כולה, למה אנו צריכים שיהא הדבר כתוב כל מצוה שהוא קיים? והנלענ"ד שאמת אין כל מצוה שעשה אברהם צריכה להיכתב, אלא שאלתם לגבי פדיון הבן הייתה האם היה צריך בכלל אברהם לעשות פדיון ליצחק, או שמא לא. דהיינו שאלה זו נשאלה רק בגלל שיש עליה תשובה, כמבוא' להלן]
ותירץ שם בספר ילקוט אברהם, שאברהם אבינו לא עשה פדיון לבנו יצחק מפני שכהן היה כדאמרינן בגמ' נדרים (לב' ע"ב): אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם [בנו של נח שזרעו יהיו כהנים] שנאמר [על שם בן נח – בראשית יב' יח']: והוא כהן לאל עליון [אבל] כיון שהקדים [שם בן נח] ברכת אברהם לברכת המקום [הקב"ה] הוציאה מאברהם [שצאצאיו של אברהם אבינו יהיו כהנים] שנאמר [שם יט' כ']: ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון [בזה הקדים שם ברכת אברהם לברכת ה'] אמר לו אברהם [לשם בן נח] וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? מיד [נענש שם ו]נתנה לאברהם שנאמר [באברהם – תהלים קי' א'] נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ובתריה [ואחר כך באותו פרק פסוק ד' כתוב] כתיב: נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק [מכאן שנשבע ה' שהכהונה תהיה לו ואברהם יהיה הכהן במקום שם] על [בגלל] דיבורו של מלכי צדק [שם בן נח שהקדים ברכת אברהם לברכת ה'. והגמ' מביאה דיוקים מלשון הפסוק שהכהונה ניטלה מ-שם] והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן [כהונתו של שם לא המשיכה ממנו לזרעו]. ובמדרש רבה בראשית (מו' ה'): ר' ישמעאל ור' עקיבא ר' ישמעאל אומר אברהם כהן גדול היה שנאמר (תהלים קי'): נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם וגו' (וע"ע במד"ר בראשית פר' נה' ו' ז'). ולידת יצחק היתה אחרי המעשה שניטלה הכהונה מ-שם וניתנה לאברהם, ומטעם זה לא נזכר בשום מקום שעשה אברהם פדיון לבנו יצחק.

ונראה לענ"ד לתרץ, דהנה בשו"ת הרשב"א (חלק ג' סי' שמ') הביא השואל שם, מדרש על הפסוק (בראשית טז' ב'): ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת וגו'. אין עצירה בלא התחלה, ובת היתה לו לאברהם, ובכל שמה, ונולדה קודם יצחק, ע"ש. לפי"ז אין מצות פדיון הבן אצל יצחק מפני שהיה אחר בת.

ויש מי שביאר, שמצות פדיון הבן עדיין לא הייתה שייכת כלל אצל האבות שהיא מצוה שהקב"ה חידשה רק מזמן יציאת מצרים וכך נאמר (שמות יג'): וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: וממילא לא הייתה שייכת מצוה זו. ומלבד זאת ביאר עוד, שמה שאחז"ל שאברהם אבינו קיים את התורה, הוא על דרך שאחז"ל (סוף מס' מנחות): כל העוסק בתורה כאילו קיים כל התורה כולה וכדרך שקיים יעקב אבינו התורה בבית לבן שאמר, עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, ובוודאי הכוונה ע"י לימוד כל המצוות, שהרי מצוות התלויות בארץ בוודאי לא קיים שם, וזהו הכוונה 'קיים כל התורה כולה'. (וע"ע בספר לקוטי פנחס לרבי פנחס זעליג הכהן שווארטץ הי"ד, מק"ק קליינווארדיין. יו"ד סי' שה' אות קה') - נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי

עזריאל ברגר
מנהל פורום
הודעות: 7008
הצטרף: ג' אוקטובר 14, 2014 3:49 pm
מיקום: תל ציון יע"א

Re: האם אברהם אבינו עשה פדיון הבן ליצחק

הודעהעל ידי עזריאל ברגר » ד' נובמבר 13, 2019 5:58 pm

לגבי התירוץ האחרון - קצ"ע ממה שאכלו מצות (ראה רש"י על המצות שאפה לוט - פסח היה).

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » א' נובמבר 17, 2019 7:21 pm

שביתת הבריאה ביום השבת - מאמר ד' (אחרון)

איתא במדרש שוחר טוב (תהלים - מזמור עג'): אמר ר' שמעון בשם ר' סימון חסידא בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים, אין התאנה אומרת כלום, אבל לעתיד אדם הולך ללקוט תאנה בשבת, והיא צווחת ואומרת שבת היום.
כתב הבעל הטורים עה"פ (שמות י' יד'): וינח בכל גבול מצרים. וינח ביום השביעי (להלן כ, יא). מלמד שנח הארבה בשבת.
כתב בספר הברית (לרבי פנחס אליהו מוילנא. מאמר ח'. י"ל בפיעטרקוב בשנת תרע"ג): ויש מעיין שהוא שובת בשבת ומים לא יהיה בו כי אם בששת ימים וביום השביעי שבת.
כתב בספר סדר הדורות (לרבי יחיאל היילפרין. עמ' שלד'. י"ל בוורשא בשנת תרס"א): כתב בספר גלילות ישראל, בציפורי קבור רבינו הקדוש, והמצבה נגד פתח של המערה והדלת של אבן. ושם קבורים אשתו ובניו וריח טוב מקברו מריח פרסה ויותר. ומעיין באר מים חיים כל ימי השבוע רץ ברוח ובשבת אין זב אף טיפה אחת.
כתב רבי חיים פלאג'י בספרו כף החיים (סי' כז' סעי' לד') יזהר (אדם) בערב שבת לפנות כל קורי עכביש (עי' מ"ב הל' שבת, סי' רסב' ס"ק ג') הקליפות הנקרא שממית, ור"ת ש'ממית ב'ידה ת'תפש הוא שבת, לרמוז כי זמן ביעורה הוא בערב שבת וכו'. וזה בעצמו עושין לסגולה כדי לתופשה לשממית עצמה דאומרין שבת ואינה זזה ממקומה, ורבים אומרים דהוא בדוק ומנוסה, ע"ש.
איתא בפסיקתא רבתי (פיסקא יד' – פרה): אמרו רבותינו מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת, נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד, כיון שלקחה הגוי וחרשה (עמה) [עמו] ששת ימים של חול, בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול, היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו, בא טול פרתך שמא צער יש בה שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת והיתה למודה לנוח בשבת, א"ל בא ואני מעמידה, כיון שבא ואמר לה באזנה פרה פרה את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול בשבת היית נינוח עכשיו שגרמו עונותי ואת ברשות גוי בבקשה ממך עמדי וחרשי ומיד עמדה וחרשה, א"ל אותו הגוי אני מבקשך טול פרתך עד עכשיו אני בא ומיסב אחריך שתהא בא ומעמידה, על אחת חוץ מזו ומזו (ואיני) [איני] מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה, אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה, התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו לא כשוף ולא כשפים עשיתי אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה, מיד נתיירא הגוי, אמר ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה ואני שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי, מיד בא ונתגייר, ולמד וזכה לתורה והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה, ועד עכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו.

נוטר הכרמים
הודעות: 6381
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' נובמבר 17, 2019 8:43 pm

יישר כח על המאמרים הנפלאים.

זו שאלה מאוד מענינת, מה האבות קיימו ומה לא,
כי הרי ודאי שלמצוות יש טעמים נסתרים ו'ענינים' אין סוף,
מעבר ל'זכר' ליציאת מצרים.

בסברא, יש מקום לומר שמצות אכלו כ'סימן' לבנים,
פדיון הבן זה 'מציאות' של פדיון וחלות של פדיה,
וזה לא שייך אם אין עדיין את כל הסיבה של הפדיה.

אף כי כבר האריכו שגם לאחר המצוה, הילד אינו ממונו של כהן, ואכ"מ.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ה' נובמבר 21, 2019 6:46 pm

קריאת הפרשה לחתן חיי שרה
מקדמא דנא נהוג היה בתפוצות ישראל לקרוא לחתן בשבת שבתוך שבעת ימי המשתה, אחרי שעלה לתורה וקראו בפרשת השבוע, קודם ברכה האחרונה היו גוללין הס"ת לפרשתינו פרשת 'חיי שרה' וקראו לפניו. שבעה פסוקים מ 'ואברהם זקן וגו', עד סוף פסוק ז' 'ולקחת אשה לבני משם'. מנהג זה היה נהוג כבר בתקופת הגאונים (עי' בס' אוצר הגאונים עמ"ס סוטה סי' קכג'). ויש בראשונים שכתבו (כפי שיובא לקמן) שגם היו מפטירין אחר הפטרת השבת עוד הפטרה מענין חתן וכלה. בדברי הראשונים שהביאו מנהג זה, כתבו כל אחד את המנהג באופן אחר (כנראה על פי מנהג המקום ששם היו).
טעם למנהג זה מובא ברבנו בחיי בפרשתינו עה"פ: ואשביעך בה' וגו' אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו' (כד' ג'). וז"ל: הזהירו בשבועה שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען הזרע המקולל, לפי שהאשה מוכנת לפורענות תטה את האדם לצדה כי כן עשתה אם כל חי, וכמו שידוע מענין שלמה ע"ה בנשים נכריות שנשא עמוניות מואביות צידוניות חתיות, שהעיד עליו הכתוב (מלכים א' יא'): נשיו הטו את לבבו. ועל כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונתו להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר (משלי לא'): שקר החן והבל היופי. ולא לשם ממון, כי הממון עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר, לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו, אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו, עכ"ל. ברבינו בחיי מבוא' שהמנהג היה לקרות פרשה זו לחתן ביום חתונתו.
אמנם בספר אבודרהם (ברכת אירוסין ונישואין) כתב: ונוהגין בכל המקומות בשבת של ז' ימי החופה אחר שקורין בספר תורה בסדר היום לקרות עם החתן בס"ת ב-ואברהם זקן וגו' עד ולקחת אשה לבני משם (ברא' כד, א – ז'. ז' פסוקים). וגם לאחר שמפטירין מענין הפרשה מפטירין גם בישעיה: שוש אשיש בה', עד - ישיש עליך אלקיך. וכן כתוב בסדר רבינו סעדיה. ואם אירע זה הענין בשבת שמוציאין ב' ספרי תורות או ג' צריך לקרות תחילה הפרשיות המוטלות על הצבור ואח"כ יקרא פרשת החתן. כי הראשונות הם חובה וזאת רשות, עכ"ל. מדברי האבודרהם מבואר שהיו קוראין בשבת שלאחר הנישואין והיו קוראין שבעה פסוקים.
גם בחידושי הריטב"א במסכת יומא (ע' ע"א) כתב מנהג זה וז"ל: ומכאן נהגו לחתן בפרשת 'ואברהם זקן בא' לקרותה בעל פה וכו'. ויש מקומות שמוציאין ספר תורה לפרשת 'ואברהם זקן' ואין החתן קורא בפרשת היום וכו'. והמנהג הראשון הוא הטוב והתפוס מימות הגאו' ז"ל, ע"ש.
אמנם בספר הערוך (ערך – חתן) כתב: חתן שבא לקרות בתורה פותח ורואה בענינו של יום ומברך (ברכה ראשונה לעולה בתורה), וקורא ג' פסוקים וגולל ספר תורה (היינו סוגר הס"ת), וקורא מ-ואברהם זקן וגו' ג' פסוקים על פה, ואח"כ מברך (ברכה אחרונה לעולה בתורה), כדרך שעושה כהן גדול ביום הכיפורים שנוטל ספר תורה, ומברך וקורא בו 'אחרי מות' ו'אך בעשור', וגולל ספר תורה וקורא על פה 'ובעשור' שבחומש הפקודים (במדבר), ואח"כ מברך כמפורש ביומא (ס"ט ע"ב) ובסוטה (מ' ע"ב), וע"ש מה שכתב עוד בזה הענין. מבואר מדברי הערוך שהחתן עצמו קרא, ורק ג' פסוקים ובעל פה (וכ"כ הריטב"א), ומשמע גם מדבריו שאין הדבר היה בשבת אלא בז' ימי המשתה או ביום חתונתו ביום שיש בו קריאת התורה.
בשו"ת תשב"ץ (חלק ב' סימן לט') נשאל, במה שנהגו בכמה מקומו' להוציא בשבת חתונה שתי תורות והחתן קורא בא' פ' ואברהם זקן בא בימים. מאין מוצא המנהג.
תשובה, לא נזכר זה המנהג בשום מקום מהתלמוד ואין בו רמז כלל לזה שמפני המאורע של יום הוא שהצריכו להוציא שתי תורות, לפי שא"א לקרו' שני ענינים ענין היום, וענין המאורע בס"ת אחד לפי שאין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד הצבור כדאי' ביומא בפ' בא לו (ע' ע"א). וזהו מפני מאורע של צבור כגון מוספי ר"ח או מועדו' או בחנוכה ופרשיות. אבל מפני מאורע של יחיד כגון חתן זה לא נזכר בו חיוב כלל שנצטרך להוציא ס"ת אחר בשבילו אלא שאין איסור בדבר דכיון דקי"ל (מגילה כ"א ע"א) דבשבת מוסיפין על הקרואים ולא חיישינן לאיסור יציאה דאע"ג דקי"ל (שם כ"ג ע"א) דבשבת ממהרין לבא וממהרין לצאת ואפ"ה אנו רשאין להוסיף בקרואין. נרא' דה"ה דאנו רשאין להוסיף תורו' לכבוד חתונ' ואין בזה איסור ונר' שנהגו כן מפני שני דברי' הא' מפני שרוב חתני' הם ע"ה ואינם יודעי' לקרו' והרגילו אותם לקרו' פ' ידועה אפי' לעם הארץ. והשני שלפעמים אין בפרשה הפסקה טוב' לחתן כגון בפ' האזינו וכיוצא בה ומשום ניחוש אינם רוצים לקרו' לחתן פ' שיש בה קללה ותפסו להם מנהג זה בכל פ' ובחרו להם פ' זו שהיא מענין זווג ובכל כי האי גוונא נהרא ופשטיה. ובערוך (ערך – חתן) כתב, כמנהגנו לקרו' החתן פ' היום ג' פסוקים וקורא ואברהם זקן על פה ודימה אותה אל 'ובעשור' שבחומש הפקודים שקורא אותה ע"פ והוא המנהג ההגון.
בספר שדי חמד (מערכת – חתן וכלה אות כג') כתב: בספר 'אברהם אזכור' לגדול בדורינו הרב המפורסם בחיבורים רבים מוהר"א פלאג'י, וראיתי שכתב, אודות חתן שהוכרח לעשות חופה בתוך עשרת ימי תשובה (עי' בספר מטה אפרים סי' תרב' סעי' ה'), וחל יום הכיפורים בשבת, ושאלו על העליה לספר תורה בפרשת 'ואברהם זקן וגו' ולתרגמה בניגון כמו שנוהגים לסימנא טבא מתי יעשו זאת? ויגורתי לומר להם דביום הכיפורים יעשו כזאת, אלא אני אמרתי בחפזי דביום ב' או יום ה' שמוציאין ספר תורה שילך החתן לבית הכנסת ויעלה לתורה בעליה ג' וטרם יברך את הברכה אחרונה גללו הספר תורה לפרשת חיי שרה ויקראו לו מ-'ואברהם זקן וגו' עם התרגום בניגון ואחר כך יאמר ברכה אחרונה וכו' ולא יוציאו ב' ספרי תורה, וע"ש מה שכתב עוד בזה הענין.

יוסף חיים אוהב ציון
הודעות: 649
הצטרף: א' אוגוסט 18, 2019 2:34 pm
מיקום: ירושלים תובב"א
שם מלא: יוסף חיים

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי יוסף חיים אוהב ציון » ה' נובמבר 21, 2019 11:48 pm

בתוניס היה בזה מנהגים מיוחדים כך זכור לי.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » א' דצמבר 01, 2019 12:51 am

אמירת 'ויתן לך' במוצאי שבת
נאמר בפרשתינו (תולדות - פרק כז'): שיצחק בירך את יעקב: וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹקים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ:
בתפוצות ישראל נהוג לומר במוצאי שבת את 'ויתן לך וגו' (בראשית כז' כח') שהם פסוקים של ברכה לסימן טוב, כדי שיתברכו במעשה ידיהם בתחילת ימי השבוע, מנהג זה כבר הוזכר בספרי הראשונים (עי' בספר כל בו סי' מא'. ובספר ארחות חיים, לרבי אהרן הכהן מלוניל, ובספר אבודרהם, סדר מוצ"ש). ומובא ברמ"א (סי' רצה', ע"ש במ"ב), ובפירושי סידור התפילה לרוקח (לרבינו אלעזר מגרמיזא, מבעלי התוספות - קז') כתב: אומרים בקול רם ויתן לך האלקים, לפי שהשבוע נכנסת ואומרים פסוקים טובים וברכות ושלומות ונחמות, ועוד מדכתיב (ישעיה נה' יב'): כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון. (עי' בספר מטה משה, לרבי משה מפרעמסלא, תלמיד המהרש"ל, סי' תקא') כתב בספר סדר היום (לרבי משה אבן מכיר, ריש מתיבתא בעין זיתון שבצפת, י"ל בשנת שנ"ט) כתב, נוהגין לקרוא פסוקים של ברכה (במוצ"ש) כמו 'ויתן לך וגו'. וכל המוסיף הרי זה משובח, מפני שתחילת השבוע צריך להראות עניני טובה וברכה, וסימנא מילתא. ובסידור יעב"ץ כתב, אומרים (במוצ"ש) 'ויתן לך וגו', והם פסוקים של הרבה ברכה והצלחה לסימן טוב בתחילת השבוע שיתברכו במעשה ידיהם, ע"ש. וכבר כתב בעל המשנה ברורה (סי' רח"צ, שעה"צ ג' – באה"ד): דהרי נוהגין העולם לאמר 'ויתן לך', ע"ש.
עד כמה מנהג זה היה נפוץ מאוד בעם ישראל אנו מוצאים בספרי הראשונים והאחרונים שכתבו באלו מוצאי שבת אומרים 'ויתן לך' ואלו מוצאי שבתות אין אומרים.כגון מוצאי שבת שחל בו יום טוב (סידור רש"י סי' תלד'. מהרי"ל הלכות תפילת יו"ט). והטעם כתב בפרי מגדים (משב"ז, סי' רצג'), מפני שברכה על משא ומתן ביום טוב לא שייך. ובמוצאי יום טוב לחול כתב בפרי מגדים (סי' תצא') שאין אומרים 'ויתן לך'. וכן תשעה באב שחל במוצאי שבת כתב בספר כל בו ומביאו הרמ"א (סי' תקנ"ט סעי' ב') שאין אומרים 'ויתן לך'. וביאר במשנה ברורה (שם ס"ק ט') הטעם, שאין זמנו בתשעה באב. ואילו במוצאי שבת חול המועד כתבו הפוסקים (פרי מגדים, משב"ז סי' רצה'. באר היטב סי' תצא' ס"ק א') שאומרים. ואמנם בספר כל בו (סי' נז') כתב שאין אומרים במוצאי שבת חול המועד 'ויתן לך וגו'. ובספר אליהו רבה (או"ח סי' תצ' ס"ק ח') על דבריו, וכן מסתבר דהוה זה כיום טוב דאסור במלאכה. בספר ערוך השולחן (סי' רצה') כתב, אבל במוצאי שבת חול המועד, אין נכון לאומרם כלל שאינם ימי מלאכה והוא זלזול לחול המועד. ולגבי יום הכיפורים שחל בשבת האם אומרים 'ויתן לך' במוצאי, כתב המרדכי (יומא סי' תשכז'): ואם חל בשבת אומר פסוקים ויתן לך (עי' מ"ב סי' תרכ"ד ס"ק ה'). וליל ראש השנה שחל במוצאי שבת כתב השערי תשובה (סי' תר'), שאין אומרים 'ויתן לך', ע"ש טעמו. ויום טוב שחל בשבת, במוצאי שבת (ויום טוב) לחול, אומרים ויתן לך (אליהו רבה סי' תצא' ס"ק א'). ופורים שחל במוצאי שבת כותב בספר כל בו (סי' מה'), שאין אומרים 'ויתן לך'. אמנם הרמ"א (סי' תרצ"ג ס"ק ב') כתב, שאומרים 'ויתן לך' (עי' בשער הציון שם ב'). ובמוצאי שבתות שסופרים בהם ספירת העומר לאחר מכן אומרים 'ויתן לך וגו' (מ"ב סי' תפט' ס"ק מא', וע"ש בשער הציון מט').
אלא שנחלקו המנהגים מתי אומרים 'ויתן לך וגו', וכאן המקום לבאר הענין, כמו שמצינו שבליל שבת היו עושין קידוש בבית הכנסת (עי' שו"ע הל' שבת סי' רסט') כמו כן מצינו שעושין הבדלה במוצאי שבת בבית הכנסת (עי' שו"ע סי' רצה' סעי' א'), והאם אומרים 'ויתן לך וגו' קודם הבדלה בבית הכנסת או לאחמ"כ, בזאת אין אנו דנים עתה, אלא האם אומרים ויתן לך קודם הבדלה בבית או לאחמ"כ, דבספר כל בו (סי' מא') כתב לומר זה אחר הבדלה. וכ"כ בספר אבודרהם (שם). וכן הוא בספר המנהגים (לרבי אייזיק טירנא). וכן בספר מאמר מרדכי (סי' רצו' ס"ק ב') כתב, מנהג פשוט בינינו לומר אחר הבדלה שבבית פסוק ויתן לך, ע"ש. אמנם הרמ"א (סי' רצה') שהביא מנהג זה אחר הלכות ערבית של מוצאי שבת קודם הלכות הבדלה, משמע שאומרים זה קודם הבדלה. וכן כתב בלבוש (סי' רצה' ס"ק ד' – באה"ד) שכך נוהגין. וכן הוא בפרי מגדים (משב"ז סי' רצה'. ועי' בביאור הלכה סי' רצה' בד"ה אבל). וכ"כ בשער הציון (סי' רח"צ ג'). ובספר בן איש חי (ש"ב, פ' ויצא, כה') כתב, ונוהגים לומר פסוקים של ויתן לך כל אחד בבואו לביתו, אך רבינו האר"י ז"ל, היה מנהגו לאומרם בעת ההבדלה על הכוס (וכ"כ בשערי תשובה סי' רצה'). אמנם בספר כף החיים (סי' רצה' ס"ק יב') כתב, שהאר"י ז"ל היה נוהג לאומרם אחר הבדלה, ע"ש.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ה' דצמבר 05, 2019 11:07 pm

מחיבור האבנים למדו הלכה - פרשת ויצא
נאמר בפרשה: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:
פירש רש"י עה"פ: וישם מראשותיו - עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנא' (לקמן פסוק יח'): ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. (עי' גמ' חולין צא' ע"ב)
בספר מסילת ישרים (פרק כו', מדת הקדושה) ביאר הענין, וז"ל: ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו (הצדיקים) מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א): אמר רב יצחק מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו, כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהתשתמשו מדברים גשמיים. ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך, ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה, עכ"ל.
ויל"ע בדברי רש"י שכתב, שהאבנים רבו זו עם זו, ולכאורה, הרי אבנים אין להם דעת ולא כוח דיבור, ואיך היה זה?
וביאר רבינו בעל ה'אילת השחר', שהמריבה היתה בין השרים שלהם. והקשה, דבשלמא אם היה המריבה בין שני סוגי דוממים כגון עץ ואבן, היה שייך מריבה בין שני השרים שלהם, שכל אחד מהם רצה לשמש את יעקב אבינו הצדיק, אך כאן שכולם היו אבנים בין מי היה המריבה, ומאי נפקא מינה לשר האבנים על איזה אבן יניח יעקב את ראשו?
והביא מספר שער הגלגולים (בהקדמה אות כה') שכתב, שלכל אבן יש שר בפני עצמו, וכששני אבנים מתחברים יחד מתבטל שר אחד (ונגמר תפקידו), וכשמחלקים אבן אחת לשנים נתוסף שר על אבן הנוספת (כמו דאיתא במדרש רבה, בראשית, י' ו', דאין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, וכשהעשב נעקר מתבטל המלאך), ולפי דבריו מבואר הוא, דבתחילה היה מריבה בין שרי האבנים, וכשנתחברו ונעשו אבן אחת הפסיק המריבה, דמעכשיו היה לכל האבנים שר אחד, ואין נפקא מינה היכן יניח יעקב את ראשו. וכתב בספר מסילת ישרים (פ"א): כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך וכו', ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא' ע"ב): אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו, ע"ש. והנה על כרחך הכוונה לשר, דלאבן עצמה אין דעת, אלא דלכל נברא יש שר בשמים שהוא בעל שכל ובעל הכרה וחפץ להתעלות על ידי שימוש האדם השלם.
***************
ממעשה הנס של התחברותם של האבנים לאבן אחת למדו הפוסקים הלכה למעשה כפי שיבואר לקמן. נפסק בשו"ע בהלכות תפילין (סי' מב' סעי' א'), שאין לקחת רצועה של תפילין של ראש ולעשותה רצועה לתפילין של יד, מפני שאין מורידין מקדושה חמורה שהוא תפילין של ראש לתפילין של יד שהוא קדושה קלה (ע"ש במ"ב). וכתב המג"א (שם ס"ק ג'), שגם רצועה של תפילין של יד שעושין בראשה צורת י', ובסופה כורכין כריכות סביב האצבע, גם אין להופכה, שהיכן שהיה ה-י' יהיה סביב האצבע, מפני שאין מורידין מקדושה חמורה שהוא מקום ה-י' לקדושה קלה הכריכות שסביב ידו. אמנם בספר אליה רבה (סי' מב' ס"ק א') כתב: שמעתי בשם זקני הגאון זצ"ל, דמותר להפך רצועה של תפילין וליתן הקצה שלמטה למעלה בבתים, והביא ראיה מפירוש רש"י פרשת ויצא, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו עשאן הקב"ה אבן אחת. והא עדיין הקנאה לאיזה צד יונח האבן? אלא שאין קפידא בזה. פי' היות ואחר שנתחברו האבנים ונהיו לאבן אחת, שוב לא היתה שם קנאה היכן יניח יעקב ראשו, אע"פ שהניח ראשו רק בצד אחד. הוא הדין ברצועת התפילין שאפשר להפוך הצדדים, כיון שהרצועה אחת היא, ואין בכך משום אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה.
ובאליה רבה (סי' י' ס"ק יד' – באה"ד) כתב, ובלחם חמודות (דף יב') כתב, שמעתי טעם על העטרה (שעושין בראש הטלית), כדי שיהא היכר למקום המונח על הראש שלא להורידו פעם אחרת דמעלין בקודש ואין מורידין, דמקום הטלית המונח על הראש קדושתו חמורה, וכן כתב של"ה (דף קיב'), ולפי זה אין להקל ברצועה של תפילין, ולהפך מה שלמעלה לצד הבתים למטה, ואפשר לחלק, ע"ש.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ו' דצמבר 13, 2019 1:40 pm

לימוד פרשת וישלח

מנהג עתיק יומין הוא בתפוצות ישראל, ומקורו מוזכר בספרים הקדושים, להולך להתייצב לפני מלכים ושרים וחשובי עכו"ם, או לפני צאתו לדרך באותו שבוע - במוצאי שבת שלפני זה, או קודם הפגישה, לקרוא ללמוד ולהעמיק בפרשתינו פרשת "וישלח" שיש בה הדרכה לתקופת הגלות, הלימוד והדקדוק בפרשה זו, הוא שמירה וסגולה ליוצא לדרך ולמצוא חן ושכל טוב בעיני השמים והבריות.
איתא במדרש רבה (פרשת וישלח, פרשה עח'): רבינו כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב ארמאה עמיה, חד זמן לא אסתכל בה ונסב עמיה רומאין (ארמאין) ולא הגיע לעכו עד שמכר הסוס שלו, [פי' מתי שרבי היה צריך לילך לבית המלכות, היה מעיין בפרשה זו, והולך משם בלי שיקח עמו נכרי ללוותו, פעם אחת לא הסתכל בפרשת וישלח ולקח עמו נכרי, ולא הגיע לעכו עד שהיה צריך למכור אפילו את מעילו בכדי לשחדו בממון]. וביאר הרמב"ן (פרשת וישלח פרק לג' פסוק טו'): מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות, כשהיה בא ברומא בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם (יעקב אבינו), כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ע"ש. וכך הוא בספר (ליקוטים כג') מנהגי מהרי"ל: מהר"י סג"ל היה אומר לפרנסי הקהל, מתי שיש להם להתוועד בפני העצה אז טרם ילכו יקראו פרשת וישלח יעקב עד במאה קשיטה (פרק לג' פסוק יט'. והביא שם את דברי הרמב"ן).
כתב רבי יהושע אבן שועיב (תלמיד הרשב"א, בדרשות - פרשת וישלח): ועל זה נכתב הפרשה להורות לדורות, כי ממנו יראו וכן יעשו, שלא יסמוך אדם על זכיותיו ועל הנס, וכמו שעשה משה במלחמותיו, וכן יהושע ודוד, ולכן נכתבה כל הפרשה שיקח אדם מוסר ויעשה מה שעשה אבינו הזקן. ויש בה כמה מוסרים טובים, ע"ש. ובשל"ה הקדוש (פרשת וישלח) כתב: ודע שענין פרשה זו לא לבד על יעקב יצא כי אם על יוצאי חלציו גם כן, כי מעשה אבות סימן לבנים. וכמו שהאריך הרמב"ן (בראשית לב' ד'), ע"ש.
כתב בספר מדרש תלפיות: פ' וישלח עד מאה קשיטה, מסוגלת לשמירה ולחן ולחסד רבינו הקדוש יוכיח. פי' שהיה מכוון לשמור מה שעשה יעקב אבינו, שכל מעשיו סימן לבניו שיזכרו לעשות כמעשה אבותיהם (נטעי איתן).
בספר קיצור של"ה (דיני מוצאי שבת עמ' רלא' בהג"א – באה"ד) כתב: וכן יאמר קודם הבדלה, שיר למעלות אשא עיני וגו' ופרשת וישלח עד מאה קשיטה, כי הוא מסוגל לכל דבר, ובפרט היוצא לדרך באותו השבוע ולא כמו שנוהגין קצת שאומרים עד (שם פסוק כ') אלקי ישראל וטועין הן וכו', ע"ש. ובסידור בית יעקב כתב: כשצריך ליסע לדרך אומר (ושם מבוא' עוד, שאומר הפרשה לאחר הבדלה וכן בסידורים שלנו נדפס באמצע הזמירות לאחר הבדלה שיש אומרים פרשת וישלח עד ויקרא לו קל אלקי ישראל. ויש נוהגין לומר פרשת וישלח רק שיש לו לצאת לדרך): עד אלקי ישראל (לד' כ'). בבאר היטב (סי' רצט' ס"ק יד') כתב: ויש לומר (במוצ"ש) ק"ל פעמים אליהו הנביא קודם הבדלה (עי' בספר כף החיים לרבי חיים פלאג'י, לא' נא') ואין לומר שום פסוקים ולא פרשת וישלח ולא פטום הקטורת (עי' בקיצור של"ה שם) כנודע מהאר"י (הבאר היטב כאן מדבר על הענין שאין ללמוד מקרא בלילה, עי' באר היטיב או"ח סי' רלח' ס"ק ב'. ענין זה הוא רחב מיני ים ואין כאן מקומו) רק אם יש לו דרך ליסע יאמר פרשת וישלח.
בילקוט מעם לועז פרשת וישלח כתב: פרק ראשון זה נוהגים לקרוא בכל מוצאי שבת אחר ההבדלה, והטעם לפי שיש בו סגולה גדולה שהקורא בה יש לו חן בעיני הבריות. ובפרט מי שעומד לצאת למסע בדרך הים או בדרך היבשה, תועיל לו להנצל מאויביו. וכן יש רמז בפרשה הזאת על הגלות שאנו שרוים בה, שכל מה שאירע עם יעקב ועשו יארע לנו מבניו של עשיו, ועלינו לנהוג בדרך שנהג יעקב עם עשיו וכו' ע"ש. ובספר מטעמים החדש (שבת – מא') כתב טעם שאומרים פרשת וישלח במוצאי שבת, לפי שכתוב שם "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" וזה יקוים בביאת המשיח, שיעלו מושעים בהר ציון וכו' ואנו מקוים עכשיו (מוצ"ש) ביאת אליהו הנביא וביאת המשיח ומזכירים אליהו הנביא שיבוא במהרה עם משיח בן דוד, וגם הסופי תיבות מן הפסוק אבוא' אל' אדוני' שעירה' 'אליה' בלא וי"ו שיעקב נטל משכון מאליהו ה-ו' שיבוא לבשר הגאולה כדאיתא במדרש (עי' רש"י ויקרא כז' מב').
ובספר אמרי חן (פ' שמות) כתב, ושמעתי שיש מנהג בקהילות הספרדים שבבלקן, שבכל מוצ"ש היו קוראים פ' וישלח עד חמישי, כנראה כדי לדעת איך להתנהג עם בגוים במשך כל השבוע.

דורשי יחודך
הודעות: 793
הצטרף: ו' אפריל 07, 2017 3:06 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי דורשי יחודך » ו' דצמבר 13, 2019 3:28 pm

רק עכשיו ראיתי את האשכול הזה, דברים מרתקים. יישר כוח.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ה' ינואר 02, 2020 8:31 pm

פרשת ויגש - בשורות טובות

לאחר שיוסף היתוודע לאחיו, ופנו לחזור לאביהם שבארץ כנען, אמרו איש אל אחיו, מי יילך ויודיע לאבינו שיוסף בנו חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, מובא בספר הישר (וכן בילקוט מעם לועז): ויאמרו איש אל רעהו מה נעשה בדבר הזה לפני אבינו, כי אם נבוא אליו פתאום ונגד לו הדבר ונבהל מאוד מדברינו ולא יאבה לשמוע אלינו, וילכו להם עד קרבם אל בתיהם, וימצאו את סרח בת אשר יוצאת לקראתם, והנערה טובה עד מאוד וחכמה ויודעת לנגן בכנור, ויקראו אליה ותבא אליהם ויקחוה ויתנו לה כנור אחת לאמר, בואי נא לפני אבינו וישבת לפניו וכו', ותיטב הכנור ותנגן ותאמר בנועם דבריה: יוסף דודי חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ולא מת. ותוסף ותנגן ותדבר כדברים האלה וישמע יעקב את דבריה ויערב לו. וישמע עוד בדברה פעמים ושלוש ותבוא השמחה בלב יעקב מנועם דבריה וכו', ויברך יעקב את סרח בדברה הדברים האלה לפניו ויאמר אליה, בתי אל ימשול מות בך עד עולם כי החיית את רוחי. ומברכתו של צדיק עדיין היא חיה, בעבור שאמרה ליעקב, יוסף חי. אמר לה יעקב זה הפה שבשרני על יוסף שהוא חי לא יטעום טעם מות (אוצר המדרשים). והיינו דאיתא בסדר עולם, סרח בת אשר חיה לעולם. במאמר שלפנינו נכתוב במעט אודות חשיבות הענין של ל'בשר בשורות טובות'.
כתב בספר החינוך (מצוה תעט'): כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל הענין שכל המהנה את חברו בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים טובים דברים נחומים, בכלל מצות הצדקה היא, ושכרו הרבה מאד, ויכנסו דברי באזניך כי טובים המה, באזן תבחן מלים. (מבוא' מדברי החינוך שמצוה היא לבשר לחבירו בשורה טובה וזה בכלל מצות הצדקה).
בספר קב הישר כתב, הרגיל לבשר בשורות טובות ולהגיד שמועה טובה, הוא נקרא פה קדוש. ובפרט מי שזכה לבשר בשורה טובה לתלמידי חכמים, מיד מחליקין לו חלק טוב בעבור זה בגן עדן, וראיה מסרח בת אשר שבשרה לו ליעקב בשורה טובה שעדיין יוסף היה חי, ולכן זכתה ליכנס חיה לגן עדן. ובמדרש רבה (בראשית) אמרינן, מכאן שמודים על בשורה טובה, ע"ש.
כתב בספר פלא יועץ, אם יודע בשורה טובה לחבירו מהר ימהרנה לו וחיתה נפשו בגללו ולמצוה תחשב לו, ומה גם לאיש צדיק שהגורם שתחיה רוחו, חיים יוסיפו לו. צא ולמד משרח בת אשר שעל שבשרה ליעקב על יוסף שהיה חי זכתה ליכנס בחיים לג"ע. וזה נכלל בכלל מצות גמילות חסדים, וכשם שלענין צדקה אמרו ענייך קודמין כן הדבר לענין גמילות חסדים. ואשר לא טוב עשו העצלנים שבנסעם לדרכים אין כותבים לקרוביהם ולאנשי ביתם להודיעם את שלומם ונפשם ברעה תתמוגג לפי רוב האהבה וכו', ומצוה על כל מי שיגיע אגרת לידו שיטרח בגופו וממונו לשלחה ולהריצה ולהגיעה ליד הבעלים, ולמצוה רבה תחשב לו כי לפעמים נפש הוא משיב, וכמה מצות הוא מקיים ג"ח, ומצות ואהבת לרעך כמוך, ועביד ומהני לשמח לב אומללים ולהחיות לב נדכאים וישא ברכה מאת ה' ומאנשים.
במסכת פסחים מסופר על רב כהנא שהיה חולה, שלחו רבנים לר' יהושע בריה דרב אידי אצלו ואמרו לו, לך וראה ובדוק ותדע למה אירע לו כן, הלך ומצאו שנפטר, קרע לבגדיו והחזיר הקריעה לאחריו שלא יהי' לפניו ויבינו תיכף שנסתלק מן העולם בראותם הקריעה לפניהם והיה בוכה ובא אצלם, אמרו לו נפטר רב כהנא, אמר להם אני לא אמרתי אתם אמרתם דכתיב (משלי י'): ומוציא דיבה הוא כסיל.
ובגמ' ברכות (יד' ע"א) אמרינן, אמר ליה רב אחא בריה דרבי חייא בר אבא, הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן, כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר: ושבע ילין בל יפקד רע. [פירוש: מי שלומד הרבה תורה ואחר כך לן לא מבשרין אותו בשורות רעות בחלומו, דהיינו לא יפקד בבשורות רעות]. ובגמ' שבת (סג' ע"א) אמרינן, א"ר חנינא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר (קהלת ח'): שומר מצוה לא ידע דבר רע.

*************
איתא במס' ברכות (פ"ט), השומע בשורות טובות מברך וכו' ועל שמועות רעות (לפי גירסא אחרת) מברך וכו'. והקשה הגר"א מדוע ישנו שינוי לשון 'בשורות טובות' 'שמועות רעות' מדוע לא כתוב בשורות רעות (עי' בגמ' ברכות יד' ע"א. ובגמ' שבת סג' ע"א)? וביאר, כי בשורה טובה מצוה לבשר, אבל בשורה רעה אין מצוה לבשר, כי מוציא דיבה הוא כסיל, לכך שייך לומר שמועות רעות, רצה לומר שנשמע לו ממילא.
************
קודם שיוסף שלח את אחיו חזרה לאביהם, אמר להם 'אל תרגזו בדרך' ופי' רש"י, אל תתעסקו בדבר הלכה, דבר אחר אל תפסעו פסיעה גסה. וביאר בספר עצי לבנון (פרשת ויגש), והנה אפשר לפרש ב' הפירושים יחד עפ"י מה דאיתא במסכת אבות (פ"ג), המהלך בדרך ומפסיק ממשנתו וכו' כאילו מתחייב בנפשו. ופירש שם בתוי"ט, לפי שהדרכים בחזקת סכנה הם, ולומדי תורה ניצולים מן הסכנה. וזהו הפירוש של אל תתעסקו בדבר הלכה כדי להינצל מן הסכנה, כי זה רק אם הולכים בדרך לדבר הרשות, אבל אם הולכים לדבר מצוה כזו לבשר לאביהם בשורה טובה אין לך דבר מצוה גדול מזה, ומצוה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלת מן הסכנה, על כן אין לכם לעכב את ההליכה בהלכה, רק מהרו ועלו אל אבי, אעפ"כ חשש יוסף שלא ימהרו כל כך עד אשר יפסיעו פסיעה גסה, על כן ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך, ושני הפירושים עולים בקנה אחד.
בספר הנהגות צדיקים (מרבי יחיאל מיכל מזלאטשוב) כתב, בכלל זה שיבקש על חברו שימלא המקום חסרונו וירגיל את עצמו לבשר בשורות טובות בעין טובה.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ו' ינואר 10, 2020 3:35 pm

כמה ילדים היו ליוסף הצדיק?

וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן: וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי: וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקים בְּאֶרֶץ עָנְיִי (בראשית מא').
מהפסוקים הללו ומעוד פסוקים, למידים אנו שליוסף נולדו שני בנים בארץ מצרים בשנות השובע. אך האם היו ליוסף עוד ילדים זולת אפרים ומנשה, ע"כ בעז"ה במאמר שלפנינו.
בפרשת ויחי בברכת יעקב ליוסף ובניו, נאמר: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם (בראשית מח'). ומבאר רש"י עה"פ 'ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו', אם תוליד עוד. אמנם הרמב"ן לקמן (בפסוק טו' – באה"ד) כותב: והוא הנכון בעיני, כי הנביא אומר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, ודברו לא יהיה לריק, אבל הוליד אחרי כן בנים כדעת אונקלוס שאמר ובנין דתוליד בתריהון, ויהיה אשר הולדת עבר במקום עתיד, כמו אשר לקחתי מיד האמורי, ורבים מלבדו. כי על דרך הפשט יראה שכבר היו לו בנים שהוליד אחרי בואו אליו מצרימה ממה שהוצרך להאריך, ולא אמר 'ועתה שני בניך הנולדים לך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר תוליד לך יהיו' וזה טעם מה שאמר (לעיל מא' נ') וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, כי אחרי הרעב נולדו לו עוד בנים אחרים, והכתוב לא יזכיר אותם כי אין בהם צורך, ע"כ.
והקשה עליו בספר עקידת יצחק (לרבי יצחק בן עראמה, שער לב', י"ל בשנת תר"ט): ומה שכתב הרמב"ן שהיו לו ולא הזכירם הכתוב שאין צורך, לא יסבלהו הדעת כי צורך גדול הוא להודיע שהיו בנים רבים ליוסף הצדיק ושנתקיימו בו דברי יעקב אביו, וכי לא עדיפי כשם סרח בת אשר (במדבר כו'), או כהזכירו את ער ואונן בכל מקום שהזכיר תולדות יהודה (שם), ואלו שהיו בחיים הם ובניהם בכלל שבטי ישראל לא יזכרו ולא יפקדו לעולם, ע"ש.
וכדברי הרמב"ן שכתב שנולדו עוד ילדים ליוסף חוץ מאפרים ומנשה, כבר קדם לו הרשב"ם (בראשית מא' נ') שכתב (באה"ד): שאפרים ומנשה נולדו לפני שנות הרעב קודם שבא יעקב אבל אחרי כן הוליד בנים ובני בנים וכו' כמו שאמר יעקב. וכן באבן עזרא (בראשית מח') כתב: ואם יטעון טוען כי לא מצאנו ליוסף בנים אחרים. גם זו איננה טענה כי יתכן שהיו ובעבור שירשו עם אחיהם לא הזכירם הכתוב ורבים כאלה, ע"ש.
וכן פירש הרלב"ג עה"פ (דברי הימים א' ז' כב'): וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ. ומי הם 'אחיו' הרי לאפרים היה רק אחד מנשה? וכתב: ידמה שהוליד יוסף זולת מנשה ואפרים כאמרו: וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ וגו', ע"ש. וברד"ק שם פירש מי הם 'אחיו': קרוביו ומיודעיו. ובחזקוני (בראשית מח') פירש עה"פ: ומולדתך אשר הולדת אחריהם - מה שאפרים ומנשה יולידו בחייך לך יהיו לקרותם בתי אבות כמו בני יהודה ואשר.
ובאלשיך הק' (בראשית מח') כתב: והן אמת כי ראיתי גדולים דוחקים עצמן על ומולדתך כו' באומרם לא הוליד עוד. אך אני אתנהלה לרגל אותיות תורת ה' אמת והתורה העידה שהוליד אחרים, ומי יבא אחריה ויאמר כי אחר שלא הזכירתם התורה שלא הולידם, ובשביל מה שלא הזכירה נכחיש מה שהזכירה, ולא יאמר כי על שם שהם נקראים על שם אחיהם לא נזכרו.
ובספר פנים יפות (לרבי פנחס הלוי איש הורוויץ, בעל ההפלאה – באה"ד) כתב: ולא מצינו שהוליד יוסף עוד בנים ובודאי לא לשוא הוי דברי יעקב אבינו, ועוד דהולדת משמע לשון עבר שכבר נולדו, ולא מצינו במנין ובמספר הראשונים ובמספר זה שום בנים ליוסף, והרמב"ן והאה"ע כתבו שיוסף הוליד בנים אלא שלא באו במספר החלוקה שלא נטלו חלק בא"י, ואין זה מספיק למנינים ראשונים, ועיקר נראה שהיו לו בנות, אלא כיון שהכוונה היא שלא יחשוב יוסף כיון שאפרים ומנשה הם בכלל בני יעקב כמ"ש לי הם, א"כ הבנים האחרים יבואו בזכות יוסף ליטול חלק של יוסף לבד מאפרים ומנשה שהם בני יעקב, על זה אמר על שם אחיהם שלא יהיה ליוסף חלק זולת חלקי אפרים ומנשה, א"כ י"ל שבאמת הוליד יוסף בנות שאינם באים בתוך מספרם אלא זכרים, שלא יעלה על דעת יוסף לאמור כיון שאפרים ומנשה אינם בכלל בניו אלא בכלל בני יעקב, א"כ בנותיו הם בנות יורשות אותו כאילו לא היה לו בן, לכך הוצרך לומר שאין להם נחלה כי אפרים ומנשה הם כאחיהם של הנקבות שאין לאחיות נחלה בכלל אחין, ע"ש.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ה' ינואר 16, 2020 10:06 pm

וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וגו'
במאמר שלפנינו נכתוב בעז"ה אודות המנהג לומר פסוק בסוף תפילת שמו"ע המתחיל באות הראשונה של שמו ומסתיים באות שהיא האחרונה בשמו קודם "יהיו לרצון".
כתב בספר אליהו רבה (סו"ס קכב'): כתב הבית יוסף, טוב לומר פסוק אחד מן התורה או מנביאים או מכתובים קודם שיאמר יהיו לרצון, המתחיל בשמו ומסתיים בשמו, ע"כ. כתב בספר קיצור שו"ע (סי' יח' סעי' טו'): ונראה לי דהאומר יהיו לרצון שני פעמים לא יאמרו אלא קודם יהיו לרצון השני. (ועי' בשו"ת התעוררות תשובה ח"א סי' כז')
ובס' ליקוטי מהרי"ח (ח"א עמ' קלט') כתב: איתא בסידורים בשם השל"ה, שקודם יהיו לרצון, יאמר פסוק אחד מן התנ"ך המתחיל באות ראשון משמו ומסיים באות האחרון משמו (והוא סגולה שלא לשכוח שמו בשעת הדין). והנה בשל"ה ליתא, וגם בקיצור של"ה לא מצאתי, אח"כ מצאתי בקיצור השל"ה בסופו. וז"ל: כתב בספר הכוונות בענין חיבוט הקבר, הרשעים אינם יודעים שמם בקבר ומכין אותן וכו' (עי' בספר ראשית חכמה שער היראה פי"ב פ"ב) ומי שאומר בחייו כל יום פסוק א' המתחיל בתחילת אות משמו ומסיים בסוף אות משמו, דהיינו אותו השם העולה עמו לס"ת שהוא שם הקודש וכו', הוא סגולה שלא לשכוח שמו, ע"ש.
יש שהביאו מקור למנהג זה מדברי רש"י בספר מיכה (פרק ו' פסוק ט') עה"פ: ק֤וֹל ה' לָעִ֣יר יִקְרָ֔א וְתוּשִׁיָּ֖ה יִרְאֶ֣ה שְׁמֶ֑ךָ שִׁמְע֥וּ מַטֶּ֖ה וּמִ֥י יְעָדָֽהּ: ופי' רש"י (בד"ה ותושיה יראה שמך), וז"ל: מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו, התורה מצילתו מגיהנם עכ"ל. (דברי רש"י כאן הם בסוגריים, וספק אם רש"י כתבם). ובסידור נהורא השלם כתב: החפץ שלא ישכח שמו ליום הדין, יאמר קודם יהיו לרצון פסוק המתחיל באות משמו ומסיים באות אחרון משמו.
ביאר החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (ח"ב פ"ז בהגה"ה) ביאר: ובזה ניחא לי מה שכתבו הספרים ליעץ לאדם, שיהא תמיד מזכיר שמו ברמז בסוף שמונה עשרה, דהיינו אם שמו אברהם, יאמר פסוק שמתחיל באות א' ומסיים באות מ' וכל כיוצא בזה. וכתבו שזהו תועלת שיזכור שמו, דמרוב הפחד והחרדה בשעת הדין, כששואלים לו את שמו, שוכח ולא יודע מה להשיב. והנה באור הדבר האמיתי בפשיטות, דטבע האיש שהולך בדרך הרשע, לדבר ולהתלוצץ מאנשים שהולכים בדרך האמת והצדק, וממילא ידוע שהעונות שיש על פלוני במה שהתרשל מעבודתו ע"י זה נרשם על שמו. אף ששם פלוני הוא יעקב, והיה נרשם העון ע"ש יעקב, והוא שמו עכן הולכים המקטרגים לעכן, אף שהוא צועק: אני לא עשיתי העוון, שאני שמי עכן ולא יעקב, המשחיתים ההולכים בשליחות מבית דין של מעלה, אין מסתכלים ע"ז כלל ומשיבים לו: אין אנו יודעים דבר, אנו הוזהרנו בשליחותינו לילך אליך ולהענישך, מסתמא שמך יעקב ותוכרח לקבל העונש. והנה האיש הזה שמוכרח לקבל העונש חושב בנפשו: אולי באמת שמי יעקב, ושכחתי על ידי המיתה את המעשים ואת שמי, והנה האיש שדרכו לבזות אנשים ולצערם באונאת דברים והלבנת פנים, לשון הרע וליצנות, בוודאי לא פעם נכשל בזה בימי חייו, בוודאי כמה מאות פעמים עשה כזה לכמה מאות אנשים, וממילא נחשבים עליו עוונותיהם. וכל איש ואיש יש לו שם אחר והוא מוכרח לסבול מכולם, וממילא הוא מבולבל מאוד, שכל משחית בא לו בפני עצמו בשם אחר, ועל כן אינו יודע כלל איך הוא האמת כששואלים אותו שיגיד שמו. ולזה יעצו שיאמר בכל יום את הפסוק המרמז על שמו, שעל ידי זה יזכור היטב, וגם על ידי זה יתבונן איך ליזהר מחטא הלשון, כדי שלא ישונה שמו האמיתי. ונראה עוד שלזה יעצו לומר הפסוק אחר 'אלוקי נצור לשוני מרע', ושאומר, שעל ידי זה יזכור שמו האמיתי ולא ישתנה.
כתב בספר טעמי המנהגים (אות צ'): טעם שתקנו לנו הקדמונים לומר בסוף תפילת י"ח פסוק שרומז בו שמו של אדם שהפסוק מתחיל ומסיים באותיות התחלת שמו וסיום שמו, כי השם של אדם רומז על בחי' חיותו שיש לכ"א מישראל חלק אלקי קדוש. ואת זה לעומת זה עשה אלקים וח"ו כשהס"א מתגברת נופלים שמות בנ"י בגלות בין הס"א ואוה"ע, ובזה שאומר הפסוק בסוף תפלת י"ח שמתחיל ומסיים באותיות התחלת וסיום שמו בזה הכח יקח את שמו מבין הסט"א שלא יהיה בגלות ביניהם ויהיה שמו רק בקדושה (זרע קודש). ועוד כתב שם (בהגה"ה): כתב בספר משפט צדק בשם הסידור שחיבר המקובל הגדול מוהר"ר הירץ זצלל"ה, קבלה בידינו אשר פסוק המתחיל בשם איש דהיינו כמוני ששמי נפתלי נ' בראשו י' בסופו והיינו פסוק "נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני" טוב להזכירו בדרך ההולך או עסק את עמיתו הן בלימוד הן בכל חפץ. עי' בספר דעת תורה, או"ח סי' קנו' א'.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ו' ינואר 31, 2020 12:05 am

פ"ד תעניות
נאמר בפרשה: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: (שמות יג' טו')
במאמר שלפנינו נדבר בעז"ה אודות המימרא השגורה בפי כל: 'שהאוכל בסעודת פדיון הבן כאילו התענה פ"ד תעניות', האם יש מקור לכך, ומה הטעם.
כתב בספר שדי חמד (מערכת ס' אות נד'): בהיותי בעיה"ק ירושלים ת"ו, הזמינו אותי לפדיון הבן ולא הלכתי, ואמרו לי שיש בספרים דסעודת פדיון היא עולה במקום פ"ד תעניות, ואני לא הייתי יודע דבר זה, שוב ראיתי בספר שו"ת הד"ר (לרבי יחיאל מיכל היבנר ז"ל, סי' לט') שכתב שהעולם אומרים שסעודת פדיון הבן עומד במקום פ"ד תעניות כמו שמתענים בימי השובבי"ם, ומסיים השדי חמד: ונראה שאין מקור לזה רק שיחה נאה בפי הבריות. אמנם בספר טעמי המנהגים (קו"א סי' תתקלד') הביא: והר' מוהר"ר ישראל אבד"ק בוקארעשט כתב לי ששמע מתלמידי מורו הקדוש מזידיטשוב זצוק"ל ששמעו מפיו הקדוש שאמר בשם הרב הקדוש מוהר"ר פנחס מקאריץ זלה"ה שסעודת פדיון הבן עולה במקום פ"ד תעניות.
בקונטרס קרן לצבי, להר' הה"ג מיניזנוב ז"ל כתב רמז לזה, בפסוק 'פדת' (חסר ו') שלח לעמו (תהילים קיא' ט'), ר"ת פ"ד תעניות, היינו שסעודת פדיון עולה במקום פ"ד תעניות. צוה לעולם בריתו, דנחשב לתיקון וכו'. (טעמי המנהגים שם).
בספר אבן ישראל, (לרבי ישראל ברוך ברוין, ח"ב. י"ל במארגהיטא - רומאניען, בשנת תרצ"ד). כתב, מסורת בידינו, מי שאוכל בסעודת פדיון הבן כאילו התענה פ"ד תעניות, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים הן בני נביאים הן, ומסתמא כן בא בקבלה איש מפי איש.
בספר פרי לצדיק (סעודת פדיון הבן אות א') כתב: שמעתי בשם הרב הקדוש ר"מ זצוק"ל שאמר בשם רבותינו הקדושים זצוקללה"ה, דסעודת פדיון הבן כפ"ד תעניות והמכוון שיכולים לתקן בו מה שמתקנים על ידי פ"ד תעניות. שהוא תיקון לפגם הברית והוא על דרך מה שאמרנו כמה פעמים במה שאמרו (קידושין לא. וש"מ): עבידנא יומא טבא לרבנן שפירש"י סעודה לתלמידים שהוא שיוכל להופיע בהם אור כי טוב על דרך מה שנאמר: ויקרא אלהים לאור יום וזהו יום טוב, והיינו תורה אור ואור תורה שבעל פה שהוא מטלא דעתיקא, וכן איתא למאן דאמר בירושלמי (פ' טו דשבת ה' ג) דלא נתנו ימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. ועל ידי השמחה שעושה אבי הבן לשמחת המצוה מופיע אור כי טוב על הסעודה וכל מי שאוכל ונהנה מסעודה זו זוכה ליומא טבא, אור כי טוב אור תורה שבעל פה. וכן נדרש במכילתא (בא ריש פרק ט') מקרא קודש דיום טוב קדשהו באכילה ושתיה וכסות וכפירש"י. שעל ידי האכילה מכניסין קדושה ליום טוב, וכן כל סעודת מצוה עביד יומא טבא להמסובין ועל ידי זה יכולים לתקן הפגם וכו', ע"ש.
ובספר אילנא דחיי (לרבי מנחם מענדיל מרימנאוו, פרשת במדבר דף לז' ע"ב, י"ל בפיעטרקוב בשנת תרס"ח) כתב, עה"פ 'ויקח משה את כסף הפדיום' (במדבר ג' מט'), אמר דודי הקדוש מוהר"י מנעשכיז (מח"ס תולדות יצחק), שהעולם טועים במה שאומרים שסעודת פדיון הבן נחשבת כפ"ד תעניתים שזה כתוב באיזה ילקוט או מדרש, ואינו נמצא בשום מקום, רק הוא נובע מאמרי פיו של אביו מוהר"מ מנעשכיז זצ"ל שאמר שבכל התורה כתיב: כסף הפדוים (ו' קודם היו"ד) ורק כאן כתיב: כסף הפדיום (ו' לאחר היו"ד) שהם פ"ד יו"ם לרמז על זה.
בספר ליקוטי פנחס (לרבי זעליג הכהן שווארטץ, יו"ד סי' שה' ס"ק נא', י"ל בקליינווארדיין בשנת תרח"ץ) הביא מספר הרי בשמים (דף מ' ע"ב) שכתב, הנה שגור בפי העולם שהנהנה מסעודת פדיון הבן כאילו התענה פ"ד תעניות, נ"ל דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, דנאמר (שמות יג' יג'): וכל בכור אדם בכור בניך תפדה. הנה תיבות 'אדם בבניך תפדה' מרומז בר"ת א'ם ד'בר מ'ה ב'פדיון ב'ן נ'הנית י'חשב כ'אלו ת'עניתים פ"ד ה'תענית, ודו"ק.
בספר ילקוט ישר (בילגורי – תרח"צ. ערך פ' אות ג') כתב: מה שהעולם אומרים שהנהנה מסעודת פדיון הבן נחשב לפ"ד תעניתים, לא מצאתי שום דבר ברורו מזה בספרים, ואולי יש סמך למאמרם, על כי יעקב אע"ה היה בן פ"ד שנים כשנשא אשה, ועל בן בכורו שהוא ראובן אמר: כוחי וראשית אוני שלא פגם מימיו ח"ו. וע"י ראובן שהציל את יוסף באומרו אל תשפכו דם נתהוה הסיבה שירד יוסף למצרים ומשם גם ליעקב וכו' ובזכותם נהרגו בכורי מצרים שזה היה מכה האחרונה שנגאלו עי"ז, לכן חשוב סעודת פדיון הבן לפ"ד תעניות כמנין שנות יעקב כשנשא אשה, כנ"ל בדרך אפשר.
ובשו"ת עמק יהושע (ח"ג סי' יח') כתב, שראה בספר דברי שמואל להרה"ג הק' מו"ר שמואל עמאר זצ"ל מרבני מקניס מארוקו שכתב, העיר לי החכם כמה"ר דוד אדרעי שד"ר מעיר צפת תובב"א ששמע מהרב המקובל כמוהר"ר שמואל העליר זצ"ל שקבל מרבו ה"ר המקובל כמוהר"ר אברהם ביר ז"ל שקבל מרבו ורבו מרבו עד הרב הגדול הקדוש האר"י זיע"א, שהנמצא בבית הפדיון בשעת הפדיון כאילו התענה פ"ד תעניות ובפרט בימי השובבי"ם יש תקון גדול לכל הנמצא בבית, ע"כ שמעתי, וכתב ע"כ בעמק יהושע, ואילו היה הגאון שדי חמד רואה דבר זה היה מברך הטוב והמטיב.
*************
מספרים על יהודי שהגיע לאחד מגדולי הדור ואמר לו שהזמינו אותו לפדיון הבן, וכידוע שמי שאוכל בסעודת פדיון הבן כאילו התענה פ"ד תעניות, א"כ האם יש ללכת אפילו אם זה על חשבון זמן הלימוד? ענה לו אותו גדול, 'דף' גמרא זה גם אותיות פ"ד, ובודאי שמי שלומד דף גמרא נחשב לו כאילו התענה פ"ד תעניות...

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ה' פברואר 06, 2020 9:09 pm

זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (שמות יז' יד'). ויש לידע, מה שכתוב 'בספר', איזה ספר הוא, האם הכוונה בספר התורה, או לספר אחר? על כך בעז"ה במאמר שלפנינו.
בתרגום יונתן בן עוזיאל כתב: ואמר ה' למשה כתוב דא דוכרנא בספר סבייא דמלקדמין וכו'. פירוש, זקנים הראשונים כתבו כל דבריהם בספר מלחמות, וכמוזכר גם כן 'ספר הישר' (יהושע י' יג'). וכעת איננו איתנו.
ובאבן עזרא כתב: והעד שאמר בספר, בפתחו"ת הבי"ת הנודע. והוא ספר התורה. או ספר אחר היה להם ויקרא ספר מלחמת ה'. ואיננו אתנו כאשר אין לנו ספר הישר. ומדרש עדו ודברי הימים למלכי ישראל. וספרי שלמה. וברמב"ן כתב עליו, כתוב זאת זכרון בספר: אמר רבי אברהם כי הוא ספר נודע, והוא "ספר מלחמות ה'" (במדבר כא' יד'), וכתוב בו המלחמות שעשה השם בעבור יראיו, ויתכן שהיה מימות אברהם ואין בדבריו אלה רק תואנה והנכון בעיני, כי "בספר" ירמוז לספר התורה, כענין שכתוב (דברים לא' כו'): לקוח את ספר התורה הזה, ע"ש. (ויל"ע דהרמב"ן הביא רק את הפירוש השני באבן עזרא, וחלק עליו וס"ל כהפירוש הראשון שכתב האבן עזרא).
ובחזקוני כתב: זכרון בספר - בספר הידוע והוא ספר מלחמות ה' (במדבר כא' יד'). ובעונותינו איננו אתנו כאשר אין לנו ספר הישר (יהושע י' יג'). ומדרש עדו (דברי הימים ב' יג' כב'). ודברי הימים למלכי ישראל (מלכים א' יד' כט'). וספרי שלמה (שם ה' יב'). [אמנם מש"כ בספר שמואל (ב' א' יח'): 'ספר הישר'. הכוונה לתורה (תרגום. רד"ק. מצודת דוד - שם) ולחומש בראשית שהיא ספר ישרים, אברהם יצחק ויעקב – רש"י, עפ"י הגמ' בע"ז כה' ע"ב, ע"ש בהרחבה].
נאמר בספר במדבר (כא' יד'): עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן: ביונתן בן עוזיאל כתב: על כן יתאמר בספר אורייתא וכו'. וכן בתרגום ירושלמי כתב: בגין יתאמר בספר אורייתא וכו'. אמנם ברש"י ד"ה בספר מלחמות ה' פירש: כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו, יספרו את והב וגו'.
ובאבן עזרא כתב: ספר היה בפני עצמו ושם כתוב מלחמות ה' בעבור יריאיו ויתכן שהיה מימות אברהם כי ספרים רבים אבדו ואינם נמצאים אצלנו כדברי נתן ועדו ודברי הימים למלכי ישראל ושירות שלמה ומשליו. וברמב"ן כתב: ודרך הפשט בספר מלחמות ה', שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים ספר המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים, שנושאים בהם משלים ומליצות, והנצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם לה' כי לו המה באמת והנה גבורת סיחון במואב היתה נפלאת בעיניהם, וכתבוה בספר, ואמרו בה מליצות את והב בסופה וגו', ע"ש. והנה יש לעיין, מדוע בספר שמות עה"פ: 'זכרון בספר', פי' הרמב"ן שהוא ספר התורה (כפי' התרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום ירושלמי הכא). ופליג על אבן עזרא בפירושו השני. ואילו הכא ס"ל כדבריו? וראיתי מפרשים שביארו, מפני שבספר שמות נאמר 'ספר' סתם ולא פירש איזה, לכך ביאר שהכוונה לס"ת. משא"כ הכא, כתוב 'בספר מלחמות ה', ע"כ זהו ספר אחר.
ובחזקוני כתב עה"פ: בספר מלחמת ה' פירש כמו בספר שמות וז"ל: כמה ספרים אבודים ממנו ואינם מצויים אצלנו, כגון דברי הימים למלכי ישראל, ושירות שלמה ומשליו, וכמו כן היה להם ס' מלחמות ה' שהיו כותבים בו שמות הגבולים שהלכו שנאסרו להתגרות בהם, וקרי להו מלחמות ה', דוגמא שאמרה אביגיל לדוד: כי מלחמות ה' אדני נלחם וגו' (שמואל א' כה' כח').
בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (סי' יג') נשאל: ילמדנו רבינו ספר הישר וספר מלחמות ה' מה ענינם? תשובה = יש אומרים בדרש שספר הישר הוא התורה, ושהרמז אל זה בתורה חלום יוסף: והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. והנכון כפי שנראה לי שספר הישר וכמו כן ספר מלחמות ה' ספרים כוללים גלגולי קורות ישראל לפרטיהם, ואבדו בגלות. (עי' רמב"ן, בראשית לד' יג'. בד"ה ואם נאמין. ובספר שם הגדולים להחיד"א, מערכת ספרים, ספר הישר. ובספר אוצר המדרשים).
בספר יהושע (י' יג') נאמר: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וגו'. לעיל הבאינו את דברי האבן עזרא והחזקוני שפירשו, שהספר איננו נמצא איתנו. וכך פי' הרלב"ג: והנה ספר הישר אחשוב שהיה נקרא כך ואבד עם הגלות וכבר רבו בו הפירושים לרבותינו ז"ל (ע"ז כה' ע"א). אמנם ברד"ק כתובה על ספר הישר פירש: והוא ספר תורת משה והוא מה שאמר הקב"ה יתברך נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו' (שמות לד' י').

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ב' פברואר 10, 2020 11:12 pm

פרשת יתרו
הקול שלא פסק
אחר שפסקה הנבואה מישראל דהיינו אחר תקופת חגי זכריה ומלאכי שהיו נביאים אחרונים, בראשית ימי בית המקדש השני, היה קול מחודש לשעתו מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו ואותו קול קראוהו 'בת קול' (תיו"ט יבמות פ' טז' מ"ו). כדאיתא בגמ' יומא (ט' ע"ב), שבזמן בית שני נותרה 'בת קול': כדתניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשים בבת קול.
בגמ' בבא מציעא (נט' ע"ב) בסוגיא של תנור של עכנאי, מצינו מחלוקתם של רבי אליעזר וחכמים בזה הענין, והביא רבי אליעזר לחכמים כמה הוכחות שהלכה כמותו, ולא קבלום. ויצאה בת קול ואמרה שהלכה כרבי אליעזר. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר (דברים ל'): לא בשמים היא. וביאר רבי ירמיה שכיון שכבר ניתנה תורה לעם ישראל בהר סיני שוב אין משגיחין בבת קול שכבר כתב הקב"ה בתורה (שמות כג' ב'): אחרי רבים להטות. וביאור הדברים הם, שחכמים יכולים להכריע בהלכה עפ"י הבנתם וזה ציווי ה', ואע"פ שהבת קול מן השמים אמרה שהלכה כרבי אליעזר? ההכרעה היא כפי הבנת רוב החכמים (עי' בספר החינוך סי' תצו').
תוס' במס' סנהדרין (יא' ע"א, ד"ה בת קול) מבארים, מדוע קוראים לקול זה 'בת קול', ז"ל: יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים, אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר, כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול, עכ"ל. ובתוס' הרא"ש (שם) הוסיף: ויש מפרשים לפי שהוא יוצא במדה ואין כל אדם שומעו אלא הראוי לשומעו. (ע"ע מה שפי' בזה התוי"ט יבמות פט"ז מ"ו, וכן מדוע נקרא זה 'בת קול' ולא בן קול)
עוד ענין של בת קול מצינו בחז"ל שאינו דומה להנ"ל, והוא דאמרינן במתניתין יבמות (טז' ו'), ומשיאין (את האשה) על פי בת קול. ופי' הרע"ב, אם שמעו קול צווחת פלוני מת. ובתפארת ישראל ביאר, רצה לומר אף שלא שמעו הקול עצמו, רק ההברה היוצא מהקול כמדבר ביער או בעמק ששומע הד הרים, כאילו המלות נשמעות בכפל.
עוד סוג של בת קול אנו מוצאין בפי' התפארת ישראל על דברי המשנה במס' אבות (פ"ו מ"ב): אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב (הר סיני) ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'. וביאר: אמרו הטבעיים בספרי [גיעאגראפיע] שגם עכשיו סביב להר סיני נשמע באויר שממעל להר תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין, וזה דבר פלא. ולפע"ד לאלה רומז רבי יהושע בן לוי, שהקולות הנשמעים שם יחנו רמז להאדם להזכירו מתן תורה, וכי עכשיו ירעם על הדור על שאינן מכבדין אותן כראוי לשמור מדותיה כראוי, וזהו הקול הקטן החוזר מקול הגדול שנשמע אז ביום הקהל בעת מתן תורה, וזהו בת קול דקאמר הכא, רצה לומר קול שנולד מקול אחר.
ויש מי שרצה לפרש שזהו הפי' בתרגום עה"פ (דברים ה' יט'): את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף וגו'. ופי' אונקלוס: קל רב ולא פסק. וביאר ברש"י (באה"ד): כי קולו חזק וקיים לעולם, ע"ש. והיינו שהקול הוא לא נפסק אלא נשאר מעל להר בת קול כעין קול רעם דברים לדורות כדי לעורר לבות בני אדם לעסוק בתורה תמיד.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » א' פברואר 23, 2020 11:42 pm

שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת וגו' (פרשת משפטים פרק כג')

'עשיית קידוש לאחר מיתה'

במאמר שלפנינו נכתוב מעט מהפן ההלכתי גרידא, אודות המעשה שהיה עם רבי הקדוש, שאחר פטירתו בכל ערב שבת הגיע לביתו.
איתא בגמ' כתובות (קג' ע"א): תנו רבנן בשעת פטירתו של רבי אמר, לבני אני צריך, נכנסו בניו אצלו, אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם. נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה וכו'. מאי טעמא [מדוע רבי ביקש שהנר יהא דלוק והשולחן ערוך? מתרצת הגמ'] כל בי שמשי [כל ערב שבת – רש"י] הוה אתי לביתיה [היה בא רבי אחר פטירתו לביתו, ולכך ציוה לבניו שיהא הנר דולק והשולחן ערוך ומיטה מוצעת]. ההוא בי שמשא [באחד מערבי השבת שבא רבי לביתו] אתאי שבבתא קא קריה אבבא [באה אחת השכינות וקראה בפתח הבית], אמרה [לה] אמתיה [השפחה של בית רבי], שתיקו דרבי יתיב [תשתקי, מפני שרבי יושב כאן]. כיון דשמע [רבי שמע שהדבר מתפרסם] שוב לא אתא [יותר לא בא לביתו, בכדי] שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים [לומר לא צדיקים היו, שלא היה להן רשות לבוא לביתם כמו רבי – רש"י]. עי' רבינו בחיי, בראשית מט' לג'. ובמהרש"א כאן. ובספר בן יהוידע.
ויש לעיין, א' האם רבי הגיע לביתו עם בגדיו או עם התכריכים? ב' מה עשה רבי בביתו בערב שבת, את"ל שעשה קידוש והוציא את בני ביתו, הרי רבי נפטר כמו שמבוא' שם בגמ' (בהמשך). ואמרינן בגמ' שבת (ל' ע"א), אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (תהלים פח' ו'): 'במתים חפשי'? כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות. א"כ רבי היה פטור ממצות קידוש, ואיך הוציא את ב"ב?
למעשה שאלות אלו כבר דנו בהם הראשונים והאחרונים, ונביא דבריהם להלן. כתב בספר חסידים (לרבי יהודה החסיד. א' מבעלי התוס'. סי' תתשכט') וז"ל: ואם חפצים המתים להתראות, אז ניתן רשות להתראות, אע"פ שנקבר בתכריכי מתים יכולים להראות לבניהם במלבוש, באיזה מלבוש שרוצים, פעם במלבוש שנקבר עמו, ופעם במלבוש של קודם לכן. ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת, ולא בתכריכין, להודיע שעדיין היה בתוקפו, ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום, ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצות, כי אם כחי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו, והצדיקים נקראים חיים אפי' במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית, עכ"ל (מובא ברעק"א, כתובות שם).
ובביאור מקור חסד (על ספר חסידים שם) העיר, דלכאו' הרי לא כתוב בגמ' שרבי בא בבגדי שבת ועשה קידוש והוציא את בני ביתו, בגמ' כתוב רק שהוא היה מגיע לביתו בער"ש? אלא דסברא הוא, שהרי שבת קודש הוא יום שניתן לעונג ולא לצער ואסור להתעצב בו. ורבי בא לביתו בכדי שלא יעלה על זכרון בני ביתו העדרו. ואם היה בא בתכריכין ולא היה מקדש ומוציאם, הייתה גורמת להם ביאתו עוד יותר צער, לכך היתגלה להם כמו שהיה מקודם.
בשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' צח') ביאר, שאליהו הנביא עלה לשמים, נפרדה נשמתו מגופו. ואליהו מתגלה בשני אופנים. א' בדמות רוחנית כגון בברית מילה שמכינים לו כסא, ואז הוא כמלאך ופטור מן המצוות (למתים חפשי). ב' אליהו מתגלה לפעמים בלבוש גשמי ואז הוא חייב במצוות כמו כל אדם. וביום בשורת הגאולה בב"א תתלבש נשמתו בגוף הקדוש הלז. ואז הוא ככל אדם מחכמי ונביאי ישראל, ע"ש. וא"כ לפי דבריו שכאשר מת מיתגלה כאן בעולם הזה כדמות אדם הרי הוא חייב במצוות, ולכך רבי הקדוש שהיה בא לביתו בער"ש היה חייב בקידוש ויכל גם להוציא אחרים ידי חובה.
וכן ביאר בספר גליוני הש"ס (לרבי יוסף ענגיל, ראב"ד קראקא. כתובות שם) את דברי הספר חסידים, דצדיקים במיתתם קרויים חיים וכאילו הם בחיים עדיין. ורק כאשר הם בעולם העליון הם פטורים מן המצוות מפאת המקום, כי לא נאמרו המצוות בעולם העליון. משא"כ ביורדם לזה העולם עדיין עליהם חיוב המצוות כבתחילה. בי בעולם הזה יש חיוב מצוות לכל ישראל חי. וגם הצדיק הרי חי הוא. ועל כן כשבא רבי לביתו שפיר נתחייב בקידוש והיה יכול להוציא ג"כ, ע"ש.
מפרשים אחרים פירשו ענין זה בדרך אחרת. בספר מכתב לחזקיהו (לרבי חזקיהו מדיני. שבת ל' ע"א. י"ל באיזמיר בשנת תרכ"ו) הביא שהקשו, שאף אם נאמר שצדיקים גם במיתתם לא נהיו חופשים מלעשות מצוות, הרי סוף סוף הם לא בני חיובא, אלא כמו מי שאינו מצווה ועושה, וא"כ איך רבי יכול להוציא את בני ביתו בקידוש, הא איתא בגמ' ברכות (כ' ע"ב), דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן? ותירץ ע"פ מה שכתוב בספר הגלגולים, דרבי היה יעקב אבינו ע"ה. ויעקב אבינו לא מת כמו שכתבו חז"ל, וכיון שלא מת הרי הוא כחי לכל ענין, ע"ש. ובפירוש מקור חסד על ספר חסידים (שם) ביאר יותר, דאיתא במדרש תנחומא (פרשת ויחי סי' ג'), שרבי היה גר בצפורי י"ז שנה, וקרא על עצמו 'ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה' וחיה יהודה בצפורי י"ז שנה. ובגלגולי נשמות להרמ"ע מפאנו כתב, שרבינו הקדוש היה ניצוץ יעקב. ויעקב לא מת (תענית ה' ע"ב), ע"ש. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ו' פברואר 28, 2020 1:44 pm

עורות תחשים

אחד מן הדברים שהביאו למשכן היה 'וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וגו' (פ' תרומה פרק כה'), שבזה עשו עוד כיסוי למשכן כפי שיבואר בהמשך: וְעָשִׂ֤יתָ מִכְסֶה֙ לָאֹ֔הֶל עֹרֹ֥ת אֵילִ֖ם מְאָדָּמִ֑ים וּמִכְסֵ֛ה עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים מִלְמָֽעְלָה: (שם פרק כו').
מיהו הבעל חי הנקרא 'תחש', ומה היה מיוחד בעורו? על כך בעז"ה במאמר שלפנינו.
הגמ' במסכת שבת (כח' ע"א) שואלת, אודות הבעל חי הנקרא תחש שהיה בימי משה רבינו שמעורו עשו כיסוי למשכן, האם היה בעל חי טהור או טמא. [ובע"ב] אמרינן: אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר, תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן (כיסוי) ונגנז (ולאחמ"כ נגנז). ובגמ' שם נפשט, שתחש היה בעל חי טהור, כיון דלא הותר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך. מן המותר בפיך – גמ' שם, אך לא הוכרע אם היה מן בהמה או מין חיה. אם כי שרש"י כאן כתב להדיא שתחש מין חיה הוא, ואפשר כמו שפירש רש"י בויקרא (יא' ב') עה"פ: 'זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ וגו'. מלמד שהבהמה בכלל חיה. (ע"ש באור החיים מה שביאר בזה).
ולא הייתה אלא לשעה
רש"י (שמות כה' ה') פירש: תחשים - מין חיה, ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה, ע"ש. בספר גור אריה הוכיח זה, דאל"כ כיון דלא הותר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך. מן המותר בפיך. וא"כ חיה טהורה היתה, ולמה לא מנה אותה הכתוב בהדי בהמות וחיות טהורות? אלא ע"כ כיון דלפי שעה היתה ולהכי לא מנה.
בספר אילת השחר מבאר, אודות מה שכתב רש"י שתחש זה נברא עכשיו לצורך מלאכת המשכן. ולכאו' כיון שאין כל חדש תחת השמש, על כרחך דנברא תחש בבריאת העולם, אלא שלא ידעו ממנה ונזדמנה להם במדבר לצורך המשכן (כדמשמע לקמן לה' כג' שהיו אנשים שהי' בידם תחשים). אמנם במדרש תנחומא (אות ט') איתא, ר' נחמיה אומר, מעשה ניסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה. משמע שנברא אז, וצ"ב הרי אין כל חדש תחת השמש? ואולי הותנה במעשה בראשית על בע"ח זה שיהיה אח"כ, ע"ש.
ובאמת ראיתי שכבר עמד בזה החתם סופר במסכת נדה (נא' ע"ב) וז"ל: ולשעה היה ונגנז מה"ת נאמר כן, הלא אין כל חדש תחת השמש ולא נמנה במס' אבות, תחש בדברים שנבראו בע"ש בין השמשות? ועוד מה צורך לקבלה זו? ולכאורה י"ל לא' מב' פנים דודאי יש מיני תחשים עדיין בעולם והם ידועים. ואו נאמר שהמה טמאים ורק אותו שבימי מרע"ה נשתנה לשעה והיה טהור בסימנים, וככה קבלנו, ע"ש.
אמנם באבן עזרא פי' תחשים - מן חיה היתה ידועה בימים ההם, כי כן כתוב ואנעלך תחש (יחז' טז' י'). והנה כבר היה נודע. ובאמת הרא"ם הקשה (עי' בשפתי חכמים) על דברי רש"י שכתב, תחשים מין חיה, ולא היתה אלא לשעה, כדאיתא בשבת (כח' ב'). ואף על פי שכתוב ביחזקאל (יחזקאל טז' י'): 'ואנעלֵךְ תחש', דמשמע שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היתה החיה ההיא נמצאת והיו עושים ממנה מנעלים? לא קשיא, דשני מיני תחש היו: האחד טמא וקלא אילן שמו. ומפני שיש לו גונים רבים כמו התחש, נקרא בשמו, וזה נמצא תמיד. ואחד טהור, כדתניא (שבת כח' ב'): "לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד" ושמו תחש, ואותו תחש לא היה אלא לפי שעה. ובזה נתבטלה טענת רבי אברהם בן עזרא, שטען ברמז ואמר: "תחשים מין חיה, היתה ידועה בימים ההם, כי כן כתוב: 'ואנעלך תחש'. אי נמי, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר "לפי שעה" קרי להו, והכי משמע נמי מלישנא דתלמודא דקאמר: "תחש שהיה בימי משה", שפירושו כל זמן שמשה קיים, ומהם היו עושין מנעלים בימים ההם (עי' במצודת ציון שם). אבל מדברי ר' תנחומא (תנחומא אות ו) שאמר משם ר' נחמיא: "מעשה נסים היתה, ולשעה נבראת ובשעה נגנזה", קשיא, הלכך מחוורתא כדשניין מעיקרא. (עי' בתוס' יבמות קב' ע"ב בד"ה ואנעלך. ובגליון הש"ס שם).
מה מיוחד בעור התחש
וכך איתא במדרש תנחומא: ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים, ר' יהודה ורבי נחמיה, ר' יהודה אומר חיה טהורה גדולה היתה במדבר וקרן אחת היה לה במצחה ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות, ורבי נחמיה אומר מעשה נסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה, ועורות תחשים למה דכתיב: אורך היריעה האחת שלשים באמה. מי מביא לך יריעה של שלשים אמה? אלא מעשה נס לשעה שנבראת נגנזה. ובתרגום פי' תחשים, 'ססגונא', ששש ומתפאר בגוונים שלה.
כתב רבינו בחיי (באה"ד): ועורות תחשים. כלומר שהתחשים ההם שנזדמנו במדבר לא נזדמנו אלא לצורך המשכן בלבד, ולכבודו של הקב"ה לקחת מהם עורותיהם שהיו מצויירים בציור נפלא ומעולה ואחר כך נתעלמו.
דבר מעניין אנו מוצאים בספר רזא דשבתא, שהביא בשם ר' יוחנן אלמאנו (חכם איטלקי מהמאה ה-15) מספרו 'חי עולמים' (בחלק עולם המוחש – חיבורו לא הודפס והוא נמצא בכת"י), כי השור הימי (הוא חית הים הנודעה בשם פרת הים, והיא היא התחש הנזכר בתורה במלאכת המשכן 'ועורות תחשים וגו' (שמות כה' ה'). ועורה יקר עוד היום [וצ"ע, מה דאמרינן לעיל ממס' שבת כח' ע"ב], והערבים צדים אותה בים סוף סמוך להר סיני ומשם לקחוה למשכן. אשר מעורו עושים רצועות יקרות בעלת שער צהוב. כל ימי השבוע היה הולך ושב כייתר בעלי החיים אשר בים, וביום השבת ינוח על שפת הים, ומשם לא יזוז כל היום ההוא וכל הלילה. ובנוחו יצודו אותו כמפורסם אצל יורדי הים.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ו' מרץ 06, 2020 1:10 pm

פרשת תצוה
כאילו בנה משכן
איתא בגמ' מנחות (קי' ע"א): אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (ויקרא ו'): זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.
הרמב"ם בפירוש המשניות (מנחות): כתב: אמרו גם כן זאת התורה לעולה ולמנחה וגו', כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ומנחה וחטאת, ואמרו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהן הכתוב כאילו נבנה בית המקדש בימיהם, ועל כן ראוי לאדם להתעסק בדברי הקרבנות ולשאת ולתת בהן ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזמן הזה כמו שאומרים רוב בני האדם, ע"כ. במאמר שלפנינו נעסוק בעז"ה במה שכתבו הספרים שמי שעוסק בתורת המשכן ובית המקדש וכליו כאילו בנאם. ויש לאדם ללמוד דברים אלו היטב כמו שכתב רש"י (דברים לב') עה"פ: וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־ בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת. כתב: שימו לבבכם - צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (יחזקאל מ' ד'): בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו', הרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה על אחת כמה וכמה.
איתא במדרש תנחומא (פרשת צו): אמר ר' שמואל בר אבא, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אף על פי שבית המקדש עתיד ליחרב והקרבנות בטלין לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות, אלא הזהרו לקרות בהן לשנות בהן, ואם תעסקו בהן אני מעלה עליכם כאלו בקרבנות אתם עוסקים, ואם רצונך לידע בא וראה כשהקב"ה מראה ליחזקאל את צורת הבית מה הוא אומר: הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית (יחזקאל מג). אמר יחזקאל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית וכתוב אותו לעיניהם וישמרו את כל צורותיו ואת כל חוקותיו, וכי יכולין הן לעשות, הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואח"כ אני הולך ואומר להם, א"ל הקדוש ברוך הוא ליחזקאל ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל, א"ל הקדוש ברוך הוא גדול קרייתה בתורה כבנינה, לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית
וביאר החפץ חיים (תורה אור פ"א) כונת המדרש, במה שאמר בא וראה היינו מה שאמר להם יחזקאל אח"כ בשם ה' עוד כמה פסוקים מענין הקרבנות שלעתיד לבוא, והכל הולך על הקוטב הזה בשכר שיתבוננו בזה עכשיו יהיה נחשב להם כמו מעשה בפועל.
וברבינו בחיי (שמות פרק לח') כתב: ודע כי הספור בענין המשכן וכליו, והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן, אף על פי שאין בהמ"ק קיים מצוה גדולה היא, עד שמים יגיע שכרה, ותורה היא וללמוד אנו צריכין, וכן הזכירו רז"ל בענין הקרבנות: כי כל המתעסק בלמוד פרשיות וישא ויתן בלבו עניניהם כאלו הקריב הקרבן עצמו, הוא שאמרו: (מנחות שם), כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת, וכן כלם. הא למדת מזה על הספור בפיו בלבד שכרו אתו ופעולותו לפניו כאלו עשה המעשה והקריב קרבן על המזבח, וה"ה בספור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, עאכ"ו אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם, והוא שהזכיר דוד על הענין הזה על הנסתר והנגלה (תהלים מח, יג - יד): 'סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון', ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו, שנאמר (שם, טו'): 'כי זה אלקים אלקינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות'.
וברד"ק יחזקאל (פרק מג') ביאר את הפסוק ומדדו את תכנית - תכנית צורת הבית שתראה להם ימדדו ויכינו אותו לסימן כי עוד יעשו כן לעתיד בבא הגואל ויחיו המתים יכינו אותו לסימן שהרואים זאת הצורה יחיו בבנין הבית לעתיד וזה ראיה לתחיית המתים
ובאברבנאל (שמות כז') כתב: ולכן היה מה שידענו היום בעניני המשכן וכליו עם רמזיהם מועיל לנו היום הזה כיום המעש' עצמו, ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודת הקרבנות ודיני טומאה וטהרה אף שהמעשה בפועל בהם בטל, כי השכלתם לא בטלה וכבר יקנה האדם בזכרונם תמיד ההכנע לפניו יתברך,. וכמ"ש: (תהלים נא' יט'): זבחי אלקים רוח נשברה. והוא עצמו מה שאחז"ל (מנחות שם), זאת תורת העולה למנחה ולזבח השלמים מלמד שכל העוסק בפרשת קרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבם, וזה כי כמו שיועיל המעשה ההוא כשנעשה להעמיד נגד רעיוניך יראת האלקים ורוממותו ככה יכונו מחשבותיך להשכיל גדולתו וחכמתו ולהדבק בו, בהשכיל הענין הנכבד אשר אליו התישרו מצותיו והמקרא והעיון ללמוד, ולמעיין באמתת המצות ההן הוא יביאהו באמת אל ההצלחה האמתית, וכן הוא בכל המעשים התוריי' עד שהיתה מפני זה התורה אשר בידינו כלי אומנו' להכין לפנינו את הדרך אשר נלך להיות כאלקים יודעי טוב לחיותנו בכל המקומות ובכל הזמנים.

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ו' מרץ 13, 2020 12:50 pm

פרשת כי תשא
השעון
בפרשתינו נאמר 'וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ וגו'. ואחז"ל במס' שבת (פט' ע"א): [ואמר] רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב: וירא העם כי בושש משה. אל תקרי בושש אלא באו שש, בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא, לסוף ארבעים יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן משה רבכם היכן הוא? אמרו לו עלה למרום. אמר להן באו שש ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להן דמות מטתו וכו' (עי' ברש"י כאן בפרשה). ומבוא' בחז"ל שעם ישראל טעו בשעות.
במאמר שלפנינו נדבר בעז"ה בענין ה'שעון' שמצוי היום מאוד לכל חד וחד מגדול ועד קטן טף ונשים, אך זאת יש לידע שבשנים עברו עם המצאת השעון שהיה נקרא 'מורה שעות' עורר דבר זה פולמוס הלכתי רב תחומי מעניין ביותר, כגון תלייתו בבית הכנסת ועד לסמוך עליו בזמני התפילות וכדו', דרך כיונונו וטילטולו בשבת ועוד כהנה וכהנה. ואין בכוונתי להיכנס לענינים אלו הדברים מובאים בכמה וכמה מספרי השו"ת בארוכה. אלא נכתוב איך בספרים הקדו' הקדמונים התייחסו אל השעון ואיך הביטו עליו ומה למדו ממנו, מהפן המוסרי גרידא.
אמר הבעל שם טוב הק', יהיו פיו ולבו של אדם שוין לא יזוז זה מזה, כמו מורה שעות שאינו מורה מבחוץ רק מה שהגלגלים הפנימיים עושים...
אמר רבי מאיר מפרימשלאן, המורה שעות (שעון) הוא להורות דרכי תשובה, כמו הכלי הזה מתחילה הוא שלם בתכלית השלימות ואם יתקלקל ממנו אפילו חוליא קטנה נתקלקל כולו ויעמוד מלכת, ומובילים אותו לבעל מלאכה והוא נוטל המורה שעות ומפרקו לחוליות קטנים כדי להבין חסרונו ואופן תיקונו, ואח"כ מתקנו כמקדם. והנמשל מובן הוא, האדם הוא כלי שלם [כמאמר הכתוב בקהלת (ז' כט'): והאלקים עשה את האדם ישר] וכשמקלקל ח"ו מעשיו אזי צריך לשבר עצמו כל כך עד שיראה ויבין חסרונו ויתקן את עצמו לתיקון גמור כמקדם. (ספרים)
רבי שלמה סופר נשא פעם דרשה ובתוך דבריו אמר: אנשי פולין מתפארים מאוד בשורש יחוסם, זה אומר שהוא נין ונכד מן הב"ח. וזה אומר שהוא צאצא של המגלה עמוקות. וזה מתפאר שהוא מן המגיני שלמה. ואמת וטוב ויפה ודבר גדול הוא, אבל הענין עם מורה שעות הוא הולך תמידין כסדרן באופן רצוף יש בזה תועלת, אבל אם נעצר והוא עומד, הלא שבר כלי הוא ואין בזה תועלת, וא"כ מאי אהני לן שמתייחסים אחרי אבותיהם הגדולים והקדושים אם השושלת נפסקה ואינה הולכת מדור דור... (ספר חוט המשולש החדש – י"ל בשנת תרס"ח)
בספר דובר צדק (לרבי צדוק הכהן מלובלין, באה"ד) כתב: כידוע שסדר הבריאה מסודרת על אופן היותר מתוקן מאת האומן המופלא ה' יתברך. וכמו 'המורה שעות' המסודר מן האומן על אופן הראוי אם ישנו סדרו או יגרעו או יוסיפו יתקלקל כל מכוון הבנין אשר הוא רק כאשר יהיה בסדר המכוון ההוא. וכך סדר העולם היש אומן גדול מבוראו סדר חלקי כוחות החיים שבו הם על סדר המכוון ביותר וכולו היקף סדר אחד וכו' שהיא כטבעת או אצעדה המקיף סדר שלם כהעגולה שהוא סדר שלם זה רצוף אחר זה חלק אחר חלק. ואם יחסר קצת ממנו הרי נחרב הסדר כולו שאינו מעתה סדר שלם, ע"ש.
רבי אלחנן ווסרמן הי"ד היה אומר, איך אפשר לבן דעת לומר על הבריאה כולה שנעשית מאליה? אחרי שאנו רואים על כל פסיעה סימני חכמה עמוקה עד אין תכלית. וכמה חכמה נפלאה יש במבנה גב האדם ובסידור אבריו, ואיך אפשר לומר על מכונה נפלאה שכזו שנעשית מאליה? ואם יאמר אדם על מורה שעות שנעשה מעצמו – הלא למשוגע ייחשב האומר כן.
בספר אבן שלמה (לרבי שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד, גאב"ד ור"מדק"ק שאמלויא – פרשת תרומה, באה"ד) כתב, כי ידוע שהתורה לכן שמה תורה שאין העיקר בלימוד התורה שאנחנו נלמד את התורה, רק שאנחנו נלמד מן התורה, דהיינו שהתורה תלמד אותנו הדרך אשר נלך בה והמעשה אשר נעשה, והוא כמו מורה שעות שמורה לאדם הזמן והעת למען ידע לכלכל כל דבר בעתו ובזמנו, כמו"כ התורה יורה לאדם את כל אשר צריך האדם לעשות, וכמו שאם לא ישמור את המורה שעות היטב שלא יכנס בו עפרוריית וכדומה תשחת המורה שעות ותעמוד ולא תראה לו העת [או לא תראה לו יפה ותלך לאט], כמו כן התורה הקדושה אם יעזבנה ולא ישגיח עליה וישבע נפשו בתאוות וחמדות עולם הזה, אז גם התורה הקדושה לא תורה אותו דרך הישר, ע"ש עוד מש"כ בזה.
המלבי"ם (תהלים פרק צו') עה"פ: 'שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ'. מבאר: מספר תחלה (בסימן זה ושאחריו) השגחת ה' באמצעות הטבע שיעשה נסים נסתרים ויסדר את הטבע באופן מסכים לתשועת ישראל ולהצלחת עבדיו ואוהבי שמו, ואמר שירו לה' שיר חדש, כי העכו"ם היו יודעים שה' הוא הסבה הראשונה וקראו לו אלהא דאלהיא, רק שלא האמינו שהוא אינו דומה כפועל אחר, שאחר שפעל את מעשהו אין העשוי נתלה עוד בהפועל ונסתלקו ידי הפועל ממנו, למשל העושה 'מורה שעות', אחר שעשהו הוא סובב על אופניו וגליליו מעצמו, לא כן אצל ה' שהוא עודנו מסבב ועוסק במעשיו בכח שאין לו תכלית, וקיום הבריאה היא בריאה מתמדת, וכל המציאות תלוי מכחו שאם יסלק רגע ידיו ממנו ישוב הכל אל האפס, וא"כ העכו"ם היו משוררים לו שיר ישן, על שהיה הסבה הראשונה להמציאות בראשית קדומים, ואתם תשירו לו שיר חדש, כי הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וזאת שנית שירו לה' כל הארץ לא כמו עד עתה שרובי ההמון עם מן העכו"ם כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ויחסו כל הבריאה לכוכבים ומזלות.
בעל ה"אמרי אמת" מגור זי"ע, אמר בשם הרבי רבי בונם זי"ע, השעון - הוא ספר מוסר טוב, כי ממנו לומדים, שהשעה שעוברת - שוב לא תחזור. והוסיף על כך ה"אמרי אמת", ומדוע נותנים לחתן שעון של זהב? בכדי שידע - שכל רגע ורגע שווה זהב! (ספר קול מבשר). ויש עוד הרבה בענין זה ומחמת קוצר היריעה קיצרנו.
מוסר השכל גדול נלמד מהשעון, הוא אינו נח אפי' לרגע אחד, ואינו הולך אחורה. ולא מפריע לו שמביטים עליו אפילו הרבה פעמים. ואם הוא נעצר סימן שהוא מקולקל.
(נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

אריה הכהן
הודעות: 226
הצטרף: ה' דצמבר 22, 2016 11:37 pm

Re: מאמרי "אריה הכהן"

הודעהעל ידי אריה הכהן » ה' מרץ 19, 2020 9:54 pm

פרשת ויקהל פקודי
העוסק בבגדי כהונה, נחשב לו כאילו לובשם

אחז"ל כל העוסק בענין הקרבנות כאילו הקריבם. וכמו"כ העוסק בענין מידות וגודל המשכן ובית המקדש וכליו כאילו בנאם. במאמר שלפנינו נעסוק במה שכתבו הספרים שמי שעוסק בבגדי כהונה נחשב לו כאילו לבשם.
איתא בגמ' מנחות (קי' ע"א): אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (ויקרא ו'): זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (מנחות): אמרו גם כן זאת התורה לעולה ולמנחה וגו', כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ומנחה וחטאת, ואמרו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהן הכתוב כאילו נבנה בית המקדש בימיהם, ועל כן ראוי לאדם להתעסק בדברי הקרבנות ולשאת ולתת בהן ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזמן הזה כמו שאומרים רוב בני האדם, ע"כ.
ובמדרש רבה (שמות לח' ד') אמרינן (באה"ד): לפי שישראל אומרים רבון העולם הנשיאים חוטאים ומביאים קרבן ומתכפר להם, משיח חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, אנו אין לנו קרבן וכו'. אמר להם דברים אני מבקש שנאמר (הושע יד'): קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ואני מוחל על כל עונותיכם. ואין דברים אלא דברי תורה שנאמר (דברים א'): אלה הדברים אשר דבר משה.
איתא במדרש תנחומא (פרשת צו): אמר ר' שמואל בר אבא, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אף על פי שבית המקדש עתיד ליחרב והקרבנות בטלין לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות, אלא הזהרו לקרות בהן לשנות בהן, ואם תעסקו בהן אני מעלה עליכם כאלו בקרבנות אתם עוסקים, ואם רצונך לידע בא וראה כשהקב"ה מראה ליחזקאל את צורת הבית מה הוא אומר: הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית (יחזקאל מג). אמר יחזקאל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית וכתוב אותו לעיניהם וישמרו את כל צורותיו ואת כל חוקותיו, וכי יכולין הן לעשות, הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואח"כ אני הולך ואומר להם, א"ל הקדוש ברוך הוא ליחזקאל ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל, א"ל הקדוש ברוך הוא גדול קרייתה בתורה כבנינה, לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית.
איתא בגמ' זבחים (פח' ע"ב): ואמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם, שנאמר: וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. מכנסים מכפרת על גילוי עריות, שנאמר: ועשה להם מכנסי בד [לכסות (את) בשר ערוה]. מצנפת מכפרת על גסי הרוח. מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב, היכא דאיתיה. חושן מכפר על הדינין, שנא': ועשית חושן משפט. אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר: אין אפוד ותרפים. מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע. וציץ מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב: והיה על מצח אהרן, ובעזות פנים כתיב: ומצח אשה זונה היה לך. וכתב בספר עקידת יצחק (לרבי יצחק בן עראמה, שער נא') עה"פ: ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפד ומעיל וגו'. הנה חז"ל (ערכין טז' א') באותו מאמר שזכרנו בפתח השער, אמרו למה נכתבו בגדי כהונה אצל פרשת הקרבנות, לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים. ויש לשאול מה ענין בגדי כהונה אצל הקרבנות לענין כפרה, כי הנה הקרבנות באו על החטאים, אמנם הבגדים היו לכבוד ולתפארת. אלא להגיד, כי כמו שהשתדלות בעניני הקרבנות ותועלותיהם, יועיל מאד לאנשים אפילו בשעה שאין לנו מזבח ולא קרבן, כמו שאמרנו. וזה, אם לכפר על החטאים ואם להרחיק האנשים מהחטא. כן הוא בעצמו ענין בגדי כהונה, שהלומד בתורתם ומעיין בתכונתם ותכליתן, יועיל לו בכל עת וזמן להסיר הבגדים הצואים מעליו ולהלבישו מחלצות טהורות ונקיות. והנה אין לך כפרה וקינוח גדול מזה.
כתב במדרש תלפיות (לרבי אליהו הכהן, מח"ס שבט מוסר ומעיל צדקה, ענף בגדים. י"ל בוורשא בשנת תרל"ה), שהעוסקים בהלכות בגדי כהונה נחשב להם כאילו הם לובשים אותם, על דרך אומרם ז"ל, כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, ונמצא שבהיות עוסקים התלמידי חכמים בהלכות בגדי כהונה נחשב כילו הם מלובשים בהם, ע"ש.
בספר אוצר מדרשים כתב: כל המלמד בנו ספר בראשית מעלה עליו הכתוב כאילו נתעסק ביצירת העולם, וכל העוסק בספר אלה שמות כאילו עמד על הר סיני, וכל העוסק בספר ויקרא כאילו הקריב כל הקרבנות כולן, וכל העוסק בספר וידבר כאילו הוא נסע וחנה עם בני ישראל במדבר, וכל העוסק בספר ואלה הדברים כאילו קיים כל התורה כולה.


חזור אל “מקרא ותרגום”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 7 אורחים